"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

בפסוק זה מתוארת שפלות גדולה של עם ישראל אחרי שנים רבות של צרות.

הביטוי "עָצוּר וְעָזוּב" מופיע 5 פעמים בתנ"ך, ובכולן במשמעות של חורבן מוחלט.

ירבעם ואחאב, שני מלכי ישראל אשר הרשיעו מאוד, עד שכללו אותם חז"ל בין המלכים ש'אין להם חלק לעולם הבא'.

אחיה השילוני התנבא על בית ירבעם, ואליהו הנביא על בית אחאב.

בשתי הנבואות נאמר שלא יישאר להם "עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל".

תרגום יונתן לפסוק זה הוא: "אֲחִיד וְשָׁבִיק", כלומר: תפוּס ומשוחרר. ייתכן שהכוונה היא ל"עבד ובן-חורין", גם העבדים וגם השׂרים של ירבעם ושל אחאב יבואו על ענשם.

הרד"ק (בשם אביו) פירש זאת על נכסי המלך העצורים בידו (ממון), ועל הנכסים העזובים בחוץ (בהמות וקרקעות).

מפירושים אלו, אפשר להבין ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים מנוגדות זו לזו. האחת מלשון עצירה ומניעה, והשנייה מלשון שחרור וחירות.

לעומת זאת, רבו המפרשים ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים בעלות משמעות דומה.

התרגום הירושלמי על הפסוק שפתחנו בו הוא: "וְאִנוּן שְׁבִיקִין וּרְטִישִׁין, וְלֵית לְהוֹן דִּסְעַד וְסָמִיךְ", כלומר: והם עזובים ונטושים, ואין להם עוזר וסומך.

את אחד הפסוקים הקשים בספר ישעיהו: "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה', צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו", תרגם יונתן כך: "בְּכֵן יְסַבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִדַּן דְּאַיְתִּי עֲלֵיהוֹן עָקָא, וְלָא יְהֵי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ", ובעברית: "על זאת יקוו לעזרה כאשר יביא עליהם צרה, ולא יהיה להם עוזר וסומך" (יונתן האריך מאוד בתרגום זה, ולא נצמד כלל למילות הפסוק).

יוצא לפי זה ש'עצור ועזוב' הוא 'עוזר וסומך', ופירוש הפסוק הוא שאזלו כוחות עם ישראל, ואין מי שיעזור להם.

לפי פרשנים רבים, 'עצור' הוא עם שנשלט בידי מלך.

על שאול המלך נאמר: "זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי", ועל העיר הצפונית 'לַיש' נאמר: "וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר", כלומר: עיר אשר אין בה מריבות, ואין בה איש שרוצה למלוך.

הרד"ק הסביר שהמלך נקרא 'עוצר' – לפי שעוצר העם שלא ילכו, ולא יעשו דבר אלא ברשותו.

המילה 'עצוּר' תתפרש אם כן: "נשלט", כלומר: לא יהיה מלך על ישראל.

ראינו שלפי התרגום הירושלמי 'עזוב' הוא מלשון סמיכה.

התורה מצווה אותנו:

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ,
וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

יש לסייע ולתמוך בבהמה העייפה, גם אם היא שייכת לאחד משונאינו.

בבניין חומות ירושלים בימי שיבת ציון נאמר: "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם, עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה". אין הכוונה שהם עזבו את ירושלים ויצאו ממנה, אלא הם ערמו עפר על החומה מתוך העיר כדי לחזקה ולסמוך אותה.

אימו של יהושפט מלך יהודה נקראה "עזובה", וכן אשתו של כלב בן חצרון. וודאי שמשמעות השם היא חיובית, מלשון סמיכה ועזרה.

בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (ירבעם השני) נאמר: "וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל". רואים אנו בפירוש ש'עזוב' מקביל ל'עוזר'.

אם כן, "אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" פירושו: בני ישראל לא נשלטים בידי מלך, ולא נסמכים בידי עוזר.

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"

משה הזהיר את בני ישראל פן יסורו מהדרך הטובה אחרי מותו.

הוא המשיל את האנשים שעתידים לחטוא לשורש שממנו עתידים לצמוח צמחים רעים. בעוד השורש טמון באדמה, אי אפשר לדעת מה יצמח ממנו. אבל כאשר הוא נובט, מגלים שהוא היה שורש לצמחים מזיקים.

כך גם בני ישראל. מי שאין לבבו שלם עם ה', ייתכן שישחית את דרכיו אחרי מות משה.

