"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

• תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
• אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
• תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
• שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.

כולנו יודעים שהדבר שנמצא במקום השני ברשימת הדברים הגרועים ביותר בעולם, זה למצוא תולעת בתפוח.

במקום הראשון,  כמובן, זה למצוא חצי תולעת.

במאמר זה, ננסה למצוא תולעים בתנ"ך, ולגלות שברוב המקרים הן לא כל כך נוראיות…

 

לתולעת יש בתנ"ך תפקיד משולש:

1. היא משל וסמל לעדינות ורכות.
2. היא מסייעת לתהליכי ריקבון, טבעי או ניסי.
3. היא כינוי לצבע אדום עז.

 

1.

דוד המלך העיד על עצמו "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם".

דוד גם העיד על עצמו: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי".

חז"ל מספרים לנו שכאשר היה דוד עוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת.

 

גם עם ישראל נמשל לתולעת רכה ועדינה:

"אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" אמר ישעיה. אמנם עם ישראל עדין וחלש, אבל עתיד הוא להתחזק ולהתעצם, ויוכל בחזקו גם לדוש הרים וגבעות:

"הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים".

 

2.

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך… למקום עפר רימה ותולעה" כך אמר לנו עקביא בן מהללאל.

הביטוי "רימה ותולעה", מבוסס על דברי בלדד השוחי לאיוב: "אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה", או על דברי ישעיה הנביא על מלך בבל: "תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה".

התולעים, מסייעות לריקבון הטבעי של הגוף, אבל בתנ"ך מצאנו שסייעו התולעים גם לריקבון ניסי.

האנשים שהותירו מהמן (לא הרשע) ליום המחרת, גילו בבוקר שמה שהותירו התמלא בתולעים והבאיש.

גם הקיקיון שצמח לפלא מעל ראש יונה הנביא, הוכה למחרת על ידי תולעת שמינה הקב"ה.

 

3.

תולעת השני, היא מין שרץ קטן, אולי כנימה מסוימת, שממנה היו מפיקים צבע אדום לצביעת צמר.

הצמר הצבוע בתולעת השני, שימש גם לבגדי הכהונה ולפרוכת המשכן.

בשריפת הפרה האדומה, מושלכים אל המדורה המופלאה הזו ענף עץ ארז, ענף אזוב, וצמר צבוע בתולעת שני.

כך נשרפים יחד העץ הגדול ביותר, עם השיח השפל ביותר, והבהמה האדומה הגדולה ביותר עם השרץ האדום הזעיר.

 

ירמיה הנביא קונן על ילדי ירושלים החריבה: "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת".

כוונתו: הילדים שהיו רגילים ללבוש בגדי תולע אדומים ויקרים, מוטלים כעת באשפה.

 

הנביא נחום מתנבא על "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים". אין כוונתו לחיילים רקובים, אלא ללוחמים לבושי מדים אדומים.

 

השופט השביעי, נקרא תולע בן פואה, משבט יששכר.

מפתיע לגלות שגם בני יששכר בן יעקב, נקראו בשמות דומים: "וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה…".

גם תולע השופט וגם תולע בן יששכר, נקראים על שם הצבע האדום.

מעניין שגם פואה, אבי השופט, וגם פווה בן יששכר, נקראים על שם הצמח "פואה", שגם ממנו הפיקו צבע אדום.

קריאה על שם הצבע האדום, מצאנו גם אצל זרח בן יהודה, שנקרא על שם פתיל השני שנכרך על ידו בלידתו.

 

אחתום בדברי ישעיה הנביא:

"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ,

אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".