חמץ

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.

אזכרתה

"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה,
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"

בקרבן מנחת הסולת, כמו ברוב הקרבנות מהחי, חלק קטן מהקרבן נשרף על המזבח, והיתר נאכל.

החלקים שנשרפים על המזבח בקרבנות מהחי הם הדם והחלבים (שאסורים באכילה בכל מקרה), ובמנחת הסולת מוקטרים על המזבח קומץ של מנחה, וקומץ של גרגרי לבונה: "מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל לְבֹנָתָהּ".

הקומץ והלבונה נקראים "אזכרה".

זיכרון

רש"י הסביר שבזכות הקטרה זו נזכר בעל הקרבן לטובה, וגם ראב"ע כתב מעין זה: "מה שהיה לי לזיכרון לפני ה'".

ריח

פירוש אחר: אזכרה היא כל דבר הנותן ריח טוב. הרשב"ם כתב: "לשון זכר רגיל לומר בלבונה, מפני הריח העולה". הוא מביא ראיה גם מדברי הושע הנביא: "זִכְרוֹ  כְּיֵין לְבָנוֹן". בפסוק הקודם אומר הושע: "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן", ואפשר לראות שהמילה "זכרו" מקבילה לריח.

השימוש בשורש "זכר" במשמעות של ריח רמוזה גם בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ובהמשך מוזכר גם ריח הלבנון, כמו בדברי הושע: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

על שולחן לחם הפנים הונחה לבונה זכה, ועליה נאמר: "וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה".

בפרק האחרון של ספר ישעיהו נאמר:

"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ,
זוֹבֵחַ הַשֶּׂה – עֹרֵף כֶּלֶב,
מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר,
מַזְכִּיר לְבֹנָה – מְבָרֵךְ אָוֶן"

כוונתו היא שעבודת הקרבנות של הרשעים איננה רצויה לפני ה'. שוחט השור – כאילו הרג איש, זובח כבש – כאילו ערף ראש של כלב, מעלה מנחה – כאילו הקריב את דם החזיר, ומזכיר לבונה – כאילו הביא מתנת רשע. אפשר לראות שבפסוק הזה, מסודרות עבודות הקרבן מהעבודות הגסות לעדינות, וכן החטאים המקבילים להם מסודרים כך.

שריפה

גם במנחות שאין בהן הקטרת לבונה, הוזכרה האזכרה. על מנחת החטאת ועל מנחת האישה השׂוטה נאסר לתת שמן ולבונה, ובכל זאת נאמר בהן: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן… אֶת אַזְכָּרָתָהּ". לפי זה, אזכרה היא לא קשורה דווקא לחומר ריחני.

אפשר לפרש את המילה "אזכרה" גם כ"שריפה". אזכרה לא מופיעה על קרבנות בהמה, אלא רק על מנחות מהצומח, ולכן ייתכן להסביר שאזכרה היא שריפה של חומר מועט.

בתהילים נאמר: "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". פירוש הפסוק הוא: ה' יקבל את קרבנך לרצון. את המנחה הוא יזכיר (ישרוף), ואת העולה ידשן (יהפוך לדשן, בשר שרוף).

קרבן העומר

קרבן ציבור, או קרבן יחיד?

דיני קרבן העומר הוזכרו בכמה מקומות בתורה.

בפרשת קרבנות חג הפסח (ויקרא כג) נאמר:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ,
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם,
מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן".

קרבנות המועדים נאמרו בלשון רבים ('והבאתם', 'והקרבתם', 'ועשיתם' ועוד), מפני שהם חובת הציבור, ולא מוטל על היחיד להביאם.

גם בתחילת חומש ויקרא הוזכרה מנחת העומר:

"וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה',
אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ".

לשון הפסוק הזה רומזת על כך שגם היחיד מביא מנחה מהתבואה הראשונה שלו.  קרבן העומר דומה בפסוק זה להבאת הביכורים, ראשית פירות העץ, בידי כל אדם.

הפסוק פותח במילה 'ואם', ומובן מכאן שאין חובה להקריב את מנחת הביכורים, אלא כל מי שרוצה מתנדב ומקריב (כמה מהפרשנים הסבירו את המילה 'אם' כחובה, אבל האבן עזרא התעקש לפרשה כרשות לכל אדם להביא מנחה, ראשית מתבואתו).

