ספרך אשר כתבת

"וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם,
וְאִם אַיִן –
מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

משה הפציר בה' לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואפילו ביקש להימחות מהספר למענם.

מה פשר בקשתו של משה "מחני נא מספרך"? רש"י פירש: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עליי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", כלומר, משה ביקש לא להיות מוזכר כלל בתורה, אם ה' לא יישא את חטא העם.

יש קושי גדול לומר שדברי משה מכוונים למחיקתו מספר התורה. את ספר התורה כתב משה בעצמו לפני מותו, כמו שכתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם", ואם כן, כיצד אמר לה' "מספרך אשר כתבת"? הרי התורה עדיין לא נכתבה, וגם כשתיכתב, יהיה זה בידי משה ולא בידי ה'.

עוד הקשה הרמב"ן, שה' ענה למשה "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", והרי לא התפרשו שמות החוטאים כך שיהיה אפשר למחות אותם.

מפורסמת וידועה הדרשה שמפני דבריו של משה, לא הוזכר שמו בפרשת תצווה. את הדרשה הזו מביא בעל הטורים, והיא מוזכרת גם בזוהר. דרשה זו קשה עד מאוד, מפני שפרשת תצווה נאמרה עוד קודם חטא העגל, ועוד, שחלוקת הפרשיות המקובלת בידינו היא מאוחרת מאוד, ואין כל סיבה להתייחס לפרשת תצווה כיחידה אחת.

ספר החיים

השיטה הרווחת יותר בין הפרשנים היא שכוונת משה הייתה להימחות מספר החיים.

'ספר החיים' הוא משל, כביכול לפני ה' כתובים כל בני האדם, ומחיקת אדם מספר זה שקולה למוות. בקשת משה "מחני נא מספרך" היא כמו בקשתו בפרשת בהעלתך: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג".

הרמב"ן הוסיף ואמר שכוונתו של משה הייתה למסור את עצמו למוות במקום עם ישראל. משה אמר לה': אם אינך סולח להם, הרוג אותי במקומם, ואני אסבול את העונש שלהם. ה' סירב לבקשתו וענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רק החוטאים ימותו, ואתה שלא חטאתָ – לא.

המשל של 'ספר החיים' מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך.

ישעיהו אמר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם". כוונתו: כל הצדיקים אשר ייכתבו בספר החיים, יישארו בירושלים, אבל הרשעים יעברו מהעולם, כפי שאמר בדרך משל בפסוק הבא: "אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַיִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".

דבריו של ישעיהו הם המקור למה שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים: "כתבנו לחיים".

בסוף ספר דניאל כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כמה פרקים קודם לכן, מתאר דניאל כיצד ה' שופט את העולם: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ" (ובלשוננו: נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו וריבוא רבבות יעמדו לפניו, יושב למשפט והספרים פתוחים).

בספר תהלים (פרק ס"ט), מבקש דוד מה' להיפרע מהרשעים: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". בפרק קל"ט מתאר דוד את ראשית יצירתו: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", כלומר: עוד בטרם נולדתי, ידעת את צורתי, וכתבת אותי בספרך.

ירמיהו הנביא אומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ", כלומר: הסרים מדרך ה' ייכתבו בארץ, בתחתיות השאול, שלא כמו הצדיקים שנכתבים בספר שלפני ה'.

יחזקאל אמר על נביאי השקר: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ".

גם הנביא מלאכי מזכיר את כתיבת הצדיקים בספר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מיד לאחר מכן, מוזכר העונש לרשעים והשכר לצדיקים:

"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ…
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

מודעות פרסומת

שמן המשחה

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.

נזם, עגיל ועגל

כיצד נעשה עגל הזהב?

נאמר על אהרן: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'.

בסיפור הדברים למשה, אומר אהרן: 'וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה'.
דברי אהרן נשמעים כהתנצלות על כך שאיבד שליטה על העגל, כאילו העגל יצא מעצמו.
חז"ל דרשו מפסוק זה שבמעשה העגל היו מעורבים מעשי כשפים.

אפשר לאחד את שתי הגרסאות להסבר אחד: אהרן חקק תבנית בצורת עגל בעזרת חֶרֶט (אזמל), מילא את התבנית בנזמי הזהב, והכניס לאש. הזהב הותך, וקיבל את צורת התבנית ללא מגע ידו של אהרן (פירוש המילה 'מַסֵּכָה' הוא יציקת מתכת).
הסבר זה יהיה עדיין קשה, שכן לא ברור מדוע מצטדק אהרן וטוען שהעגל יצא מעצמו, הרי הוא בעצמו הכין את תבנית היציקה שלו.

