"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"

משה הזהיר את בני ישראל פן יסורו מהדרך הטובה אחרי מותו.

הוא המשיל את האנשים שעתידים לחטוא לשורש שממנו עתידים לצמוח צמחים רעים. בעוד השורש טמון באדמה, אי אפשר לדעת מה יצמח ממנו. אבל כאשר הוא נובט, מגלים שהוא היה שורש לצמחים מזיקים.

כך גם בני ישראל. מי שאין לבבו שלם עם ה', ייתכן שישחית את דרכיו אחרי מות משה.

הראש והלענה, שניהם צמחים מרים, ואולי אף רעילים. בתנ"ך הם מופיעים כמה פעמים כמשל למעשים רעים, או לעונש קשה.

ראש

ברוב הפעמים מופיע הראש כנוזל ארסי.

ירמיהו אמר:

”…וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַה'"
"הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ"

בשירת האזינו נכתב: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", כלומר: ענבים שהמיץ שלהם מר. היין שמכינים מאשכולות אלה הוא כמו ארס נחשים, כפי שנכתב בפסוק שלאחריו: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". אולי כוונת המשל היא לענבי גפן מקולקלים, ואולי הכוונה היא לפירות של הצמח ראש.

הנביא הושע התלונן על עיוות הצדק, ואמר: "וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי". כוונתו היא: משפטי השקר נפוצים בארץ, כמו פרחי הראש הרבים שגדלים פרא בין תלמי השדה.

מפסוק זה אפשר לשער שפירוש הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" הוא 'שורש פורח ראש', שממנו ינבוט ויפרח הראש.

יש הטוענים שהראש הוא הפָּרָג, הצמח בעל הפרח האדום. ממנו מפיקים חומרים משכרים, אשר במינון גבוה עלולים גם להרוג (אופיום).

אולי "עִנְּבֵי רוֹשׁ" הם ה'כדורים' (בצורת ראש) שנשארים במרכז הפרח לאחר נבילת עלי הכותרת, ומהם מפיקים את הסם.

לענה

בספר משלי נמשלה החָכמה לאשת נעורים אהובה, והסִכלות לאישה זרה הלוכדת פתיים:

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה…"

בתחילה היא מתוקה כדבש, אבל מי שמתפתה ללכת אחריה, רעה ומרה אחריתו.

את הלענה מזהים עם קבוצה גדולה של צמחים בעלי עלים מרירים. אחד ממיני הלענה הוא הצמח המוכר בשם "שיבּה".

במגילת איכה נסמכה הלענה למרור: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה".

במסכת פסחים נמנו חמישה צמחים שאפשר לצאת בהם ידי מצוות מרור בפסח, אבל הלענה איננה אחת מהם. המרור חייב להיות ירק, ואילו הלענה היא בעלת גזע ונחשבת לעץ. בכל זאת כתב הרמ"א שמי שאין לו מרור בפסח, ייקח במקומו לענה או כל צמח מר אחר.

מפסוק זה אפשר גם ללמוד שהיו מכינים מהלענה משקה מר.

אומרת הגמרא ש"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" שמכינים לצורך בדיקת אישה שׂוטה, צריכים להיות בעלי טעם מר:

"צריך שיתן מר לתוך המים.
מה הטעם? שאמר הכתוב: 'מֵי הַמָּרִים'. שמרים כבר"

הרמב"ם פסק שיש לתת אל תוך המים דבר מר כגון לענה. לפי זה, אפשר להניח שטעמם של 'המים המרים המאררים' היה כטעמו של 'תֵה שיבּה'.

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה…
וְעָשָׂה פֶסַח לַה'.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם,
בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ".

'עבר זמנו בטל קרבנו'? לא תמיד. התורה מאפשרת לאנשים שלא יכלו להשתתף בקרבן הפסח להקריב אותו חודש לאחר מכן, בי"ד באייר.