20160425_135044

קרבן מן השעורים

בציווי על הקרבת העומר, לא התפרש מאיזו תבואה יש להביאו. התורה מכנה את התבואה בשם 'אביב'.

במכת הברד במצרים (שהתרחשה בסביבות חודש ניסן) נאמר: 'וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל'.

אביב הוא כינוי לשיבולת שהתחילה להתייבש. על שם ייבוש השעורים, נקרא חודש ניסן בשם 'חודש האביב', ומובן מכאן שמנחת אביב בחג הפסח חייבת להיות דווקא מקציר השעורים.

 

בשנות הבצורת בתקופת ממלכת ישראל, קיבל אלישע הנביא משלוח של לחם שעורים בכמות שאיננה מספיקה בעבור כל תלמידיו:

"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים,
עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ,
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ'.
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ: 'מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ?'
וַיֹּאמֶר: 'תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר ה': אָכֹל וְהוֹתֵר'.
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'".

לחם הביכורים הוא לחם מהתבואה החדשה, ומפני שהיה זה לחם שעורים, מוכרחים לומר שהלחם נשלח לאלישע בתקופת חג הפסח, תחילת קציר השעורים. רש"י אכן מעיר במקום שהיה זה  בפסח.

הגמרא במסכת כתובות שואלת על מעשה זה:

"וכי אלישע אוכל ביכורים היה? (שלא היה כהן)
אלא לומר לך:
כל המביא דורון לתלמיד חכם – כאילו מקריב ביכורים".

אפשר להסביר שקרבן העומר הוקרב תמיד כקרבן ציבור בלבד, אבל בכל זאת נהגו יחידים מהעם לתת ראשית מתבואתם, לא כקרבן בבית המקדש, אלא במתנה לנביא.

כלל לא פשוט לתת מתנה כזו בשנת בצורת. ההקרבה של האיש גרמה לכך שהתרחש נס ומנחתו הספיקה לכולם.

 

גדעון

מלאך ה' התגלה אל גדעון בן יואש בעודו חובט חיטים בגת. גדעון רצה להציל את תבואתו מגדודי מדין אשר שדדו וחמסו את שדות ישראל ואת רכושם.

המלאך נגלה אליו ואמר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", אבל גדעון הטיח בו דברים קשים וענה לו: "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה'? וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן!".

אמרו חכמים: "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו 'ואיה כל נפלאותיו'. היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה?" (מובא בילקוט שמעוני).

גדעון קצר את החיטים עוד בתקופה המוקדמת של קציר השעורים, מפני שאם היה ממתין לייבוש התבואה, היו באים המדיינים ושודדים את הכל.

אחרי שציווה המלאך את גדעון להושיע את ישראל ולהכות את מדין, ביקש גדעון להביא מנחה למלאך: "וְגִדְעוֹן בָּא, וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת". מנחתו של גדעון מזכירה את קרבן הפסח אשר נאכל "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת".

איפת הקמח שהביא גדעון למלאך זהה לכמות הקמח אשר טוחנים מהשעורים שנקצרות למנחת העומר. כמו שאמרנו, מצוותה של מנחת העומר לבוא כקרבן ציבור, אבל גם יחידי העם רצו לתת את ראשית הקציר שלהם.

גדעון הביא למלאך את החיטים הראשונות שלו. חיטים חבוטות ולא בשלות, אשר באו לו במאמץ רב ובסכנת חיים.

לפני הקרב הגדול במדיינים, הקשיבו גדעון ונערו למדייני אחד מספר לרעהו חלום: "הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן". חברו ענה לו: "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל".

אמרו חכמים: "ובזכות מה ניצלו? בזכות צליל לחם  שעורים. ואיזו? זו מצוות העומר".

קרבן העומר שבזכותו ניצלו, לא היה קרבן העומר שמביא הציבור, אלא מסירותו של גדעון לתת למלאך את ראשית תבואתו, היא עמדה לישראל ובזכותה ניצלו.