שמן המשחה

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

בדק בית

חידוש המקדש

המלך יהואש, התחיל למלוך בעודו בן שבע שנים, והיה למלך הצעיר ביותר ביהודה. רוב שנות מלכותו היו בצילו של יהוידע, הכהן הגדול, אשר גידלו והדריכו. כבר בתחילת מלכותו התחיל יהואש לתקן ולשפץ את בית המקדש. 125 שנה עברו מבניית המקדש בימי שלמה המלך ועד לימי יהואש, ובשנים שקדמו ליהואש מלכה ביהודה 'עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת' אם אביו, אשר 'בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים' (דה"ב כ"ד ז), ונדרש כעת תיקון יסודי לבית ולחומות.

עלויות השיפוץ היו גבוהות, והעם נדרשו לתרום מכספם לטובת חידוש המקדש. סיפור איסוף הכסף מהעם מופיע פעמיים בתנ"ך. בספר דברי הימים מסופר שיהואש שלח את הלויים מדי שנה לאסוף מכל בני ישראל את 'מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה" (מחצית השקל), ובכסף הזה שילמו לחוצבי האבן ולחרשי העץ. לעומת זאת, בספר מלכים נאמר שהמלך ציווה את הכהנים לתקן את כל קלקולי המקדש מכספם הפרטי, ואת הכסף שיתרמו העם למקדש ייקחו הכהנים לעצמם.

ציווי המלך לפי ספר מלכים נראה תמוה מאוד: איך ייתכן לדרוש מהכהנים לתקן על חשבונם מבלי לדעת מראש מה עלויות התיקון, ומבלי לדעת כמה כסף ייאסף מהעם?

אפשר להניח שבני ישראל חששו לתת את כספם לאוצר המקדש, מפני שהמלכה עתליה החרימה עד כה את כל אוצרות המקדש ונתנה אותם לבעלים. יהואש לא יכול היה לתת בעצמו את הכסף, מפני שמלכותו הצעירה, אשר התחילה מתוך מרד, עדיין לא הייתה מבוססת מבחינה כלכלית. יהואש נאלץ לבקש את עזרת הכהנים, וציווה עליהם לתקן את כל מה שיוכלו בעצמם, ואת כל הכסף הנתרם, גם אם יהיה עודף על הוצאות התיקון, ייקחו לעצמם.

לאחר כמה שנים, חזרו בני ישראל להתנדב מכספם למקדש, והיה ראוי להסדיר את ניהול הכספים ולהפסיק את ההסכם עם הכהנים, אבל למרבה הפלא גם לאחר 23 שנה, עדיין היו הכהנים לוקחים את כסף התרומות לעצמם.

'וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ, לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת'. את כסף הנדבות הם לקחו לעצמם, אבל בכל זאת לא תוקן בית המקדש כנדרש. אולי העם לא תרם מספיק, ואולי הכהנים התעצלו להוציא מכספם ולתקן. אז החליט המלך לטפל בניהול התקציב ולהפנות את כל כספי התרומות אך ורק לתיקון בית המקדש. הכסף הנתרם הוכנס לארון נעול דרך חור קטן (קופת הצדקה הראשונה), וכאשר התמלא הארון, נפתחה דלתו, ונספר הכסף בנוכחות הכהן הגדול וסופר המלך, כדי לוודא שאיש לא מועל בכסף הקודשים.

"בֶּדֶק הַבָּיִת"

הביטוי 'בדק בית' נפוץ היום בהקשר של ארגון כלשהו המבקר את עצמו ומתקן את התהליכים הכושלים בו. אמנם המילה 'בדק' דומה ל'בדיקה' או חיפוש מדוקדק (בדיקת חמץ, בדיקה רפואית ועוד), אבל בכל התנ"ך לא נמצא הפועל בד"ק במשמעות זו. בֶּדֶק בתנ"ך פירושו פִּרצה או שֶׁבֶר. תיקון בדק הבית בימי יהואש, פירושו: לבנות מחדש את החומות ואת הקירות שנפרצו בימי המלכה עתליה.

יחזקאל מזכיר בנבואתו כמה בעלי תפקיד על סיפון האנייה: "מַלָּחַיִךְ, וְחֹבְלָיִךְ, מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ…". היו אלו אנשים שתפקידם היה לסתום את הבְּדָקִים (חורים) בדפנות האנייה לבל ייכנסו המים דרכם.

יוסף האשים את אחיו: 'מְרַגְּלִים אַתֶּם! לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!'. אונקלוס תרגם: ערוות הארץ – בִּדְקָהּ דְּאַרְעָׂא, כלומר: הפרצה שדרכה אפשר יהיה להיכנס אל העיר ולכבשה.

בגמרא מצוי הביטוי בִּדְקָא דְּאַרְעָׂא במשמעות של שיטפון פתאומי, כאילו היו כל המים אגורים בצד השדה, ובבת אחת נפרץ המחסום והשדה הוצף.