"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן".

שׁתום העין (בשי"ן ימנית) – כך כינה בלעם בן בעור את עצמו. במאמר זה אבאר את פשר הביטוי הזה.

פתוח העין

בלעם סיפר על עצמו שהוא יכול לראות דברים נסתרים:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,
מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם"

הוא שומע את דברי ה' ורואה מראות אלהים. גם כאשר הוא ישן (נופל), עיניו גלויות ופתוחות להתנבא.

בלעם מהלל את עצמו ואת כושר הנבואה שלו, ולכן נראה לומר שגם הכינוי "הגבר שתום העין" פירושו: הרואה. הנביא שעינו פקוחה.

אונקלוס תרגם: "גּוּברָא דְּשַפִּיר חָזֵי", כלומר: הגבר הרואה היטב.

כמה מהפרשנים (רש"י, רשב"ם, רמב"ן) הסבירו את פשר המילה 'שתום' על פי המשנה במסכת עבודה זרה אשר עוסקת בדיני 'יין נסך':

"נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
אִם הָיָה בְחֶזְקַת מִשְׁתַּמֵּר – מֻתָּר.
וְאִם מוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג – כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגַּב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגַּב".

כלומר: אם הודיע ישראל לנכרי שהוא מתרחק ומשאירו לבד עם חבית היין, אם עבר פרק זמן מסויים, חוששים שמא פתח הנכרי את החבית, עשה מה שעשה ביין, וסתם את פתח החבית.

החביות היו עשויות מחרס, והיו סוגרים אותן ב'מגופה', טיט לח אשר מתייבש לאט.

המחלוקת במשנה היא על פרק הזמן שאם משאירים את החבית בהשגחת הנכרי היין נאסר.

לשיטה הראשונה, אם הייתה שהות לנקוב נקב קטן (לשׁתום), לסתום את הנקב בטיט ולהמתין לייבוש – היין אסור.

רבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר שרק אם עבר זמן ממושך יותר ובו הייתה שהות לפתוח את החבית ולהסיר ממנה את המגופה, לסגור את החבית במגופה חדשה ולהמתין לייבוש שלה – רק אז היין נאסר.

רואים אנו שהמילה "ישׁתום" עומדת כנגד המילה "יפתח", ומכאן הביאו הפרשנים ראיה ש'שתום העין' פירושו בעל העין הפתוחה.

עיוור בעין אחת

"אמר רבי יוחנן: בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר: 'שְׁתֻם הָעָיִן'"
(סנהדרין קה ע"א).

יש כמה דרכים להסביר כיצד דרשה זו מתיישבת עם הביטוי 'שתום העין'.

• שתום=סתום. במגילת איכה נאמר: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי", בשי"ן שמאלית. בוודאי ששם הפירוש הוא מלשון סתימה. ייתכן שרבי יוחנן ביסס את דרשתו על הדמיון בין השורשים שׁתם ושׂתם (סתם).
• גם אם נאמר ש'שתום העין' זה מי שעינו פקוחה, אפשר לומר שרק עין אחת פקוחה, והשנייה עיוורת (רש"י על הגמרא).
• במשנה שהבאנו קודם, ראינו שיש הבדל בין 'ישׁתום' לבין 'יפתח'. שׁתימה היא ניקוב חור במכסה החבית, ואילו פתיחה זו הסרה מלאה של המכסה. אפשר לומר שגם 'שתום העין' פירושו 'נקוּב העין', שעינו נוקרה ופסקה מלראות, או שיש בראשו חור במקום עין.

לשיטת רבי יוחנן, הביטוי 'שתום העין' לא בא לתאר את יכולת הנבואה של בלעם, אלא את יכולת הראייה הגשמית שלו.

כמובן שדרוש הסבר מדוע מתפאר בלעם במומו.

מלבד זאת, בפסוקים קודמים הוזכרו בפירוש שתי עיניו של בלעם:

"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם"
"וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו"
וכמובן, מה שאמר בלעם על עצמו: "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם".

"אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". בלעם, במשליו, השווה את גדולת ה' ביציאת מצרים לכוחו של ראם גדול בעל קרניים גבוהות.

תועפות – מלשון גובה. "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ". מחקרי ארץ זו התהום העמוקה (אולי מעמקי הים), ותועפות הרים הם הפסגות הגבוהות בעולם.

"וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ" אמר אליפז לאיוב, וכוונתו הייתה: ערימות גבוהות של כסף. מכאן נלקח הביטוי 'הון תועפות' המקובל בלשוננו (כנראה מבוסס גם על הפסוק מספר משלי: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה").

תועפות ראם – אלו הקרניים הגבוהות על ראש הראם.

 

קרני ראם

משה בירך את בני יוסף והמשילם גם כן לראם בעל קרניים:

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו,
בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.
וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה"

יוסף נמשל לשור, ושני הבנים שלו, מנשה ואפרים, נמשלו לשתי קרניים עצומות אשר נוגחות את האויבים ומביסות אותם.

דוד המלך התפלל לה' שיציל אותו ממבקשי נפשו: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".

עד כה ראינו שהראם בולט בקרניו הגבוהות, ולכן נראה שאפשר לזהותו עם הראם המוכר לנו כיום, שהוא בעל קרניים חדות וארוכות מאוד.

החיות הטהורות הן: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר, וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר". אונקלוס מתרגם דישון – רֵימָא, כלומר: ראם. הדישון המוכר כיום, הוא קרוב משפחה של הראם, וגם דומה לו מאוד, רק קרניו מסולסלות.

בהמת עבודה

בברכת משה שהוזכרה, הוזכר הראם יחד עם השור. בספר תהילים הוזכרו שוב השור והראם יחד:

"…וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן,
וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל,
לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים"

פירוש הפסוק: ה' שובר בכוחו את הארזים, והוא יכול להזיז אותם כמו עגל צעיר שמשתולל, ואת ארזי החרמון (שריון), כמו ראם צעיר.

גם ישעיהו הנביא מצמיד את השור והראם: "וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם, וּפָרִים עִם אַבִּירִים".

אפשר להבין מכאן שהראם הוא ממין הבקר. יש שהסבירו שהראם הוא שור הבר, בהמה גדולת מימדים שנכחדה מהעולם במאות השנים האחרונות. לשור הבר היה כוח עצום, אבל בגלל אופיו הפראי קשה היה לביית אותו ולהשתמש בו.

בספר איוב, מוכיח ה' את איוב ומסביר לו על שפלות האדם אל מול גודל הבורא. כחלק מתוכחה זו, מתפאר ה' בשליטתו על הראם:

"הֲיֹאבֶה רֵּים (ראם) עָבְדֶךָ? אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?
הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ? אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?
הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ, וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ?
הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי יָשִׁיב זַרְעֶךָ, וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף?"

מסתבר שפסוקים אלו נכתבו על שור הבר ולא על הראם בעל הקרניים הארוכות.

בהמת בשר

בתנ"ך מוזכרת פעמים רבות בהמה בשם מְרִיא, ונחלקו הפרשנים בזיהוי שלה. יש אומרים שזהו כבש גדול, ויש אומרים שהוא שור מפוטם. יש גם פירוש שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (המראה – זו הלעטת הבהמה באוכל רב).

ישעיהו אמר: "שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים". רואים מכאן שהמריא כשר להקרבה כקרבן שלמים, שהרי חלבו עולה על המזבח ובשרו נאכל. עמוס הנביא אומר: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת… וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט".

בטקס העלאת ארון הברית לירושלים, דוד המלך הקריב שור ומריא.

אדוניהו, בנו של דוד המלך, שחט צאן ומריא לרוב, בסעודת ההמלכה שערך לעצמו.

בנבואת אחרית הימים אומר ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו".

 

אפשר לשים לב שהמילה מריא מורכבת מהאותיות של הראם (או רֵים). אולי אפשר לומר שמריא הוא ראם, אבל לא הראם ארוך הקרניים (שאינו קרב כלל בבית המקדש), אלא שור הבר.