"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם,
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל,
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

לאחר שאסרה התורה לאכול את הדם, חייבה התורה לכסות את הדם לאחר השחיטה.

חובת הכיסוי נאמרה רק על עופות ועל חיות השדה, ולא על הבהמות המבויתות. הסיבה היא שבזמן המשכן, הבהמות (בקר וצאן) היו מוקרבות רק במשכן, ושם היה נאסף הדם ונזרק על המזבח, ואילו את החיות והעופות שהיו לוכדים, היו שוחטים מחוץ למשכן.

גם לאחר שהתירה התורה לאכול בשר בהמה מחוץ למשכן, לא חייבה לכסות את דמה:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר,
כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

הבהמה מותרת באכילה כמו חיות השדה (צבי ואייל), אבל שלא כמו החיות, דמן נשפך כמים על הארץ.

טעמי המצווה

כמה הסברים נאמרו על טעם מצוות כיסוי הדם.

הרשב"ם אמר שהטעם הוא לפסול את הדם, שלא יהיה ראוי לאכילה.

האבן עזרא אמר שחובת הכיסוי היא להסתיר את הדם, שלא יחשבו שמישהו הקריב קרבן לעבודה זרה.

ר"ע ספורנו כתב שמפני שמקום הציד הוא שומם, אין להשאיר שם דם מגולה, כדי שלא יימשכו אליו שדים ומזיקים.

טעם מוסרי

בעל הטורים ציין טעם אחר למצווה זו: "שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אפשר להבין מדבריו שיש פחיתות מוסרית בהריגת חיה שלא לשם קרבן, ומידת הדין עשויה לקטרג על כך.

אפשר להבין זאת גם מלשון התורה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", שנראה כאילו מדובר ברצח. גם על שחיטת בהמה מחוץ למשכן אומרת התורה מילים קשות מאוד: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ".

לפיכך, חובת כיסוי הדם נועדה להסתיר את המעשה המכוער של שפיכת הדם על הארץ.

כיסוי דם מטעם זה, מוזכר כמה פעמים בתנ"ך.

קין והבל

לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אמר לו ה':

"מֶה עָשִׂיתָ?
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה,
מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ,
לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

האדמה מכסה על הדם ואי אפשר לראות את שמישהו נרצח כאן, אבל בגלל חומרת המעשה, הדם מסרב להיבלע, וזועק מן האדמה.

דמי ירושלים

יחזקאל הנביא תיאר את חטאות ירושלים, זמן מועט קודם החורבן:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ.
לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".

בשנים האחרונות של המקדש הראשון, רבו מקרי הרצח בירושלים. על מנשה מלך יהודה נאמר: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה". הנביא הושע תיאר גם הוא את ריבוי ההריגות: "פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ".

חז"ל אמרו שיחזקאל כיוון את נבואתו לרצח זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול. זכריה נרגם באבנים בחצר המקדש, בפקודת יואש מלך יהודה. באגדות החורבן בגמרא (גיטין נ"ז ע"ב), מסופר שדמו רתח עוד שנים רבות אחרי הרצח.

איוב

לאחר שהתלונן איוב על מכאוביו ופצעיו הרבים, זעק ואמר:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי,
וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי"

כיסוי דמו של איוב הוא משל להסכמה והשלמה עם הייסורים הרבים שתקפו אותו. בזעקתו זו, איוב מצהיר שהוא לא מקבל על עצמו את כל מה שאירע לו.

אחרית הימים

נביאים רבים עוסקים במשפט שעתיד ה' לשפוט את הארץ.

הנביא יואל חתם את ספרו בפסוק "וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", כלומר: על כל חטאות הגויים יש מחילה, אבל על הדם שהם שפכו אין מחילה.

ישעיהו אמר שכאשר יבוא ה' לשפוט את יושבי הארץ, יתגלו כל המקומות שבהם כיסתה הארץ על מקרי רצח:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ,
וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ".

רואים מכאן, שגם אם התכסה הדם באדמה, עדיין הרצח עומד בחומרתו.

"וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

 

"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.

מולך והעברה באש

שני איסורים הוזכרו בתורה: איסור העברת ילדים למולך, ואיסור העברת ילדים באש:

• 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא י"ח כ"א).
• 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' (דברים י"ח י).

רבים נוטים לומר שמדובר באותה עבודה אסורה: העברת ילדים דרך מדורת אש לכבוד 'המולך', האליל.

הגמרא (סנהדרין סד ע"ב) מחברת גם היא את האיסורים בגזירה שווה, ואף מתארת את צורת העבודה הזו: שורת לבֵנים באמצע ושתי מדורות של אש משני הצדדים, ומעבירים את הילד על הלבנים בין המדורות.

ומה שלום הילד? התנאים נחלקו מה דינו של אדם שהעביר את עצמו באש, אם חייב או פטור. אם המעביר את עצמו מסוגל לתת את הדין על מעשיו זו הוכחה שעבודת המולך הכתובה בתורה לא גורמת למות הילד.

משה מזהיר את בני ישראל להתרחק מתועבות יושבי הארץ, ואומר עליהם: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'. רואים מכאן שהייתה גם עבודה הכוללת שריפה ממשית, ולא רק העברה.

