בחרבי ובקשתי

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ,
 אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי"

יעקב הבטיח ליוסף בנו "שְׁכֶם אַחַד".

הבטחה זו מעוררת שתי שאלות:

  • מהו אותו 'שכם' שנתן יעקב ליוסף?
  • לא מצאנו סיפור כלשהו על מלחמה של יעקב באמורי.

שכם – חלק בארץ

יש מפרשים שיעקב הבטיח כאן ליוסף ירושה כפולה. 'שכם אחד' הוא חבל נחלה נוסף, יותר מאחיו. 'עַל אַחֶיךָ' הכוונה: יותר מאחיך. אונקלוס תרגם כאן: "וַאֲנָא יְהַבִית לָךְ חוּלַּק חָד יַתִּיר עַל אַחָךְ".

אולי כאן הובטחה ליוסף הירושה הכפולה, כראוי לבן הבכור (בנה הבכור של רחל).

בדברי הימים נאמר: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכוֹר. וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו, נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל". גם בפרשתנו, מיד לאחר הבטחת השכם האחד ליוסף, פותח יעקב את ברכות השבטים ומוכיח את ראובן על שחילל את יצועיו.

הירושה הכפולה באה לידי ביטוי או בשני בני יוסף, אפרים ומנשה, שהוחשבו כל אחד מהם לשבט בפני עצמו, או בנחלת בני יוסף שהייתה משני צידי נהר הירדן.

שכם – העיר שכם

יש אומרים שיעקב העניק כאן ליוסף במתנה את העיר שכם.

פירוש זה מתחזק לאור פסוקי הסיום של ספר יהושע:

"וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם,
בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה,
וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה"

הקושי הלשוני הוא, שלא מצאנו שימוש בכמות מספרית (שכם אחד) על שם של עיר.

מלבד הקושי הלשוני, כלל לא ברור מדוע מתפאר יעקב שלכד את שכם בחרבו ובקשתו. הרי שמעון ולוי כבשו את שכם ויעקב גער בהם בחומרה על כך! לא זו בלבד, אלא שתושבי שכם לא היו כלל אמוריים, אלא חיווים!

פירוש משלב

מצאנו פירושים שמשלבים את שני ההסברים למילה 'שכם'.

רש"י פירש: "שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך".

בתרגום יונתן על פסוק זה נכתב: "וַאֲנָא הָא יְהָבִית לָךְ יַת קַרְתָּא דִשְׁכֶם, חוּלַק חָד לְמַתָּנָא יַתִּיר עַל אָחָךְ".

כלומר: יעקב השתמש פה ב'כפל לשון'. הוא נתן ליוסף שכם אחד, דהיינו חלק אחד יותר מאחיו כדין בכור, אבל החלק שנתן לו היה העיר שכם.

עבר או עתיד?

עוד נותר לנו ליישב את דברי יעקב: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

יעקב מדבר בלשון עבר, ולכן קל יותר להבין שהוא מספר על מקרה שכבר היה. קשה מאוד להסביר זאת על סיפור כיבוש העיר שכם. כפי שהוזכר, יעקב התנגד למעשה שמעון ולוי, ואף נזף בהם. לא ייתכן שאת הכיבוש שלהם ייחס כעת לעצמו. רש"י פירש על פי המדרש, שיעקב חגר את חרבו ואת קשתו כדי להגן על בניו מכעס האומות הסובבות. גם פירוש זה אינו מתיישב היטב עם הפסוקים, שכן נראה בפסוק שמדובר על הכיבוש עצמו, ולא על ההגנה שנדרשה לאחריו. יתרה מזו, אפילו כאשר חשש יעקב מנקמת הגויים, לא הזכיר כלל את הפחד מהאמורי, אלא רק מהכנעני ומהפרִזי:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב… עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי…".

