מעוז צור

הפיוט 'מעוז צור' התקבל בכל קהילות ישראל כאחד משירי חנוכה. איננו יודעים בוודאות מי חיבר אותו (רק יודעים ששמו 'מרדכי').

מסתבר שהפיוט לא נכתב דווקא על חנוכה, אבל בגלל 'חנוכת המזבח' שהוזכרה בתחילתו ובגלל הבית השישי 'יוונים נקבצו עלי', נהגו לשיר אותו בחנוכה.

הפיוט עוסק במלכויות השונות שעלו ונפלו במשך ההיסטוריה, והבית האחרון נכתב על 'מלכות הרשעה', מלכות אדום, שעלתה לגדולה ועדיין לא נפלה.

המלכויות הן: מצרים, בבל, פרס ומדי, יוון ואדום.

עיסוק בעליית הממלכות ובנפילתן ראינו עוד בתנ"ך, בספר דניאל. בתחילה, פתר דניאל את חלום נבוכדנצר ותיאר לו את המלכויות שיקומו אחריו, ובהמשך חלם דניאל על ארבע חיות (אריה, דב, נמר וחיה רביעית משונה) שגם הן כנגד המלכויות העתידות לקום.

מלכות מצרים לא הוזכרה בדניאל, מפני שכבר עברה מהעולם בימיו, אבל ב'מעוז צור' הוקדש לה בית אחד.

כעת אסביר את מקורות השיר מפסוקי התנ"ך.

בית ראשון – פתיחה

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי – כינוי לה'. שילוב של שני פסוקים מתהילים:

"הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" (ל"א, ג),
"הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה, אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי" (פ"ט, כ"ז).

לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ – סגנון חז"לי. מצאנו כדוגמתו בגמרא: "לך נאה לדרוש" (ב"ב ע"ה ע"א). ייתכן שנרמז בו פסוק מדברי דניאל (דניאל ב כ"ג): "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח" (לך אלוהי אבותי אני מודה ומשבח).

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִיייבנה בית המקדש. לכאורה היה ראוי לכתוב 'יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי', אך בלשון זו שולבו שני פסוקים:

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמ"א ב),
"כִּי בֵיתִי, בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא" (ישעיה נ"ו ז).

וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ – נקריב קרבן תודה בבית המקדש. כמו בפסוק: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" (קט"ז י"ז), ועוד פסוקים רבים.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ – כאשר נהרוג את צוררינו. הכנת המטבח היא תכנון ההריגה. מקור הביטוי בנבואת ישעיהו על מלך בבל:

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲו‍ֹן אֲבוֹתָם (י"ד כ"א).

צר המנבח הוא האויב שמאיים לפגוע בנו. נביחת הכלב הוזכרה בתנ"ך רק פעם אחת, בספר ישעיהו:

"כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (נ"ו י).

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – גם כאן שולבו כמה פסוקים:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת" (תהלים ל א),
"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ז פ"ד).

בית שני – מצרים

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי-על פי הפסוק בתהלים:

"כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי" (פ"ח ד).

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה – על פי כמה פסוקים:

"לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מ"ט ד),
"כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה, כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (תהלים ל"א י"א).

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי – על פי הכתוב בשעבוד מצרים:

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א י"ד).

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה – מלכות מצרים, על פי ירמיהו:

"עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם" (מ"ו כ).

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

ידו הגדולה – כמו שנאמר ביציאת מצרים:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות י"ד ל"א).

הסגולה – עם ישראל, כמו שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט ה).

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה – כמו שנאמר בשירת הים:

"יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שמות ט"ו ה).

בית שלישי – בבל

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי – ה' הביא אותי אל בית המקדש.

דביר קדשו – על פי הפסוק: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ" (תהלים כ"ח ב).

וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי – גם בימי המקדש הראשון לא הייתה לי מנוחה. על פי הפסוק באיוב: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי" (ג כ"ו).

וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי – גלינו מארץ ישראל מפני שעבדנו אלהים אחרים. על פי הפסוק בירמיהו:

"כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם" (ירמיה ה י"ט).

וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי – מזגתי לעצמי כוס רעל. משל לפורענויות ולחורבן. על פי הפסוקים:

"לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט ה), "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה" (תהלים ס ה).

כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי – על פי הפסוק בשיר השירים:

"כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (ג ד). בפסוק זה מבקשת הרעיה את עזרת השומרים הסובבים בעיר אך הם לא עזרו לה. מיד אחרי שעברה אותם, מצאה את דודה. אולי הכוונה בפיוט לבניית הבית השני לאחר בקשות רבות לעזרה מהגויים.

קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי – אחרי מלאת שבעים שנים למלכות בבל, נושעו בני ישראל בידי זרובבל (נכדו של צדקיה מלך יהודה). מבוסס על נבואת ירמיה: "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (כט י). קץ שבעים – מושאל מנבואת ישעיה על העיר צור: "וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר" (כ"ג י"ז).

בית רביעי – פרס ומדי

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא – המן ביקש לכרות קומת את הברוש, עם ישראל. על פי הפסוק: "וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מ"ב י"ט כ"ג).

וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה – על פי הפסוק: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ" (יהושע כ"ג י"ג). ייתכן שנרמז כאן גם הפסוק מתהילים: "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ" (ס"ט כ"ג). פסוק זה דרשה הגמרא במסכת מגילה על משתה אסתר עם אחשוורוש והמן.

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ – מרדכי, הימיני, התגדל והיה משנה למלך. נשיאת ראש היא מחווה מאת המלך לעבדיו, כמו שנאמר על סריסי פרעה: "יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ" (בראשית מ י"ג). ייתכן שיש כאן גם מליצה על פי הפסוק בשיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ב ו).

וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ – על פי הפסוק בתהילים: "…שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד, הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח…" (ט ו-ז).

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – על פי המסופר במגילה: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו" (ה י"א). כוונת הפסוק היא: "בניו הרבים".

בית חמישי – יוון

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים – שני הבתים האחרונים נכתבו בסגנון שונה מהאחרים, ויש בהם שימוש רב יותר בלשון חז"ל. החשמנים מופיעים פעם אחת בתנ"ך בספר תהילים: "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם" (ס"ח ל"ב). בפסוק לא התברר מהם (או מי הם) החשמנים, אך מפשט הכתוב נראה שהכוונה לסחורה יקרת ערך שתובא ממצרים. מילה זו הושאלה מפני דמיונה ל'חשמונאים' של חנוכה.

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי – פרצו את חומות ירושלים ואת המגדלים. יש דמיון קל למה שמסופר על יהואש מלך ישראל: "וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה" (מ"ב י"ד י"ג). בחלק זה של החומה היו גם מגדלים: "מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה" (ירמיה ל"א ל"ז).

וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים – כלשון הגמרא: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כ"א ע"ב).

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים – מאחרון הכדים נעשה נס לבני ישראל. חז"ל אמרו שעם ישראל נמשל לשושנים.

בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים – חכמי ישראל קבעו שמונה ימים טובים לזכר הנס. בני בינה – אולי על פי הפסוק מדברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים" (דה"א י"ב ל"ג). חכמים דרשו פסוק זה על חכמי ישראל. שיר ורננים – על שם אמירת ההלל.

בית שישי – מלכות אדום

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה – תפילה לה' שיתגלה במהרה. על פי הפסוק: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה נ"ב י).

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה – על פי הפסוק: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (תהלים ע"ט י).

כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה – עבר זמן רב בגלות. ימי הרעה – על פי הפסוק: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (קהלת י"ב א).

דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן – הרוג את בני עשו. עשו נקרא 'אדמון' על פי הפסוק: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כ"ה כ"ה). צלמון – הוא מקום החושך והמוות (כמו צלמוות), מופיע במשמעות זו פעם אחת בתהלים (ס"ח ט"ו), והכוונה היא: שלח את בני עשו לארץ המוות.

הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה – גְאל אותנו, על פי הפסוק בספר מיכה: "וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים". חז"ל דרשו פסוק זה על הגאולה ועל המשיח.

כנעני

"וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ"

יהודה נשא לאישה את בת-שוע, ביתו של שוע הכנעני.

