"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן"

בפרשת וירא, מספרת לנו התורה על מעשה גילוי העריות של לוט ובנותיו במערה, לאחר חורבן ערי הכיכר.

הערים סדום, עמורה, אדְמה וצבוים נחרבו, אך העיר צוער לא נפגעה בעקבות בקשתו של לוט. בכל זאת, פחד לוט לשבת בצוער, ונשאר לגור במערה יחד עם בנותיו. הבנות השקו אותו יין עד שהיה 'שיכור כלוט' ושכבו עמו, וכך באו לעולם העמים מואב ועמון.

מעשה בנות לוט דומה להפליא לחטאו של חם בן נח. שני המקרים קרו לאחר חורבן גדול, בשניהם ניצלו ממוות אנשים צדיקים עם משפחתם הקרובה, ובשני המקרים נוצלה שכרותו של האב לצורך גילוי עריות עם יוצאי חלציו.

ההבדלים הבולטים בין שני המקרים הם שנח שתה בעצמו והשתכר ואילו לוט הושקה בידי בנותיו. מעשה חם הסתיים בקללה על עבדות עולם על כנען ועל זרעו, ואילו מעשה בנות לוט הסתיים בשתי אומות נכבדות שקיבלו נחלה רחבת ידיים מעבר לירדן. חם מוצג כחוטא שפל, אך אצל לוט ובנותיו לא נרמזת ביקורת כלשהי על המעשה.

בדברי חז"ל, בנות לוט מוזכרות אף לשבח.

"אמר רבי יהושע בן קרחה:
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה,
שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה,
זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות".

גילוי העריות, אחד מהאיסורים החמורים ביותר, נקרא כאן "דבר מצווה". התורה אסרה על ממזר, על עמוני ועל מואבי לבוא בקהל ה' גם לאחר עשרה דורות. ייתכן שסמיכות הממזר לעמון ומואב רומזת על גילוי העריות שהביא את האומות האלו לעולם:

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'.
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם".

למרות האיסור הזה, בנות מואב ועמון הצטרפו לעם ישראל, היישר למשפחת המלוכה: רות המואביה, אם אבי ישי אבי דוד, ונעמה העמונית, אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם.

את ההבדל בין היחס העדין לעוון העריות של בנות לוט לבין הקללה שהטיל נח על כנען נוכל להסביר אם נבין מה הייתה הכוונה בכל מקרה.

המטרה של בנות לוט מוזכרת בפירוש: "אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". הן הבינו שהעולם נחרב וקיום המין האנושי תלוי בהן בלבד. כוונתן הייתה להחיות את העולם: "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". לשון זו דומה למה שנאמר לפני המבול: "לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". אולי ראו בנות לוט את עצמן כנח בתיבה, שעל כתפיו הוטלה הצלת העולם.

חם לעומת זאת, חטא בתקופה שלֵווה, לאחר היציאה מהתיבה וכריתת הברית של ה' עם נח, ולאחר שהחיים בעולם חזרו למסלולם. מה הייתה כוונתו של חם? בעבר שיערתי שחטאו של חם היה מעשה של גילוי עריות עם אימו, כדי שהילד שייוולד ממנה ייחשב לבן של נח לעניין הירושה, אך בפועל יהיה בנו של חם. מטרתו הייתה להשתלט עם בניו על העולם.

מעשה כמעט זהה בשני המקרים, אך כאשר המטרה היא לכבוש את העולם – המעשה  חמור ומקולל, וכאשר המטרה היא להחיות את העולם – המעשה ראוי ומבורך.

אברהם אבינו נדד אל תחום שלטונו של אבימלך הפלשתי, מלך גרר.

גם יצחק התגורר שם בתקופת הרעב. בארץ גרר חפרו  אברהם ויצחק בארות, ובשדות גרר זרע יצחק ומצא ברכה מרובה בתבואתו.