אולי דברי יעקב רומזים על מלחמות נוספות שהיו בארץ לאחר כיבוש שכם, מלחמות אשר לא סופר עליהן מאומה בתורה. הרמב"ן הזכיר בפירושו לפרשת וישלח את "ספר מלחמות בני יעקב", ספר שמתאר את המלחמות הרבות שערכו יעקב ובניו כנגד גויי הארץ. נראה שהרמב"ן לא החשיב את הספר ההוא למקור נאמן. אם נקבל את המדרשים על המלחמות האלו, נוכל לומר שיעקב אכן נלחם באמורי, והוא אכן כבש חבלי ארץ בחרבו ובקשתו.

לעומת הסברים אלו, רבו המפרשים את דברי יעקב על העתיד (רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק). לדבריהם, הבטיח יעקב ליוסף חלק נוסף בארץ לאחר שיכבשו אותה בחרב ובקשת.

כעת ניתן להסביר בקלות את הקשר לאמורי, שהרי בני ישראל התחילו את כיבוש הארץ במלחמה בשני מלכי האמורי, סיחון ועוג. תבוסת האמורי הותירה רושם עז על כל הסביבה. בלק מלך מואב נחרד ממנה, ואף רחב הזונה סיפרה למרגלים "כִּי שָׁמַעְנוּ… וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

בזמן כיבוש הארץ, האמורים שלטו בכל אזור ההר, והכנענים ישבו לאורך מישור החוף: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם". מסתבר שהאמורים היו האויבים הקשים ביותר בזמן הכיבוש. יהושע נאלץ להתמודד עם ברית של חמשת מלכי האמורי, ולאחר שנחל מפלה במלחמת העי הראשונה, זעק יהושע: "אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱלֹהִים, לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ". הנביא עמוס אומר: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים".

יהושע סיפר לבני ישראל לפני מותו: "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ". קשה להתעלם מהרמיזה לדברי יעקב "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יעקב אמר ליוסף שבניו עתידים לקחת את נחלתם מידי האמורי בעזרת חרב וקשת, אבל בני ישראל ניצחו את שני מלכי האמורי במלחמות מופלאות, לא בחרב ולא בקשת. יהושע הזכיר זאת לבני ישראל כדי להראות להם את הטובה שעשה עמם ה'.

הרמב"ן העלה פירוש נוסף: יעקב חיזק את דברי נבואתו בעזרת כלי מלחמה שהפנה אל עבר ארץ האמורי. לפי הסבר זה, ירה יעקב חיצים ונופף בחרבו לכיוון ארץ ישראל, כדי להדגיש את נבואתו על הכיבוש העתידי, ולזה התכוון באמרו "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

את דבריו מחזק הרמב"ן בעזרת הקבלה לנבואתו האחרונה של אלישע הנביא. אלישע שכב חולה במיטתו, וציווה על יהואש מלך ישראל לירות חיצים דרך החלון, ואמר לו: "חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה".

מודעות פרסומת

מקל שקד

שקד

מקל שקד, מתוך ויקיפדיה

אחרי מות קורח ועדתו, אסף משה שנים עשר מטות מכל שבטי ישראל, ועל כל מטה כתב את שם השבט. על המטה של שבט לוי כתב משה את שמו של אהרן אחיו. המקלות שנאספו הונחו בקודש הקדשים, ולמחרת פרח המטה של אהרן והוציא פירות.

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

מעשה זה הוכיח לבני ישראל שה' בחר בשבט לוי.

נבואת ירמיהו

מקל יבש מעץ שקד מצאנו גם בנבואתו הראשונה של ירמיהו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ?
וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת,
כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"

ה' שיבח את כושר ההבחנה של ירמיהו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". אפשר ללמוד מכך שהמקל שראה ירמיהו היה ללא שקדים וללא פרחים, שאם לא כן – מה השבח הגדול? הרי כל אחד יכול לזהות שזהו מקל שקד (רד"ק).

בנבואה זו רמז הקב"ה לירמיהו שאמנם עם ישראל עתיד להיענש על חטאיו – אבל עוד יש תקווה לאחריתו, ויבוא יום והוא עוד יפרח מחדש בארצו. המקל מסמל את העונש ואת המכה, אבל ירמיהו ידע להבחין שמדובר במקל שקד – שבתוכו גנוזים פרחים ופירות שעתידים לפרוץ ממנו.

מקלו של יעקב

מקל שקד נוסף המוכר לנו – מוזכר בסיפור מעשיו של יעקב עם צאן לבן הארמי:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן".

הלוז הוא עץ השקד (אבן עזרא). מקל זה, ליווה את יעקב עוד בברחו מפני עשו אחיו, שהרי יעקב אמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

בדרכו של יעקב לחרן, עצר בלילה בבית אל אשר עליה נאמר: "וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה", וייתכן שמשם נלקח אותו מקל שליווה את יעקב בעברו בירדן.

כמו המקל שראה ירמיהו – גם מקלו של יעקב מבטא את חולשתו של יעקב בצאתו לגלות הארוכה, אבל בתוך אותו מקל גנוזים כוחות עצומים. בעזרתו הצליח יעקב להגדיל את רכושו, וכעת פרח 'מקלו היבש' של יעקב: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת".

נבואת 'מקל השקד' של ירמיהו מבשרת על גלות בבל הקרבה, אשר ה' שוקד עליה לעשותה. בהמשך ספר ירמיהו, גם פריחת השקד מגיעה:

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם
לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ,
כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא כז).

אם על בנים

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו,
כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ,
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים"

לקראת הפגישה עם עשו, התכונן יעקב לגרוע מכל. עשו התקדם לעברו יחד עם ארבע מאות אנשים, והיה נראה שאין פניו לשלום. יעקב חשש מהאפשרות הנוראה שעשו יבוא ויהרוג אותו ואת כל משפחתו, 'אֵם עַל בָּנִים'.

כדי לבאר את הביטוי 'אֵם עַל בָּנִים', נתבונן במצווה אחת אשר עוסקת בקשר הטבעי בין אם לילדיה.

 

שילוח הקן

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם,
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אם אדם מוצא קן של ציפור  אשר רובצת על גוזליה – אסור  לו לקחת לעצמו את האם יחד עם הבנים. התורה מצווה אותנו לגרש את האם, ורק אז מותר לקחת את הבנים.

מדוע צריך לשלח את הציפור? הרי ציפורים מטבען חוששות מבני אדם, ובדרך כלל יברחו ברגע שמישהו קרב אליהן!

ההסבר הוא שהציפור שומרת היטב על גוזליה ומוכנה למסור את נפשה כדי להצילם.

אם קורה שאדם עומד סמוך כל כך לקן והציפור לא מוכנה לעזוב אותו, הוא עלול לנצל את ההזדמנות הזו ולתפוס יחד, גם את האם וגם את הגוזלים.

התורה אוסרת עלינו לעשות זאת.

הציפור מוכנה להסתכן ולגונן על האפרוחים, אבל אסור לנו לנצל תכונה זו כדי לפגוע בה.

 

 

מסירות נפש

גם אצל בני האדם, הורים מוכנים למסור את נפשם ולהגן על ילדיהם.

 

יעקב ידע שאם יבוא עשו וינסה לפגוע בילדים – האימהות יגנו עליהם בגופן וימותו יחד איתם.

רחמיו של עשיו לא יתעוררו בראותו אימא חובקת  את בנה.

 

שלמן בית ארבאל

באחת מנבואות הפורענות של הנביא הושע, הוא מבשר על חורבן גדול שיהיה בממלכת ישראל. את החורבן הזה מדמה הושע לאחת המלחמות, שהייתה ידועה באכזרית הרבה של האויבים:

"כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה,
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה"

פסוק זה קשה מאוד להסבר. איננו יודעים מיהו 'שַׁלְמַן' ומה זה 'בֵּית אַרְבֵאל', וכל הפירושים מבוססים על השערות בלבד.

אולי שלמן הוא שלמנאסר מלך אשור, ובית ארבאל היא העיר ארבל הסמוכה לטבריה. לפי הסבר זה, הפסוק מתאר את כיבוש ארץ ישראל בידי מלך אשור. אפשר להבין שבכיבוש העיר ארבל התנהגו האשורים באכזריות גדולה, והרגו 'אֵם עַל בָּנִים'.

