ספיחים ונזירים

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"

בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.

ספיח

הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.

השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.

התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.

אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.

ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:

"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.

נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.

יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.

נזירים

הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.

בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.

כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.

מודעות פרסומת

עבודת פרך

קשיו

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"

עבודה בפרך זו עבודה קשה אשר שוברת את הגוף.

התורה אסרה על בני ישראל לרדות בפרך בעבד העברי:

"וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".

התורה גם ציוותה על קרובי העבד לפדות אותו אם נמכר להיות עבד לגר:

"אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ… לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ".

עבודת פרך הוזכרה בתורה רק על יחס בין אדון לעבד. פעם אחת בלבד מופיעה עבודת בפרך בנביאים, ודווקא לא בין אדון לעבד, אלא בין רועה לצאנו. יחזקאל התנבא על מנהיגי ישראל, והמשיל אותם לרועי צאן אשר מתעללים בצאנם:

"אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם,
וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם,
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם,
וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם,
וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם,
וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ"

חתימת הפסוק במילה "ובפרך", מגלה בעצם את כוונת יחזקאל, שאין הכוונה כאן לכבשים אלא לבני אדם, בני ישראל, שהיו כפופים למנהיגים רעים.

פירוש המילה 'פרך'

אונקלוס תרגם את המילה 'פרך' – קשיו, מלשון קושי, עבודה מאומצת מאוד.

נראה שהפירוש העברי למילה הזו הוא מלשון שבירה. קיים דמיון בין השורש 'פרך' לשרשים נוספים בעלי משמעות דומה, כמו 'פרק', 'פרר', ועוד.

על מנחת העומר נאמר: "קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל", והכוונה היא לתבואה שלא הבשילה קלויה באש וגרוסה לפירורים עבים. התרגום הירושלמי כתב על מנחת העומר: "קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין", כלומר: תבואה קלויה ושבורה.

בגמרא נאמר שמותר למלול ולפורר שיבולי דגן ותרמילי קטנית ביום טוב: "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".

אגוזי פרך

הרשב"ם בפירושו למילה 'בפרך' כתב: "לשון שברון הוא. בתלמוד: 'מפרכין באגוזים'". הציטוט שהביא הרשב"ם לא מופיע בתלמוד שלפנינו. ייתכן שהוא התכוון לגמרא שהוזכרה קודם על הקטניות, וייתכן שכוונתו הייתה לאֱגוֹזֵי הפֶּרֶךְ.

אגוזי פרך הוזכרו במשנה כאגוזים חשובים, אשר נוהגים למנות אותם ולמכרם לפי מספרם, ולא במשקל. מפני חשיבותם, הם אינם בטלים גם אם נתערבו באחרים. יחד עם אגוזי הפרך, הוזכרו גם רימוני בדן, גם הם חשובים וידועים בטיבם.

מדוע נקראו כך האגוזים האלו? יש אומרים שנקראו על שם עיר מוצאם (רש"י), ויש אומרים שהם היו אגוזים פריכים, שנשברים בקלות (תוספות).

לכאורה, קל יותר להסביר שאגוזי פרך ורימוני בדן נקראו שניהם על שם מקומם, מפני שלא הוסבר מה פירוש המילה 'בדן'. אבל ההסבר שאגוזי הפרך נקראו על שם פריכותם מבוסס על מדרש חז"ל לפסוק "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (אגב, זו הפעם היחידה שמוזכר אגוז בתנ"ך):

"אמר רבי לוי: האגוז הזה יש בו שלשה מינים:
אגוזי פרך, ובינונים, וקטרונים (=קשים).
של פרך שנפרך מעצמו,
והבינוני אתה מקיש עליו ונשבר,
והקטרונים מתקשה לישבר ואתה מקיש עליו באבן לשברו אף על פי כן אין תועלת בו.
כך הם ישראל.
יש מהם עושים מצוה מעצמם,
ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים,
ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום"