בחרבי ובקשתי

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ,
 אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"

יעקב הבטיח ליוסף בנו "שְׁכֶם אַחַד".

הבטחה זו מעוררת שתי שאלות:

  • מהו אותו 'שכם' שנתן יעקב ליוסף?
  • לא מצאנו סיפור כלשהו על מלחמה של יעקב באמורי.

שכם – חלק בארץ

יש מפרשים שיעקב הבטיח כאן ליוסף ירושה כפולה. 'שכם אחד' הוא חבל נחלה נוסף, יותר מאחיו. 'עַל אַחֶיךָ' הכוונה: יותר מאחיך. אונקלוס תרגם כאן: "וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלַּק חָד יַתִּיר עַל אַחָךְ".

אולי כאן הובטחה ליוסף הירושה הכפולה, כראוי לבן הבכור (בנה הבכור של רחל).

בדברי הימים נאמר: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר. וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל". גם בפרשתנו, מיד לאחר הבטחת השכם האחד ליוסף, פותח יעקב את ברכות השבטים ומוכיח את ראובן על שחילל את יצועיו.

הירושה הכפולה באה לידי ביטוי או בשני בני יוסף, אפרים ומנשה, שהוחשבו כל אחד מהם לשבט בפני עצמו, או בנחלת בני יוסף שהייתה משני צידי נהר הירדן.

שכם – העיר שכם

יש אומרים שיעקב העניק כאן ליוסף במתנה את העיר שכם.

פירוש זה מתחזק לאור פסוקי הסיום של ספר יהושע:

"וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם,
בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה,
וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה"

הקושי הלשוני הוא, שלא מצאנו שימוש בכמות מספרית (שכם אחד) על שם של עיר.

מלבד הקושי הלשוני, כלל לא ברור מדוע מתפאר יעקב שלכד את שכם בחרבו ובקשתו. הרי שמעון ולוי כבשו את שכם ויעקב גער בהם בחומרה על כך! לא זו בלבד, אלא שתושבי שכם לא היו כלל אמוריים, אלא חיווים!

פירוש משלב

מצאנו פירושים שמשלבים את שני ההסברים למילה 'שכם'.

רש"י פירש: "שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך".

בתרגום יונתן על פסוק זה נכתב: "וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם, חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ".

כלומר: יעקב השתמש פה ב'כפל לשון'. הוא נתן ליוסף שכם אחד, דהיינו חלק אחד יותר מאחיו כדין בכור, אבל החלק שנתן לו היה העיר שכם.

עבר או עתיד?

עוד נותר לנו ליישב את דברי יעקב: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

יעקב מדבר בלשון עבר, ולכן קל יותר להבין שהוא מספר על מקרה שכבר היה. קשה מאוד להסביר זאת על סיפור כיבוש העיר שכם. כפי שהוזכר, יעקב התנגד למעשה שמעון ולוי, ואף נזף בהם. לא ייתכן שאת הכיבוש שלהם ייחס כעת לעצמו. רש"י פירש על פי המדרש, שיעקב חגר את חרבו ואת קשתו כדי להגן על בניו מכעס האומות הסובבות. גם פירוש זה אינו מתיישב היטב עם הפסוקים, שכן נראה בפסוק שמדובר על הכיבוש עצמו, ולא על ההגנה שנדרשה לאחריו. יתרה מזו, אפילו כאשר חשש יעקב מנקמת הגויים, לא הזכיר כלל את הפחד מהאמורי, אלא רק מהכנעני ומהפרִזי:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב… עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי…".

אולי דברי יעקב רומזים על מלחמות נוספות שהיו בארץ לאחר כיבוש שכם, מלחמות אשר לא סופר עליהן מאומה בתורה. הרמב"ן הזכיר בפירושו לפרשת וישלח את "ספר מלחמות בני יעקב", ספר שמתאר את המלחמות הרבות שערכו יעקב ובניו כנגד גויי הארץ. נראה שהרמב"ן לא החשיב את הספר ההוא למקור נאמן. אם נקבל את המדרשים על המלחמות האלו, נוכל לומר שיעקב אכן נלחם באמורי, והוא אכן כבש חבלי ארץ בחרבו ובקשתו.

לעומת הסברים אלו, רבו המפרשים את דברי יעקב על העתיד (רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק). לדבריהם, הבטיח יעקב ליוסף חלק נוסף בארץ לאחר שיכבשו אותה בחרב ובקשת.

כעת ניתן להסביר בקלות את הקשר לאמורי, שהרי בני ישראל התחילו את כיבוש הארץ במלחמה בשני מלכי האמורי, סיחון ועוג. תבוסת האמורי הותירה רושם עז על כל הסביבה. בלק מלך מואב נחרד ממנה, ואף רחב הזונה סיפרה למרגלים "כִּי שָׁמַעְנוּ… וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

בזמן כיבוש הארץ, האמורים שלטו בכל אזור ההר, והכנענים ישבו לאורך מישור החוף: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם". מסתבר שהאמורים היו האויבים הקשים ביותר בזמן הכיבוש. יהושע נאלץ להתמודד עם ברית של חמשת מלכי האמורי, ולאחר שנחל מפלה במלחמת העי הראשונה, זעק יהושע: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהִים, לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ". הנביא עמוס אומר: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים".