מסיפורי האבות מתקבל רושם של יחסי שכנוּת מורכבים עם הפלשתים. מצד אחד אבות חתמו על הסכמי שלום עם אבימלך, בירכו זה את זה ונשבעו זה לזה. אבימלך הזמין את אברהם לגור בארצו: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב', ועל יצחק ורבקה הוא הכריז: 'הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, מוֹת יוּמָת'.

אבל מצד שני, גם אברהם וגם יצחק נאלצו להסתיר את נישואיהם פן יהרגו אותם הפלשתים וייקחו את נשותיהם. הפלשתים גזלו באר מים שחפר אברהם, ומילאו בעפר בארות אחרות שלו. הפלשתים קינאו ביצחק ואבימלך נאלץ לגרש אותו מארצו.

אפשר לסכם ולומר שהפלשתים לא ראו בעין טובה את שכניהם העבריים, ואולם אבימלך רצה בטובתם. אולי קינא בהם, אולי חשש מעט מפניהם, אבל הייתה לו חיבה כלפיהם.

אכיש

מערכת יחסים מעין זו מוצאים אנחנו אצל דוד.

כאשר רצה שאול לתפוס את דוד, הסתתר דוד במשכן בנוב עיר הכוהנים, ושם נתן לו הכהן הגדול את חרב גלית, הגיבור הפלשתי מהעיר גת. דוד נמלט מנוב, והלך לבקש מקלט אצל אכיש הפלשתי מלך גת. הגעתו של דוד לעיר הולדתו של גלית בעודו אוחז בידו את חרבו עוררה את חמת תושבי גת, והם טענו בפני אכיש: 'הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ! הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו!'.

דוד שינה את טעמו (התנהג כמשוגע לפני הפלשתים), ואכיש דחה את עמו: 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?'.

בספר שמואל לא נאמר מה עשה אכיש לדוד, אבל בספר תהילים כתוב: 'לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'. אבימלך הוא אכיש. אבימלך היה שם משותף לכל מלכי הפלשתים, כמו שמלכי מצרים נקראו 'פרעה'.

רש"י כותב: 'כך כל מלכי פלשתים נקראים… ואף על פי ששמו אכיש, קורין לו אבימלך. ומדרש אגדה – שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו: הלא זה דוד מלך הארץ'.

בהמשך נדודי דוד במדבר, הוא הגיע שוב אל אכיש, רק הפעם בראש גדוד של 600 לוחמים, ולא כמשוגע. דוד מצא חן בעיני אכיש, והוא נתן לו ולאנשיו לגור בעיר צקלג הסמוכה לממלכתו. לקראת המלחמה בשאול המלך, דרש אכיש מדוד להצטרף לצבא הפלשתים ולהילחם כנגד בני ישראל, ורק בעקבות לחץ גדול של מפקדי הצבא הורה לו לשוב על עקבותיו.

אין אפשרות לטעון שאכיש לא זיהה את דוד. גם מראהו המשונה (אדמוני) וגם חרב גלית העידו על זהותו.

מדוע התעקש אכיש לא לפגוע בדוד? הרי היינו מצפים ממלך גת לנקום את דמו של גלית הגיבור ולהרוג את מי שפגע בו!

כפי שראינו בספר תהילים, אכיש נקרא גם 'אבימלך'. ייתכן שהיה נצר למשפחת מלכים פלשתים קדמונית, ואולי אפילו היה מצאצאי אבימלך מלך גרר. סביר להניח שאלמלא ניצח דוד את גלית, היה הופך גלית לגיבור נערץ בכל ארץ הפלשתים, ובוודאי בעירו, בגת. במקרה שכזה, עשויים תושבי גת להמליך עליהם את גלית, ויבוא הקץ למשפחת אבימלך העתיקה.

משום כך, חיבב אכיש את דוד עד מאוד, וסירב בתוקף לפגוע בו.

גת וגרר

אבימלך של ימי האבות מלך בארץ גרר, ואבימלך הוא אכיש של ימי דוד מלך על גת. גרר נמצאת אחרי דרומית לעיר עזה ('מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה'), ולעומת זאת גת נמצאת בשפלת יהודה.

באחת ממלחמות דוד בפלשתים נאמר: 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב: 'וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ומכאן אנחנו למדים שמתג האמה הוא שם של מקום בסביבות גת שכבש דוד מאכיש.

לעומת זאת, באחד המדרשים (מופיע  בפירוש הרד"ק) מוסבר שמתג האמה זהו רסן של חמור שנתן יצחק במתנה לאבימלך, ונשבע לו שלא יכבוש זרעו את ארץ פלשתים. דוד לקח את המתג ההוא מידם וכך ביטל את השבועה, ורק אז הכניע את הפלשתים. כדי ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים, אפשר לומר שמלחמתו של דוד אכן הייתה בעיר גת, אבל במלחמה זו 'נתפרדה החבילה', והותר הקשר ההיסטורי של כמעט 1000 שנה, בין עם ישראל לבין אבימלך הפלשתי.

"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".

פירוש המילה "סנוורים" הוא מעין עיוורון המקשה על האדם להתמצא במרחב המוכר לו.

עיוורון כזה מתואר בפרשת כי תבוא: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

הרד"ק מסביר שפירוש המילה סנוורים הוא נוטריקון (קיצור וחיבור של שתי מילים): סני ראייה, כלומר: חוסר יכולת לראות.

אנו משתמשים בפועל "לסנוור" במשמעות של החזרת כמות גדולה של אור אל עיני העומד מולנו והפרעה לראייתו.

"סנוורים" מופיעים בשמם רק עוד פעם אחת בתנ"ך.

כאשר חיילי מלך ארם באו לתפוס את אלישע, נבהל משרתו של אלישע וזעק: "אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?". אלישע התפלל לה' שיפקח את עיני הנער, ואז ראה הנער רכב אש וסוסי אש מקיפים את ההר סביבות אלישע.

אלישע היכה את חיילי מלך ארם בסנוורים, והוביל אותם היישר אל תוך העיר שומרון, אל מול חרבותיהם השלופות של חיילי מלך ישראל. כראותו אותם, שאל מלך ישראל את אלישע: "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי"? האם עליי להרגם כעת? ענה לו אלישע: "לֹא תַכֶּה. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". כך עשה מלך ישראל. האכילם סעודה גדולה ושלחם חזרה לארצם, ומעשה זה השפיע עליהם עוד שנים רבות לאחר מכן, כפי שנאמר שם: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

האדם המוכה בסנוורים, מתקשה לזהות היכן הוא נמצא, אבל עדיין מודע למעשיו. אנשי סדום שהוכו בסנוורים המשיכו לחפש את הפתח ולנסות לתפוס את לוט ואת המלאכים, אבל חיילי ארם המסונוורים שמעו לאלישע והלכו אחריו. משום כך, אנשי סדום הוכו ומתו, ולחיילי ארם ניתנה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם.

אפשר להסביר שבהכאה בסנוורים, נחשף האדם לאור הגדול מיכולת התפישה שלו, כמו אדם המביט בשמש, ואז עיניו מוחשכות לפרק זמן ממושך. למשרתו של אלישע הייתה יכולת לקלוט את האור, ולכן ראה את המלאכים הסובבים אותם, אבל חיילי מלך ארם לא יכלו לעמוד באור והלכו כעיוורים.

הכאה נוספת בסנוורים רמוזה ביציאת מצרים. לפני קריעת ים סוף, האיר מלאך ה' את מחנה מצרים: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". לעומת זאת, יהושע בן-נון מתאר בצוואתו לבני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם". אותו אור גדול, סִנוור את המצרים והיה להם כאפלה, אבל לבני ישראל הוא האיר וזרח.

כאשר חזר ים סוף לאיתנו, נאמר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הצירוף "נסים לקראתו" הוא חריג ומשונה, שהרי בדרך כלל נסים מפני, ולא לקראת. אם נאמר שגם המצרים הוכו בסנוורים, משום כך נאמר "נסים לקראתו". מפני העיוורון הזמני שאחז בהם, לא ידעו המצרים לאיזה כיוון לנוס, ורצו היישר אל תוך הים הסוגר עליהם.