 

שבעת ימים תחת אמו

הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם בא לידי ביטוי במצוות נוספות בתורה.

התורה אוסרת להקריב בהמה לקרבן בשבוע הראשון לחייה:

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".

ההסבר הנפוץ בדברי חז"ל ואצל הפרשנים לאיסור זה, הוא שוולד הבהמה אינו ראוי להקרבה בימיו הראשונים, או מפני שאינו גדול מספיק, או מפני שנחשב עדיין לנֵפֶל.

יחד עם זאת, חייבים לשים לב למילים 'תַּחַת אִמּוֹ', אשר מכוונות להדגיש את הקשר בין הוולד הקטן לאימו. הדגשה זו מעוררת בנו את מידת הרחמים על בעלי החיים.

 

אותו ואת בנו

התורה אוסרת עלינו לשחוט ולד בהמה יחד עם אמו באותו היום:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איסור זה חל לא רק על קרבנות, אלא גם על שחיטת חולין לצורך אכילה.

הפסוק נאמר בלשון זכר, אך הוא מכוון דווקא לאיסור הריגת ולד יחד עם אמו, שכן אצל בעלי החיים הוולדות לא כרוכים אחרי הזכר אלא רק אחרי האימא, וגם מפני שבעדר שש כמה זכרים, קשה לדעת מי הוא האב של הוולדות.

בהריגת אם ובנה יחד – יש מידה רבה של אכזריות, וגם מצווה זו מעוררת בנו את החמלה על בעלי החיים.

 

לזכר אב ובנו, עמרי ועילאי.
עמרי מסר נפשו וניסה להגן בגופו על עילאי בנו.

עכרתם אותי

שמעון ולוי אחי דינה, לקחו את חרבותיהם והרגו את שכם ואת אביו, יחד עם כל הזכרים בעיר שכם, מפני שטימאו את אחותם.

יעקב אביהם כעס מאוד על המעשה, וגער בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי". כלומר: עתה, יבואו הכנענים והפריזים לנקום את הרג אנשי שכם, ויפגעו בנו.

גם בסוף חומש בראשית, כאשר יעקב מברך את בניו, הזכיר לשמעון וללוי את מעשה שכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
קשה לומר שהבעיה היחידה במעשי שמעון ולוי היא ההתגרות ביושבי הארץ, שהרי בזמן הברכות לשבטים, עשרות שנים לאחר הרג אנשי שכם, כבר לא היה כל חשש מפני כנענים או פריזים, ובכל זאת ראה יעקב לגעור בהם על מעשיהם. זה מוכיח לנו שיעקב ראה פסול בעצם המעשה, בלי כל קשר להשלכות המסוכנות שהיו אז.

כאשר באו שכם ואביו לבקש את דינה מיעקב, כבר תכננו האחים את מזימתם: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ". האחים זממו כבר אז לייעץ לאנשי שכם למול את עצמם, ואז, מרוב חולשתם, יוכלו להרגם בקלות. אולי אפילו יעקב עצמו היה שותף לתכנית זו. אוסיף ואדגיש שהרמב"ם כותב שמעשי שמעון ולוי היו מוצדקים ונעשו על פי דין תורה. אם כן, מדוע כעס יעקב על בניו?

המלחמה באנשי שכם הייתה מוצדקת, גם לפי יעקב. הבעיה של יעקב התחילה מיד לאחר שהסתיימה המלחמה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

הגערה של יעקב בבניו הייתה על לקיחת שלל העיר. מלחמת מצווה היא דבר קדוש ועליון, אבל ההתעסקות בביזה מוכיחה שלא הייתה כאן כוונה אמיתית. אמר יעקב לבניו: כאשר אתם אוחזים חרב בידכם ורוממות אל בגרונכם – אסור לכם לנצל את הרגע ולבזוז את העיר. מלחמה זו מתפרשת אצל יושבי הארץ כשוד וכרצח, ועלולה להעלות את חמתם. גם אחרי עשרות שנים, יעקב עדיין מקפיד עליהם על שערבבו בין אידיאלים גבוהים לבין חמדנות ותאוות בצע.