נחלקו התנאים האם הדחייה לפסח שני מתאפשרת רק לאנשים בודדים או גם לכל הציבור:

"היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני.
רבי יהודה אומר: אף הציבור עושה פסח שני.
אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שהֶעֱשָׂה את הצבור לעשות פסח שני".

פסח חזקיה

בתקופתו של חזקיה מלך יהודה, רוב תושבי ממלכת ישראל כבר גלו לאשור. חזקיה רצה לאחד סביבו בירושלים את כל בני ישראל שנותרו בארץ. הוא שלח איגרות לכל הכפרים הרחוקים וקרא להם להצטרף להקרבת קרבן הפסח בירושלים.

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,
וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה,
לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם,
לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

שליחי המלך נחלו אכזבה גדולה. תושבי שבטי הצפון לעגו להם וביזו אותם:

"וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר,
בְּאֶרֶץ-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן,
וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

חזקיה התייעץ עם שריו ועם כל הקהל בירושלים, והחליט לדחות את חג הפסח לחודש אייר. "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם".

יש לענות על שתי שאלות:

1. מדוע לעגו בני ישראל לשליחי המלך?
2. מדוע נדחה חג הפסח לאייר, ולא נדחו רק האנשים שלא הספיקו להיאסף לירושלים?

התשובה לשתי השאלות נמצאת כ-250 שנים קודם לכן, בתחילת  מלכותו של ירבעם בן נבט.

 

עגלי ירבעם

ירבעם בן נבט הקים את ממלכת ישראל, והפריד בין שבטי ישראל לבין ממלכת יהודה בראשות רחבעם בן שלמה.

בראשית מלכותו, הקים שני עגלי זהב, העמיד מזבח וכוהנים, ומנע מבני ישראל לעלות לירושלים בחגים.

כדי להשלים את הפילוג בין הממלכות, שיבש ירבעם את לוח השנה של נתיניו. הוא קבע את חג הסוכות בחודש השמיני (חשוון), וכך גם אם מישהו היה עולה לירושלים הוא היה מגלה שהחג הסתיים כחודש קודם לכן.

"וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי,
בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ,
וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

במשך שנים רבות התנהלה ממלכת ישראל עם לוח שנה שונה מממלכת יהודה.

השבטים הצפוניים לעגו לשליחים אשר קראו להם לחגוג את חג הפסח בחודש אדר לשיטתם.

חזקיה הבין שהסיכוי היחיד לכנס את שרידי ישראל אליו הוא לאחד את לוח השנה, ולכן החליט באופן חד פעמי לדחות את חג הפסח בחודש, לתאריך שבו מצוין החג בישראל.

בסופו של דבר, היו כמה שבטים שאכן הגיעו וחגגו את הפסח ביהודה:

"אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן, נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם".

הפיצול בלוח השנה גרם לפיצול מוחלט של הממלכות, והאחדות של לוח השנה חיברה מחדש את עם ישראל.

קרבן ציבור, או קרבן יחיד?

דיני קרבן העומר הוזכרו בכמה מקומות בתורה.

בפרשת קרבנות חג הפסח (ויקרא כג) נאמר:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ,
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם,
מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן".

קרבנות המועדים נאמרו בלשון רבים ('והבאתם', 'והקרבתם', 'ועשיתם' ועוד), מפני שהם חובת הציבור, ולא מוטל על היחיד להביאם.

גם בתחילת חומש ויקרא הוזכרה מנחת העומר:

"וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה',
אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ".

לשון הפסוק הזה רומזת על כך שגם היחיד מביא מנחה מהתבואה הראשונה שלו.  קרבן העומר דומה בפסוק זה להבאת הביכורים, ראשית פירות העץ, בידי כל אדם.

הפסוק פותח במילה 'ואם', ומובן מכאן שאין חובה להקריב את מנחת הביכורים, אלא כל מי שרוצה מתנדב ומקריב (כמה מהפרשנים הסבירו את המילה 'אם' כחובה, אבל האבן עזרא התעקש לפרשה כרשות לכל אדם להביא מנחה, ראשית מתבואתו).