בספרי הנביאים, מוזכרת עבודת המולך ביחד עם  שריפה באש, וככל הנראה במהלך השנים התערבבה עבודת המולך הכוללת העברה בלבד עם עבודות אחרות שבהן שורפים  למוות.

עמי הארץ שהתיישבו בשטחי ממלכת ישראל הכבושה היו עובדים את אליליהם כהרגלם. בספר מלכים מסופר על כל העמים ועבודותיהם: '…וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם'. שמות האלילים מזכירים את שמו של המולך, והעבודה כוללת שריפה ממשית.

גם אחז ומנשה מלכי יהודה העבירו את בניהם באש.

על אחז נאמר: 'וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ'. אותיות השורש התחלפו, והעברה באש הפכה להבערה, כלומר: שריפה ממש. חז"ל אומרים שאשת אחז הצילה את חיי בנה (חזקיהו המלך לעתיד) ומרחה את עורו בסלמנדרה (שרץ שדמו עמיד באש).

ירמיהו מתנבא על בני ישראל ש'בָּנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ'. במקום אחר הוא אומר: 'וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ'. רואים מכאן שבגיא בן הינום עורבבו יחד גילולים רבים: מולך, בעל ושריפת אדם.

העונש שמנבא ירמיהו לעובדי האלילים הוא: 'לֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם'. כלומר: גיא בן הינום יהפוך למקום קבורה לכל ההרוגים.

 

אלוהי עמון

שמו של המולך הגיע ככל הנראה מהמילה מלך, והשתנה כדי לא לחלוק כבוד לעבודה זרה.

דומָה לו העבודה הנקראת בדברי ירמיהו: 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם'. הכתיב החסר רומז על כך ששמה המקורי היה 'מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם' (אולי כוכב נוגה), והשם השתנה לגנאי.

בני עמון עבדו אליל בשם 'מִלְכּוֹם': 'מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים' (מלכים א' י"א ה), וכעבור שני פסוקים הוא נקרא: 'מֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן'.

דוד המלך נלחם בבני עמון וניצח אותם. לאחר המלחמה, לקח דוד מהשלל כתר זהב מפואר וכבד: 'וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד'. יש מפרשים שהיה זה הכתר של מלך עמון, אבל רבו המפרשים שאומרים שהיה זה קישוט לאליל מִלכום, המולך.

דוד לקח בשבי את חיילי מלך עמון והענישם באכזריות:

'וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל,
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן (כתיב: במלכן).
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן'.

יש האומרים שדוד העביד אותם בחציבת אבנים לבניין ובהכנת לבנים במלבן (דעת מקרא), אבל רוב הפרשנים מסבירים שדוד הענישם והרג אותם במיתות משונות, ועלינו להסביר מה ראה דוד לעשות להם כך.

לפי כתיב הפסוק, דוד 'העביר אותם במלכן', ביטוי דומה להפליא ל'העברה למולך'. לפי הקריאה המסורה בידינו, היה זה מַלְבֵּן (מקום ייצור לבנים). לפי זה נוכל לומר שבמקום ייצור הלבנים העביר דוד את בני עמון באש, וראינו כבר שלפי דברי חז"ל העבודה התבצעה מעל שורת לבנים.

כמו שירמיהו מנבא שעובדי המולך ימותו בגיא בן הינום, מקום העבודה, כך העניש דוד את העמונים, עובדי המולך, והרג אותם במקום עבודת אלוהיהם.

 

איסור נישואי נכרייה

איסור העברה למולך מוזכר בתורה באמצע פרשת העריות ואיסורי הביאה.

יש לשאול: אם כוונת התורה היא לאסור עלינו את עבודת האליל 'מולך', מדוע נכתב פסוק זה כחלק מדיני עריות?

מחבר 'תרגום יונתן' על התורה פירש את הפסוק הזה כך (מתורגם בחזרה לעברית): 'מזרעך לא תיתן לבת הגויים לעבר אותה לעבודה זרה'. לפי דבריו, איסור העברה למולך הוא איסור ללדת ילד מאישה שאיננה בת ישראל, והילד יגדל לעבוד עבודה זרה.

בבתי כנסת שבהם נוהגים לתרגם את קריאת התורה לארמית, אם יתבלבל המתרגם ויקרא את תרגום יונתן לפסוק זה במקום את תרגום אונקלוס, תתעורר בבית הכנסת מהומה גדולה.

המשנה אומרת (מגילה ד ט): "הָאוֹמֵר: 'מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ – וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא' מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה".

כוונת המשנה היא שכל מי שמסביר לציבור שאיסור העברה המולך הוא איסור לעבֵּר אישה ארמית – יש להשתיקו ולגעור בו.

הסיבה שבגללה גוערים במתרגם היא לא מפני שהפירוש איננו נכון, שהרי התרגום אומר כך בפירוש וגם הפסוק נכתב ברצף של איסורי חתונה וביאות אסורות, אלא שחוששים שמא השומעים יפרשו את דבריו לא נכון ויאמרו 'אישה ארמית – אסורה, אישה אחרת – מותרת'. אולי  גם יטעו לומר שאין איסור חתונה עם אישה שאיננה עובדת את המולך או שאיננה עובדת כלל עבודה זרה.

כמובן שגם לפי הסבר זה, איסור העברה באש (שהוזכר במקומות אחרים) עדיין בממקומו עומד.