"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.

---

 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו,
כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ,
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים"

לקראת הפגישה עם עשו, התכונן יעקב לגרוע מכל. עשו התקדם לעברו יחד עם ארבע מאות אנשים, והיה נראה שאין פניו לשלום. יעקב חשש מהאפשרות הנוראה שעשו יבוא ויהרוג אותו ואת כל משפחתו, 'אֵם עַל בָּנִים'.

כדי לבאר את הביטוי 'אֵם עַל בָּנִים', נתבונן במצווה אחת אשר עוסקת בקשר הטבעי בין אם לילדיה.

 

שילוח הקן

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם,
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

אם אדם מוצא קן של ציפור  אשר רובצת על גוזליה – אסור  לו לקחת לעצמו את האם יחד עם הבנים. התורה מצווה אותנו לגרש את האם, ורק אז מותר לקחת את הבנים.

מדוע צריך לשלח את הציפור? הרי ציפורים מטבען חוששות מבני אדם, ובדרך כלל יברחו ברגע שמישהו קרב אליהן!

ההסבר הוא שהציפור שומרת היטב על גוזליה ומוכנה למסור את נפשה כדי להצילם.

אם קורה שאדם עומד סמוך כל כך לקן והציפור לא מוכנה לעזוב אותו, הוא עלול לנצל את ההזדמנות הזו ולתפוס יחד, גם את האם וגם את הגוזלים.

התורה אוסרת עלינו לעשות זאת.

הציפור מוכנה להסתכן ולגונן על האפרוחים, אבל אסור לנו לנצל תכונה זו כדי לפגוע בה.

 

 

מסירות נפש

גם אצל בני האדם, הורים מוכנים למסור את נפשם ולהגן על ילדיהם.

 

יעקב ידע שאם יבוא עשו וינסה לפגוע בילדים – האימהות יגנו עליהם בגופן וימותו יחד איתם.

רחמיו של עשיו לא יתעוררו בראותו אימא חובקת  את בנה.

 

שלמן בית ארבאל

באחת מנבואות הפורענות של הנביא הושע, הוא מבשר על חורבן גדול שיהיה בממלכת ישראל. את החורבן הזה מדמה הושע לאחת המלחמות, שהייתה ידועה באכזרית הרבה של האויבים:

"כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה,
אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה"

פסוק זה קשה מאוד להסבר. איננו יודעים מיהו 'שַׁלְמַן' ומה זה 'בֵּית אַרְבֵאל', וכל הפירושים מבוססים על השערות בלבד.

אולי שלמן הוא שלמנאסר מלך אשור, ובית ארבאל היא העיר ארבל הסמוכה לטבריה. לפי הסבר זה, הפסוק מתאר את כיבוש ארץ ישראל בידי מלך אשור. אפשר להבין שבכיבוש העיר ארבל התנהגו האשורים באכזריות גדולה, והרגו 'אֵם עַל בָּנִים'.

 

שבעת ימים תחת אמו

הקשר הטבעי בין הורים לילדיהם בא לידי ביטוי במצוות נוספות בתורה.

התורה אוסרת להקריב בהמה לקרבן בשבוע הראשון לחייה:

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד,
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ,
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה
יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".

ההסבר הנפוץ בדברי חז"ל ואצל הפרשנים לאיסור זה, הוא שוולד הבהמה אינו ראוי להקרבה בימיו הראשונים, או מפני שאינו גדול מספיק, או מפני שנחשב עדיין לנֵפֶל.

יחד עם זאת, חייבים לשים לב למילים 'תַּחַת אִמּוֹ', אשר מכוונות להדגיש את הקשר בין הוולד הקטן לאימו. הדגשה זו מעוררת בנו את מידת הרחמים על בעלי החיים.

 

אותו ואת בנו

התורה אוסרת עלינו לשחוט ולד בהמה יחד עם אמו באותו היום:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

איסור זה חל לא רק על קרבנות, אלא גם על שחיטת חולין לצורך אכילה.

הפסוק נאמר בלשון זכר, אך הוא מכוון דווקא לאיסור הריגת ולד יחד עם אמו, שכן אצל בעלי החיים הוולדות לא כרוכים אחרי הזכר אלא רק אחרי האימא, וגם מפני שבעדר שש כמה זכרים, קשה לדעת מי הוא האב של הוולדות.

בהריגת אם ובנה יחד – יש מידה רבה של אכזריות, וגם מצווה זו מעוררת בנו את החמלה על בעלי החיים.

 

לזכר אב ובנו, עמרי ועילאי.
עמרי מסר נפשו וניסה להגן בגופו על עילאי בנו.

