אני ה' רופאך

מי מרה

אחרי קריעת ים סוף, הוביל משה את בני ישראל במדבר שוּר שלושה ימים ללא מים.

כעבור שלושה ימים הגיעו למרה, אבל 'לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם'.

העם התלונן,  משה צעק לה', והוא הורה לו לקחת עץ, 'וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'.

לאחר המתקת המים נאמר:

'וַיֹּאמֶר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ,
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה,
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ,
כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'.

מים שאינם ראויים לשתייה הם 'המחלה אשר שמתי במצרים'. במכת דם נאמר: 'וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר', באותה הלשון של מי מרה.

בפרשת משפטים כתוב: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'. ובפסוק הבא: 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ'. גם כאן המחלה היא המים הרעים, והרפואה היא מים טובים ומבורכים.

 

מי  יריחו

אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ואלישע תלמידו חזר לבדו אל הירדן. אליהו היכה בימי הירדן וחצה אותם בלכתו עם אלישע, ואלישע עשה כך לבדו בחזרתו: 'אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה'.

בדומה להמתקת מי מרה אחרי קריעת ים סוף, גם לאחר חציית הירדן התבקש אלישע להמתיק מעין מים רעים ביריחו:

'וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע:
הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה,
וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת'.

העיר טובה, אבל המים אינם ראויים לשתייה. אלישע ביקש מהם צלוחית חדשה עם מלח:

'וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח,
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה,
לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'.

אלישע השתמש בלשון התורה 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה', הבטחה שבאה מיד לאחר ברכת המים.

מעין המים נרפא, ועד היום הזה שופע הוא מים מתוקים.

 

ים המלח

בנבואות אחרית הימים מתואר מאורע הדומה במקצת לקריעת ים סוף. אומר זכריה הנביא:

'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם,
חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי,
וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן'.

המים נחצים לשנים: אל הים הקדמוני (המזרחי, ים המלח), ואל הים האחרון (הנקרא כיום הים התיכון).

יחזקאל הנביא מתאר בפירוט רב את תהליך נביעת המים מזרחה, את זרימת המים ואת התגברותם. בהתחלה מי הנחל מגיעים עד הקרסול, אחר כך עד הברכיים, בהמשך עד המתנים, ואז 'נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר'.

שפת הנחל עשירה בעצים רבים: 'וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד'. בהגיע המים אל ים המלח נאמר: 'וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם'. ים המלח הופך למקום שוקק חיים, בעל צמחייה עבותה ובעלי חיים רבים, ואפילו דגים: 'וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד… כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל'. המישור המדברי הצחיח יהפוך ל'מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים', כלומר: מגרש לפרישת רשתות דיג לצורך תיקונן.

יחזקאל חותם את תיאור ים המלח בפסוק:

'וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל
לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר,
כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים.
וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה'.

המילה 'תרופה' מופיעה כאן בפעם היחידה בתנ"ך. המים מתרפאים ועלי העצים מרפאים, ומתקיימים דברי התורה: 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ', 'וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'.

מודעות פרסומת

כלב נובח לא נושך

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

20160110_220143.jpg

מלכים ב, פרק יז. צילום מתוך תנ"ך קורן

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.

IMG-20160110-WA0029

מנוחת הלוחם