יהושע סיפר לבני ישראל לפני מותו: "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". קשה להתעלם מהרמיזה לדברי יעקב "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יעקב אמר ליוסף שבניו עתידים לקחת את נחלתם מידי האמורי בעזרת חרב וקשת, אבל בני ישראל ניצחו את שני מלכי האמורי במלחמות מופלאות, לא בחרב ולא בקשת. יהושע הזכיר זאת לבני ישראל כדי להראות להם את הטובה שעשה עמם ה'.

הרמב"ן העלה פירוש נוסף: יעקב חיזק את דברי נבואתו בעזרת כלי מלחמה שהפנה אל עבר ארץ האמורי. לפי הסבר זה, ירה יעקב חיצים ונופף בחרבו לכיוון ארץ ישראל, כדי להדגיש את נבואתו על הכיבוש העתידי, ולזה התכוון באמרו "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

את דבריו מחזק הרמב"ן בעזרת הקבלה לנבואתו האחרונה של אלישע הנביא. אלישע שכב חולה במיטתו, וציווה על יהואש מלך ישראל לירות חיצים דרך החלון, ואמר לו: "חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה".

מודעות פרסומת

חמור גרם

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"

חמישה מבני יעקב נמשלו בברכתם לחיה: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב.

החמור עשוי להיראות לנו שונה מכל החיות האחרות בברכת יעקב, מפני שבימינו משתמשים בכינוי 'חמור' כשם גנאי, אבל בכל המקרא אין כל זכר לשימוש שלילי בשמו של החמור.

החמור הוזכר גם בברכה לשבט יהודה. יעקב אמר שבני יהודה יקשרו את חמוריהם אל עצי הגפן הרבים הפזורים בנחלתם, ותיאר כך את שפע היין בנחלת שבט יהודה:

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ".

משמעות הברכה

הרשב"ם הסביר שהברכה לשבט יששכר היא ברכת שפע ועושר. יששכר נמשל לחמור שרובץ במקומו בשלווה, ואין לו טורח ללכת למרחקים להביא את לחמו. הסבר מעין זה מופיע גם בתרגום אונקלוס לפסוק.

חז"ל למדו מהברכה הזו שבני שבט יששכר היו עסוקים בלימוד התורה, ובני שבט זבולון היו מספקים את צרכיהם.

גרם

פירוש המילה 'גֶּרֶם' הוא 'עֶצֶם'.

בספר משלי כתוב: "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם", כלומר: בעזרת תחנונים רבים אפשר לשכנע אפילו מושל תקיף ועקשן. הלשון היא רכה וגמישה, והעצם, הגֶרֶם, קשה עד מאוד, ובכל זאת בכוח הלשון לשבור את העצם.

'חמור גרם' הוא חמור בעל עצמות חזקות, אשר אפשר להטעין עליו משא כבד מאוד.

החמור הזה רובץ, אבל לא בגלל כובד המשא אשר עליו. הוא לא החמור שעליו נאמר "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". יש לו כוח לשאת כל דבר, אבל הוא בוחר לרבוץ מפני שטוב לו במקומו:

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

שבט יששכר מעדיף לשבת בנחלתו הטובה והנעימה, ולא לנדוד כזבולון.

הוא משתמש בכוחו הרב כדי לעבוד את אדמתו, והוא מעלה מגידוליו מסים למלך:

"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".

לפי ההסבר שברכה זו מתארת את לימוד התורה של שבט יששכר, פירוש הפסוק הוא שהוא נושא עליו את עול התורה, ומקדיש עצמו למען עם ישראל, ללמדם תורה.

משפתיים

קשה לדעת מה פשר הביטוי 'בין המשפתיים'. הביטוי מוזכר פעמיים נוספות בתנ"ך.

דבורה הנביאה גערה בשבט ראובן:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?".

בני ראובן קיבלו נחלה עשירה בשטחי מרעה, על מנת שיחלצו לעזרת אחיהם במלחמה. אבל במלחמה זו, נשארו לשבת בין גדרות הצאן לשמוע את שריקות העדר במקום את שריקות המלחמה.

מפסוק זה אפשר להבין ש'משפתיים' הם מכלאות הצאן.

בספר תהילים נאמר:

"אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף".

פסוק זה קשה עד מאוד. האבן עזרא והרד"ק הסבירו כך: אפילו אם תשכבו על האפר – תישארו נקיים כמו יונה. מפירושם מובן ש'משפתיים' הם כינוי לכירה, זוג אבנים, אשר ביניהן בוערים עצים, ומעליהן מתבשלת הקדירה.

הנחת סיר על גבי הכירה נקראת 'שׁפיתה'. אלישע ציווה את נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים", ויחזקאל הצטווה: "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם".

בנבואה על בניין המקדש, אומר הנביא יחזקאל:

"וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד, מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב".