מעשה זה מעורר תמיהה גדולה, שכן ראינו כבר שנמנעו אבותינו מלהתחתן עם בנות כנען. אברהם השביע את עבדו: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ", יצחק ציווה את יעקב: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", וגם עשו נשא את מחלת בת ישמעאל מפני ש"רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו".

שני הסברים אפשריים לשאלה זו: או שאכן לא נזהרו בני יעקב מלהתחתן עם בנות כנען, או שפירוש המילה 'כנעני' הוא 'סוחר'.

אם נאמר שיהודה התחתן עם כנענית, אפשר להסביר את ההמשך העגום של הסיפור כעונש: בת שוע מתה, ושני בניה הגדולים, ער ואונן, מתים גם הם. עונש מעין זה ראינו גם במגילת רות, שם מתו מחלון וכליון לאחר שנשאו נשים מואביות.

את שני ההסברים האפשריים אפשר לראות כבר בגרסאות שונות בתרגומים הארמיים למילה 'כנעני' בפסוק זה. יש שתרגמו 'כְּנַעֲנַאי', ויש שתרגמו 'תַּגָּר' או 'תַּגָּרָא'.

אחד מבני שמעון נקרא 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית'. רבי אברהם בן עזרא ורד"ק אמרו שאם רק על שמעון מסופר שנשא כנענית, אפשר ללמוד מכך ששאר בני יעקב נזהרו שלא להתחתן עם כנעניות.

בדברי הימים נאמר: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה, שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת-שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית", ומשמע מכאן שהייתה כנענית ממש, ולאו דווקא בת סוחרים.

לאחר מכירת יוסף, ניסו בני המשפחה לנחם את יעקב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". נחלקו חז"ל מי היו בנותיו של יעקב (הרי רק דינה הוזכרה בפירוש). רבי יהודה אמר שנולדו ליעקב בנות נוספות ונישאו לאחיהן, ורבי נחמיה אמר שהשבטים התחתנו עם כנעניות, והן נקראו 'בנות יעקב' מפני שאדם עשוי לקרוא לכלתו 'בִּתִּי'.

עוד אמרו חז"ל במדרש שציווה יעקב את בניו לפני מותו, שלא יתנו לבניהם לשאת את מיטתו, מפני שנולדו מנשים כנעניות.

מכל האמור עד כה, אפשר להבין שגם לפי פשט הפסוקים וגם לפי דברי חז"ל, ייתכן שיהודה, שמעון ואף שאר אחיהם, נשאו נשים כנעניות.

בכל זאת, ההסבר שלפיו 'כנעני' הוא כינוי לסוחר, מבוסס היטב בתנ"ך, ורואים בפסוקים רבים שימוש במילה 'כנעני' בהקשר של סחורה.

אפשר להניח שבהתחלה עסקו רק הכנענים במסחר, ולאחר שנים רבות נקראו כל הסוחרים על שמם.

על אשת החיל נאמר: "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי".

ישעיהו קונן על העיר צֹר המעטירה, "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ", כלומר: גם הסוחרים שבה הם אנשים חשובים ומכובדים.

בדברי ה' לאיוב, נאמר על הלוויתן: "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים? יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים?", כלומר: הלוויתן גדול ועצום כל כך. האם יוכלו הסוחרים לחלק ביניהם את בשרו?

ירמיהו הנביא אמר: "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ, יֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר". בקריאה זו המשיל ירמיהו את אנשי ירושלים לאישה שיושבת על הארץ ומוכרת את סחורתה. ירמיה קורא לה לאסוף מהרצפה את כִּנְעָתָהּ, את סחורתה, ולהתכונן לצאת לגלות. המילה 'כִּנְעָה' היא כינוי יחידאי בתנ"ך לסחורה, ומקורה כמובן בכנעני הסוחר.

בפסוק האחרון בספר זכריה נאמר: "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם. וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא", כוונת הנביא היא שכל הכלים בירושלים יהיו כלי קודש, ולא יהיו עוד סוחרי הכלים מוכרים כלים חדשים לעולי הרגל לצורך הקרבת הקרבנות. מפסוק זה אפשר ללמוד שגם סוחרים מבני ישראל, כאלו שהיו מוכרים כלי קודש בירושלים, נקראו 'כנענים'.

אתה זה בני עשו?

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.