רש"י מביא פירוש נוסף: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט' – צרר וקשר אותו בבגד שנקרא חרט.
רש"י גם רומז לנו על דמיון בולט לסיפור אחר:
נעמן, שר צבא מלך ארם, ניסה לשדל את אלישע הנביא לקחת ממנו מתנה על שריפא אותו מצרעתו, אך אלישע סרב בתוקף.
גיחזי, משרתו של אלישע, רדף אחרי נעמן וסיפר לו שאלישע ביקש בכל זאת מתנה: "אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים".
נעמן שמח לתת, והפציר בגיחזי ליטול סכום כפול: "הוֹאֵל, קַח כִּכָּרָיִם! … וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים". נעמן ארז שני כיכרות כסף בשתי מטפחות, ונתן לגיחזי.

לפי הסבר זה, אהרן לא התכוון להכין את העגל, אלא רק אסף את נזמי העם, צרר אותם יחד בבגד והשליכם לאש. כדי להסביר כיצד נוצרה צורת העגל, ניאלץ לומר שהעם הניחו באש מבעוד מועד תבנית עגל.

איסוף נזמים

אם אהרן לא התכוון להכין עגל זהב, מדוע אסף נזמים מכל העם?

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן במקומות נוספים בתנ"ך שבהם נאספו תכשיטים מאנשים.

  1. יעקב
    לפני שעלה יעקב עם כל משפחתו להקריב קרבנות בבית-אל, קרא אליהם: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם!". בני משפחתו וכל הנלווים אליו נענו לקריאתו: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב, אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב…". מדוע נתנו לו את הנזמים? הוא לא ביקש זאת!
    תכשיטי הזהב מבטאים מעמד גבוה של האדם. בשעת התרוממות רוח, לפני העלייה להקרבת הקרבנות בבית אל, חשו כולם צורך להסיר מעצמם את גאוותם וכבודם ולהתכונן למעמד הגדול, ולכן הסירו כולם את נזמיהם וטמנו אותם יחד עם אלוהי הנכר.
  2. מלחמת מדין
    בפרשת מטו, בתום המלחמה במדיינים, ניגשו ראשי הצבא אל משה וביקשו להקריב לה' את כל התכשיטים שאספו במלחמה: "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב, אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'".
  3. גדעון
    בני ישראל ביקשו מהשופט גדעון למלוך עליהם: "מְשָׁל בָּנוּ, גַּם אַתָּה, גַּם בִּנְךָ, גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון מסרב, ומכריז: "ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם!". ברגע כזה, כאשר כל העם קיבלו את מלכות ה' עליהם, ביקש גדעון מהם את כל נזמי הזהב שאספו במלחמה: "וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ". גדעון אסף מהעם אלפי נזמים, אבל בניגוד ליעקב, לא טמן אותם באדמה, אלא הכין מהם אפוד מהודר. אפוד שהפך ברבות הימים לעבודה זרה ולמכשול לבני ישראל.
  4. הנביא הושע
    הושע מוכיח את ישראל: "וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ (תכשיט), וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'". במקום להסיר את תכשיטיהם ולהיכנע לפני ה', התקשטו בני ישראל והלכו אחרי אלהים אחרים.
  5. איוב
    בפסוקים האחרונים של ספר איוב, ניגשו אל איוב כל רעיו ומכריו, וניחמו אותו על כל האסונות שקרו לו. "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ… וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה (מטבע) אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד".
    נתינת הנזמים במתנה מבטאת חיבה יתירה כלפי איוב. לא לכל אחד אפשר להעניק חפץ אישי אשר מעיד על המעמד החברתי של הנותן.

 

מכל המקורות האלו, לומדים אנחנו שנתינת תכשיטים מסמלת התמסרות וביטול המעמד העצמי.
אפשר להניח שכוונת אהרן הייתה טובה. העם ביקש "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", וברגע כזה, כאשר כל העם חיפשו הנהגה, אפשר היה לכוף אותם תחת עול מלכות שמים. בשלב הראשון, ביקש אהרן מכולם לוותר על מעמדם האישי ולתת את נזמיהם. בשלב השני, אולי הייתה כוונתו של אהרן להשמיד את הנזמים (כפי שעשה יעקב), אבל בסופו של דבר התרכזו כל העם סביב החפץ המוזהב ההוא וטעו אחריו (כפי שקרה לגדעון).