פרשת כי תצא פותחת בשלושה נושאים סמוכים:

1. אשת יפת תואר (שבוית מלחמה שנישאת בעל כורחה)
2. בן האהובה ובן השנואה (איסור הפליית בן בכור של אישה שנואה)
3. בן סורר ומורה

חז"ל דרשו את סמיכות העניינים כ'עברה גוררת עברה' (מדרש תנחומא). מי שנושא לאישה את שבויית המלחמה – עתיד הוא שתהיה בביתו אישה אחת שנואה, ובנו שייוולד ממנה עשוי להיות בן סורר ומורה.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין עב ע"א): 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'.

לפי דרשות חז"ל על הפסוקים – כמעט ולא ייתכן שיהיה אי פעם בן סורר ומורה. הגיל שבו יכול הוא להיחשב לבן סורר ומורה – מצומצם מאוד. מלבד זאת, הוריו צריכים להיות דומים זה לזו במראה, בגובה ובקול. נוסף על כך: התורה נתנה רשות לאביו ולאמו למחול לו ולהצילו ממוות. כל ההלכות האלו הביאו את רבי יהודה למסקנה ש'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.

אכן לא ידוע לנו על מקרה כלשהו של בן סורר ומורה עם כל פרטיו ודקדוקיו, אבל בכל זאת, מצאנו כמה מקרים בתנ"ך שדומים במקצת לבן סורר ומורה. למרבה הפלא, כל המקרים האלו מתאימים גם לתחילת 'שרשרת העבירות' שמנו חז"ל.

נתבונן בארבעה מקרים שבהם אדם הכניס אישה זרה לביתו, וכתוצאה מכך נולד לו בן דחוי ושנוא, והבן הפך להיות אדם אלים ומסוכן לבריות.

ישמעאל

אברהם אבינו נשא את הגר שפחתו לאישה. זה היה רעיון של שרה אשתו, אבל בסופו של דבר שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה. ישמעאל (שהיה בעצם "הבכור בן השנואה") התיישב במדבר, והיה 'רֹבֶה קַשָּׁת'. רש"י פירש: 'יושב במדבר ומלסטם את העוברים'. לא לחינם בחר רש"י לתאר את מעשיו של ישמעאל כמו מעשיו של הבן הסורר.

אבימלך

לשופט גדעון היו נשים רבות, והוא הוסיף ונשא פילגש אחת מתושבי שכם. כמו שהפילגש לא הייתה חשובה כאחת מנשותיו, כך גם אבימלך, בן הפילגש, לא היה זכאי לנחול עם אחיו את חלקו בנכסי אביו. כנראה, הקנאה באחיו והכעס על הפלייתו לרעה – גרמה לו להתחבר אל אנשי שכם ולהרוג את כל אחיו, 'שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת'. בהמשך, נלחם אבימלך באנשי שכם והרג את כולם, וגם אלף איש ואישה מתושבי מגדל שכם. אבימלך נהרג כאשר אישה השליכה אבן גדולה על ראשו מראש המגדל של העיר תבץ. מותו מזכיר את עונש הסקילה של הבן הסורר והמורה.

יפתח

גלעד (משבט מנשה) נשא שתי נשים. האישה האהובה נקראה 'אֵשֶׁת גִּלְעָד', והאישה השנייה  הייתה 'אִשָּׁה זוֹנָה'. יפתח גיבור החיל, היה בנו הבכור של גלעד, מאשתו השנייה. לאחר שיפתח גדל, ילדה אשת גלעד בנים. בני אשת גלעד גדלו, וגרשו את יפתח מהמשפחה כדי שלא ייקח גם הוא חלק מנחלת גלעד. יפתח, 'הבכור בן השנואה', התיישב בארץ רחוקה, ואסף סביבו אנשים ריקים. אחרי שנלחם בבני עמון והושיע את ישראל, נגרמה בגללו מלחמת אחים קשה שנהרגו בה 42 אלף איש משבט אפרים.

אבשלום

דוד המלך נשא לאישה את מעכה, בִּתּו של תלמי מלך גשור. ככל הנראה מעכה הייתה 'אשת יפת תואר' שנלקחה בשבי במלחמה, ומפני שהייתה בת מלך – ניתנה דווקא לדוד המלך. מעכה ילדה לדוד את תמר ואת אבשלום. אבשלום ידע שמלכות אביו לא תינתן לו, ואחרי שחיסל את אמנון, בכור דוד, הכריז על מרד כנגד מלכות דוד. מרד אבשלום הסתיים במלחמת אחים קשה שבסופה נהרג אבשלום, וגופתו נסקלה ב'גַל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד', כמו סופו של הבן הסורר והמורה.