שחין מצרים

אחת הקללות מפרשת 'כי תבוא' היא קללת השחין. מכה זו הוזכרה פעמיים בין הקללות.

בפעם הראשונה נאמר:

"…בִּשְׁחִין מִצְרַיִם, וּבַטְּחֹרִים, וּבַגָּרָב, וּבֶחָרֶס,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא".

מכת השחין באה על מצרים לאחר שמשה השליך השמימה מלוא חפניו פיח כבשן:

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה,
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

גם קללת השחין מופיעה מעט אחרי הפסוק:

"יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר".

בפעם השנייה נאמר על מכת השחין:

"…בִּשְׁחִין רָע,
עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם,
אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא,
מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ"

השחין השני יתר על הראשון בכך שהוא במקומות גלויים, בעוד הראשון הוא נסתר (אפשר ללמוד זאת מסמיכותו למכת הטחורים). השחין "עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם" עשוי למנוע מלעמוד וללכת, כפי שנאמר בשחין מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין".

פסוק הדומה ל"מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ" מצאנו גם בדיני הצרעת בספר ויקרא: "וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו".

גם ישעיהו הנביא השתמש בביטוי דומה בפרק הראשון בספרו:

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה?
כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי.
מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם,
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה"

כוונתו היא: גם אם תוסיפו לחטוא, אין עוד מקום שלם בגופכם שיהיה אפשר להכות. זהו משל על השִפלות הנוראה שהגיעו אליה בני ישראל באותם ימים, עד כדי כך שלא יכול היה להיות גרוע יותר.

בתחילת ספר איוב, מסופר על הצרות הרבות שהביא השטן על איוב כדי לגרום לו לסור מאמונתו. בעוד איוב יושב ומתאבל על מות בניו, היכה אותו השטן במכת השחין:

"וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה',
וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ,
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר"

נראה כאילו פסוקים אלו נכתבו כנגד השחין שמוזכר בתורה. הביטוי 'שְׁחִין רָע' נאמר בשניהם, ו'מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ' כפי שנאמר בתורה. החרס (חרשׂ) שלקח איוב כדי להתגרד דומה למכת החרס שהוזכרה עם השחין הראשון, ואיוב ישב בתוך האפר, בדומה לשחין מצרים שהתחיל מהשלכת האפר.

שחין בדברי חז"ל

בדברי חז"ל אנו רואים שהשחין הוא מחלת עור חשוכת מרפא, והאדם שחולה בה מורחק מהחברה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת שהרואה את מוכי השחין מברך "ברוך דיין האמת", ובמסכת כתובות הוזכר השחין כסיבה מוצדקת לאישה לדרוש גט מבעלה. בירושלמי נאמר גם שחולה השחין פטור מעלייה לרגל, מפני שאינו יכול לעלות יחד עם כולם.

 

רפואת השחין

בתנ"ך ובדברי חז"ל הוזכרו רפואות בדרך נס מהשחין.

חזקיה מלך יהודה חלה בשחין, וישעיה ציווה למרוח דבלת תאנים על השחין, וכך הוא נרפא.

במדרש (ויקרא רבה) מסופר על חולה שחין שירד לטבול בכינרת, ונרפא בזכות 'בארה של מרים' שהייתה שם. מעשה זה מזכיר את רפואת נעמן הארמי מהצרעת לאחר שטבל בירדן כדבר אלישע.

יחזקאל התנבא על הנחל היוצא מן המקדש וזורם אל ים המלח. על העצים שצומחים על שפת הנחל הוא אמר: "וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". חז"ל אמרו במדרש: "וכל אדם שהוא חולה או מוכה שחין, רוחץ מן המים ומתרפא".

מודעות פרסומת

אבנים שלמות

מזבח הר עיבל

המזבח בהר עיבל, מתוך ויקיפדיה

בני ישראל הצטוו קודם כניסתם ארצה, לבנות בהר עיבל מזבח אבנים:

"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ,
מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

את הציווי הזה קיים יהושע בן נון:

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר עֵיבָל…
מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל".

כבר בספר שמות הזהירה התורה לא להניף ברזל על אבני המזבח:

"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי,
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית.
כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

אבני גזית אלו אבנים שנחצבות בכלי ברזל, והן פסולות לבניית מזבח. אפשר להסביר שהמילה 'ותחללה' היא מלשון חלל, הרוג. אבן שהניפו עליה חרב ופצעו אותה – משולה ל'חֲלַל חֶרֶב', אדם הרוג. במסכת מידות הוסבר הטעם הזה גם על דרך משל לחיי האדם: "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם".

 

בניית המזבח

שני דגשים נתנה התורה על אבני המזבח:

  • אבנים שלא הונף עליהן ברזל.
  • האבנים תהיינה שלמות.

הדגשים האלו אינם תלויים זה בזה. הברזל פוסל את אבני המזבח בנגעו בהן גם אם לא פגם בהן, ואבנים שאינן שלמות פסולות למזבח גם אם לא נחתכו בכלי ברזל.

הרמב"ם פוסק להלכה שאבן שנפגמה כך שאפשר להרגיש את פגימתה בציפורן – פסולה. הגמרא אומרת שהיו בונים את המזבח מ'חלוקי אבנים' (זבחים נ"ד ע"א). לפי זה נראה שהאבנים חייבות להיות חלקות מטבען, ללא כל פגימה. לעומת זאת, המשנה במסכת מידות אומרת שהיו חופרים בקרקע בתולה (שלא נחפרה בעבר, ואין חשש שנגע ברזל בעומקה) ומוציאים למזבח 'אבנים שלמות, שלא הונף עליהן ברזל'. ממשנה זו נראה שאין צורך להקפיד שהאבן תהיה חלקה, אלא רק שלא תיפגם בידי אדם ושלא תיגע בברזל.

 

אבני המקדש

שלמה המלך בנה את בית המקדש מאבני גזית מסותתות ומהוקצעות היטב: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית". היו לשלמה 'שְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר' לצורך סיתות אבני המקדש.

אף על פי שאין איסור להניף ברזל על אבני המקדש, הקפיד שלמה שלא ישתמשו בכלי ברזל ב'אתר הבנייה', אלא יביאו אבנים מוכנות לבניין.

"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ, אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה,
וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל,
לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

את האבנים היו מסתתים בהר לגודל הדרוש, ומהרגע שהובאו לחצר המקדש – לא הונף עליהן עוד ברזל.

 

אִם בַּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ
לֹא לָשָׁוְא אָחִי חָצַבְתָּ לְבִנְיָן חָדָשׁ
כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