פירוש המילה 'שׁפתיים' בפסוק זה הוא מערכת של ווים, קרסים, לתליית הבהמה אחרי השחיטה. כל בהמה תולים על שני קרסים: אחד לרגל ימין ואחד לרגל שמאל.

אפשר להבין ש'שפתיים' או 'משפתיים' הם כינוי כללי לדברים שמסודרים זה כנגד זה: גדרות הצאן, אבני הכירה וקרסי בית המטבחיים.

החמור שמתאר את שבט יששכר, רובץ בין המשפתיים. לפי כל האמור לעיל אפשר לפרש שהחמור הזה טעון משא כבד מימינו ומשמאלו, והוא רובץ באמצע, בין המשפתיים, בין שקי המטען שעליו אשר ערוכים זה כנגד זה.

חכליל

"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".

כך ברך יעקב את יהודה. דברי הברכה מכוונים לפי פשוטו של מקרא לתאר את שפע כרמי היין בנחלת שבט יהודה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה (עַיִר, חמור צעיר), וְלַשֹּׂרֵקָה (גפן משובחת) בְּנִי אֲתֹנוֹ – בני שבט יהודה קושרים את עייריהם ואת חמוריהם לגפנים, מפני שזה העץ הנפוץ ביותר בנחלתם.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (כסותו, בגדו) – בשעת דריכת הענבים, בגדיהם מתמלאים במיץ, ונראה כאילו כיבסו את הבגדים ביין.
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב – עיניהם ושיניהם צבועות מרוב שתיית יין וחלב.

חַכְלִיל – כחול או אדום?

הצבע כחול – לא מוזכר במקרא.
בימי קדם, נשים היו צובעות את עיניהן באבקה כחולה העשויה מאבן טורקיז טחונה. אבן טורקיז נקראת בתנ"ך פּוּךְ, או נוֹפֶךְ, והיא אבן רכה הניתנת לשחיקה בקלות. עם אבקת הפּוּךְ היו הנשים צובעות את צידי העיניים, כדי להראות כאילו חריצי העפעפיים גדולים יותר, כפי שמתאר הנביא ירמיה: "כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ".
צביעת העיניים נקראת כְּחִילָה, והקיסם הדקיק שאִתּוֹ מורחים את האבקה נקרא מִכְחוֹל (כ"ף רפויה).
המלכה איזבל ברגעיה האחרונים, התקשטה והתייפתה: "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ".
בִּתּוֹ הקטנה של איוב נקראה "קֶרֶן הַפּוּךְ" על שם יפיה.

אבקת הצבע נקראה בלשון חז"ל בשם כְּחוֹל (אולי מפני שאבקה היא כמו חול, ובמילה אחת: כחול), ומשם התגלגלה ללשוננו. חכמי ארץ ישראל היו שרים לפני הכלה בחתונתה: "לֹא כַּחַל, וְלֹא שָׂרָק, וְלֹא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן", וכוונתם הייתה: הכלה נאה כל כך גם ללא כחל (צבע עיניים), וללא שרק (צבע אדום לפָּנים), וללא פרכוס (קישוט).

אבן פוך הוזכרה בנבואת ישעיהו בסמוך לאבן הספיר: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים", וגם בחושן של הכהן הגדול אבן הנופך סמוכה לאבן הספיר. ייתכן שהזכרת האבנים האלו יחד מעידה על כך שהצבע שלהן דומה. אבן ספיר היא בעלת גוון כחול, ודומה לשמיים נקיים, כמו שנאמר: "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".

בחזרה לברכת יעקב: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן – מרוב שתיית יין העיניים נראות שבעות ומדושנות, כאילו נכחלו באבקת פוך.
בספר משלי, מתאר שלמה המלך את מראהו של השיכור: "…לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם? לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן…".

עם זאת, פרשנים רבים הסבירו שפירוש המילה חַכְלִיל הוא אדום (רש"י, רשב"ם, רד"ק), ופירוש הפסוקים הוא שעיניו של שותה היין מאדימות.
גם את אבן הפוך יש המזהים עם אבן אדומה. הנביא יחזקאל מזכיר בדבריו: "בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה", ואולי הוא רומז לצבע ארגמני (אדום או סגול) שיש לאבן הזו.
גם לגבי זיהוי אבן הספיר לא כולם תמימי דעה. ירמיהו אומר בקינותיו על היופי של ילדי ירושלים: "אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם", כלומר: המראה שלהם היה אדום מרוב שבע, ונדמו לאבן ספיר (אגב, לפי פסוק זה גם לפנינים יש צבע אדום, ואין אלו הפנינים המוכרות לנו היום).

אין צורך להכריע בין הפירושים והזיהויים. שמות אבני החן מאז ומעולם לא היו קבועים, והתחלפו בין המקומות ובין התקופות, כמו גם שמות של צמחים ושל בעלי חיים. אפשר להסביר ולומר שאת אבקות הצבע היו מכינים גם מאבנים כחולות וגם מאבנים אדומות, ופירוש המילה חַכְלִיל הוא צביעת העיניים, בלי כל קשר לגוון.

מוקדש באהבה לבתי יעלת-חן