קרבן מן השעורים

בציווי על הקרבת העומר, לא התפרש מאיזו תבואה יש להביאו. התורה מכנה את התבואה בשם 'אביב'.

במכת הברד במצרים (שהתרחשה בסביבות חודש ניסן) נאמר: 'וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל'.

אביב הוא כינוי לשיבולת שהתחילה להתייבש. על שם ייבוש השעורים, נקרא חודש ניסן בשם 'חודש האביב', ומובן מכאן שמנחת אביב בחג הפסח חייבת להיות דווקא מקציר השעורים.

 

בשנות הבצורת בתקופת ממלכת ישראל, קיבל אלישע הנביא משלוח של לחם שעורים בכמות שאיננה מספיקה בעבור כל תלמידיו:

"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים,
עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ,
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ'.
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: 'מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?'
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר ה': אָכֹל וְהוֹתֵר'.
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'".

לחם הביכורים הוא לחם מהתבואה החדשה, ומפני שהיה זה לחם שעורים, מוכרחים לומר שהלחם נשלח לאלישע בתקופת חג הפסח, תחילת קציר השעורים. רש"י אכן מעיר במקום שהיה זה  בפסח.

הגמרא במסכת כתובות שואלת על מעשה זה:

"וכי אלישע אוכל ביכורים היה? (שלא היה כהן)
אלא לומר לך:
כל המביא דורון לתלמיד חכם – כאילו מקריב ביכורים".

אפשר להסביר שקרבן העומר הוקרב תמיד כקרבן ציבור בלבד, אבל בכל זאת נהגו יחידים מהעם לתת ראשית מתבואתם, לא כקרבן בבית המקדש, אלא במתנה לנביא.

כלל לא פשוט לתת מתנה כזו בשנת בצורת. ההקרבה של האיש גרמה לכך שהתרחש נס ומנחתו הספיקה לכולם.

 

גדעון

מלאך ה' התגלה אל גדעון בן יואש בעודו חובט חיטים בגת. גדעון רצה להציל את תבואתו מגדודי מדין אשר שדדו וחמסו את שדות ישראל ואת רכושם.

המלאך נגלה אליו ואמר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", אבל גדעון הטיח בו דברים קשים וענה לו: "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה'? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן!".

אמרו חכמים: "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו 'ואיה כל נפלאותיו'. היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה?" (מובא בילקוט שמעוני).

גדעון קצר את החיטים עוד בתקופה המוקדמת של קציר השעורים, מפני שאם היה ממתין לייבוש התבואה, היו באים המדיינים ושודדים את הכל.

אחרי שציווה המלאך את גדעון להושיע את ישראל ולהכות את מדין, ביקש גדעון להביא מנחה למלאך: "וְגִדְעוֹן בָּא, וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת". מנחתו של גדעון מזכירה את קרבן הפסח אשר נאכל "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת".

איפת הקמח שהביא גדעון למלאך זהה לכמות הקמח אשר טוחנים מהשעורים שנקצרות למנחת העומר. כמו שאמרנו, מצוותה של מנחת העומר לבוא כקרבן ציבור, אבל גם יחידי העם רצו לתת את ראשית הקציר שלהם.

גדעון הביא למלאך את החיטים הראשונות שלו. חיטים חבוטות ולא בשלות, אשר באו לו במאמץ רב ובסכנת חיים.

לפני הקרב הגדול במדיינים, הקשיבו גדעון ונערו למדייני אחד מספר לרעהו חלום: "הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן". חברו ענה לו: "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל".

אמרו חכמים: "ובזכות מה ניצלו? בזכות צליל לחם  שעורים. ואיזו? זו מצוות העומר".

קרבן העומר שבזכותו ניצלו, לא היה קרבן העומר שמביא הציבור, אלא מסירותו של גדעון לתת למלאך את ראשית תבואתו, היא עמדה לישראל ובזכותה ניצלו.