הראש והלענה, שניהם צמחים מרים, ואולי אף רעילים. בתנ"ך הם מופיעים כמה פעמים כמשל למעשים רעים, או לעונש קשה.

ראש

ברוב הפעמים מופיע הראש כנוזל ארסי.

ירמיהו אמר:

”…וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַה'"
"הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ"

בשירת האזינו נכתב: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", כלומר: ענבים שהמיץ שלהם מר. היין שמכינים מאשכולות אלה הוא כמו ארס נחשים, כפי שנכתב בפסוק שלאחריו: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". אולי כוונת המשל היא לענבי גפן מקולקלים, ואולי הכוונה היא לפירות של הצמח ראש.

הנביא הושע התלונן על עיוות הצדק, ואמר: "וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי". כוונתו היא: משפטי השקר נפוצים בארץ, כמו פרחי הראש הרבים שגדלים פרא בין תלמי השדה.

מפסוק זה אפשר לשער שפירוש הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" הוא 'שורש פורח ראש', שממנו ינבוט ויפרח הראש.

יש הטוענים שהראש הוא הפָּרָג, הצמח בעל הפרח האדום. ממנו מפיקים חומרים משכרים, אשר במינון גבוה עלולים גם להרוג (אופיום).

אולי "עִנְּבֵי רוֹשׁ" הם ה'כדורים' (בצורת ראש) שנשארים במרכז הפרח לאחר נבילת עלי הכותרת, ומהם מפיקים את הסם.

לענה

בספר משלי נמשלה החָכמה לאשת נעורים אהובה, והסִכלות לאישה זרה הלוכדת פתיים:

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה…"

בתחילה היא מתוקה כדבש, אבל מי שמתפתה ללכת אחריה, רעה ומרה אחריתו.

את הלענה מזהים עם קבוצה גדולה של צמחים בעלי עלים מרירים. אחד ממיני הלענה הוא הצמח המוכר בשם "שיבּה".

במגילת איכה נסמכה הלענה למרור: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה".

במסכת פסחים נמנו חמישה צמחים שאפשר לצאת בהם ידי מצוות מרור בפסח, אבל הלענה איננה אחת מהם. המרור חייב להיות ירק, ואילו הלענה היא בעלת גזע ונחשבת לעץ. בכל זאת כתב הרמ"א שמי שאין לו מרור בפסח, ייקח במקומו לענה או כל צמח מר אחר.

מפסוק זה אפשר גם ללמוד שהיו מכינים מהלענה משקה מר.

אומרת הגמרא ש"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" שמכינים לצורך בדיקת אישה שׂוטה, צריכים להיות בעלי טעם מר:

"צריך שיתן מר לתוך המים.
מה הטעם? שאמר הכתוב: 'מֵי הַמָּרִים'. שמרים כבר"

הרמב"ם פסק שיש לתת אל תוך המים דבר מר כגון לענה. לפי זה, אפשר להניח שטעמם של 'המים המרים המאררים' היה כטעמו של 'תֵה שיבּה'.

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

בשירת האזינו מתואר כיצד מעביר הנשר את גוזליו לקן אחר, בארבעה שלבים:

• הנשר מעיר את הקן וקורא לגוזליו ממרחק.
• מרחף מעל הגוזלים ונוחת בעדינות עליהם.
• אוחז בגוזלים.
• נושא אותם בכנפיו אל הקן החדש.

הנשר מתואר כאן כחיה אשר מתנהגת בעדינות עם צאצאיה ושומרת עליהם.

תיאור זה הוא משל ליציאת עם ישראל מארץ מצרים. גם יציאת מצרים הייתה מדורגת. בהתחלה בני ישראל 'התעוררו' ושמעו שהם עתידים להיגאל, אחר כך ראו את גילוי השכינה ואת המופתים במצרים, ורק אחר כך הוציאם ה' אל המדבר.

כאשר הגיעו בני ישראל אל מדבר סיני, נאמר להם: 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'.

הנשר נוהג לבנות את קִנּוֹ בין הסלעים בהרים הגבוהים, כפי שאומר הנביא עובדיה: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ'.

בספר איוב מופיע תיאור נוסף של חיי הנשר:

'אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר, וְכִי יָרִים קִנּוֹ.
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ.
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ דָם, וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא'.

ממרומי ההרים הנשר חופר (מחפש) פגרים וחללים, ואפרוחיו גומעים את דם הבשר שהוא מביא להם.

אחרי שהנשר מזהה את האוכל, הוא דואה לעברו במהירות: 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ (שי"ן שמאלית) עֲלֵי אֹכֶל' (פסוק זה הוא המקור למילה 'טיסה').

דאיית הנשר מופיעה גם כמשל לניצחון במלחמה. בפסוקי הפורענות בפרשת כי-תבוא נאמר: 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', ובנבואת ירמיהו נאמר: 'הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב'. במגילת איכה מקונן ירמיהו: 'קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ'.

כנפיו של הנשר מכוסות בנוצות רבות ומרשימות, כפי שמתאר יחזקאל: 'הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה'. ישעיה הנביא אומר: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים'.

בספר דניאל, מסופר על נבוכדנצר המלך שנטרפה דעתו, והוא עזב את מלכותו לתקופה ממושכת והיה חי בין חיות הארץ 'עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה' (עד ששערותיו האריכו כשערות הנשר).

שלא כמו הכנפיים, על ראשו של הנשר אין כלל נוצות. הנביא מיכה אומר: 'הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר'. ייתכן ששמו של הנשר הוא מלשון 'נשירה' על שם ראשו הקרֵחַ.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

בשבת שירה, קוראים בתורה את שירת הים ומפטירים בשירת דבורה.

קיים דמיון בולט בין סיפור קריעת ים סוף לבין הסיפור שקדם לשירת דבורה: מפלת סיסרא וצבאו בנחל קישון.

מרכבות וסוסים:  600 מרכבות לפרעה, ו-900 מרכבות לסיסרא.
שטף מים פתאומי: בקריעת הים נאמר: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", ובשירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם".

גם דמיונות לשון רבים בולטים בין השירות:

"וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" כנגד "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא".
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" כנגד "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל".
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" כנגד "הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ".
"לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" כנגד "וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

לפי דברי חז"ל, כוונת הפסוק "לא נשאר בהם עד אחד" היא שפרעה בעצמו נשאר בחיים. גם סיסרא נשאר בחיים כאשר מכל צבאו "לא נשאר עד אחד".

הדמיון הבולט ביותר הוא כמובן השירה לאחר הנס. את שתי השירות מובילה אישה: מרים ודבורה.

בתנ"ך יש שירות רבות. כמעט כל השירות נכתבות לאחר מפלה ניסית של שונאי ישראל, ולכל השירות יש עימוד מיוחד שבולט מאוד גם בדפדוף מהיר. לדוגמה: רשימת מלכי כנען שהיכה יהושע בן נון, שמותיהם של עשרת בני המן שנהרגו ושירת דוד על הצלתו מכף אויביו.

שירת הים ושירת דבורה הן השירות היחידות בתנ"ך אשר נכתבות בעימוד של "אריח על גבי לבינה".
לבינה היא אבן בניין מלאכותית העשויה מבוץ שנדחף לתוך מסגרת עץ שנקראת מַלְבֵּן (זה מקור השם של הצורה מלבן). האריח הוא חצי לבינה, ואורכו שווה לרוחבו.
פסוקי השירה נכתבים כמו חומה: מעל ומתחת לכל קטע כתוב יש רווח, והשורות מתחילות ומסתיימות בקטעים קצרים וארוכים לסירוגין. צורת כתיבה כזו מעידה על איתנות ותוקף.

יתר השירות נכתבות בעימוד של "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", כלומר: בשני טורים, עם רווח גדול ביניהם.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) אומרת שיש לכתוב את עשרת בני המן בשני טורים, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם. אריחים העומדים זה על גב זה – אינם יציבים, וזה מרמז על נפילת המן ובניו. גם מלכי כנען נכתבים בצורה כזו לאחר מפלתם.

שירת האזינו נכתבת גם היא בשני טורים מפני שמטרתה היא לזעזע את עם ישראל ולהכניס פחד בליבם, ולא כדי לזרוע בהם תחושת עוצמה וביטחון.

שירת דוד (שמואל ב' כ"ב) נקבעה להפטרת שביעי של פסח, אשר גם אז קוראים את שירת הים.  בתנ"ך קורן מופיעה שירת דוד בעימוד "אריח על גבי לבינה", כמו שירת הים ושירת דבורה, אך בדפוסים המדויקים על פי כתר ארם צובה (תנ"ך ברויאר) מופיעה שירת דוד כמו שירת האזינו.

 

מוקדש לאשת בריתי, שירה, לכבוד יום הולדתה.