"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ "

ספר תהילים כולל מזמורים רבים שנכתבו בידי אנשים שונים.

ברוב המזמורים מופיע שם הכותב בראשם (מזמור לדוד, תפילה למשה, מזמור לאסף…).

הגמרא  מונה עשרה אנשים שהיו שותפים לכתיבת ספר תהילים (מלבד דוד המלך), וביניהם נמנה גם אברהם אבינו. בספר תהילים אין מזמור הפותח ב"מזמור לאברהם", אבל הגמרא מציינת שאת המזמור שפותח ב"מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" כתב אברהם אבינו.

איתן והימן

אברהם אבינו הוא לא היחיד שנקרא "איתן האזרחי".

בספר דברי הימים מופיעים יחד השמות איתן והימן בין הלויים המשוררים בימי דוד המלך.

גם בספר תהילים מופיעים איתן והימן בשני מזמורים סמוכים, ולפי זה אפשר להניח שאת שני המזמורים האלו כתבו אותם המשוררים. הסבר זה מתיישב היטב עם תוכן המזמור, שעוסק בשבח לדוד המלך ולברית שכרת עמו ה'.

ברשימת צאצאי שבט יהודה, נמנו בני זרח בן יהודה :

"וּבְנֵי זֶרַח, זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע".

רשימה כמעט זהה מופיע בתיאור חכמת שלמה המלך :

"וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל".

רש"י כותב שם שבני זרח היו ידועים כחכמים גדולים, ונקראו "בני מחול" משום שהיו כותבים שירים שהיו נאמרים במחולות. לדבריו, איתן והימן בני זרח הם אלו שכתבו את שני המזמורים הסמוכים בתהילים.

איתן והימן נקראו בתואר 'אזרחי' על שם משפחתם – משפחת זרח (איתן הַזַּרְחִי, בתוספת האות 'א').

אזרח ממזרח

נחזור לאברהם אבינו. מדוע נקרא אברהם בשם "איתן האזרחי"? בדברי חז"ל נקראים האבות בכינוי "איתנים". במסכת ראש השנה כתוב שחודש תשרי מכונה "ירח האיתנים" מפני שבו נולדו אברהם ויעקב – איתני עולם .

השם "האזרחי" לפי דברי חז"ל ניתן לאברהם על שם מוצאו, מארץ המזרח. את זה לומדת הגמרא מפסוק בספר ישעיהו: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח…" שלפי רוב המפרשים עוסק באברהם אבינו. בזכות פסוק זה, נבחרה אותה הנבואה להיקרא בהפטרת פרשת לך-לך, שבה קוראים אנחנו על זריחתו של אברהם.

גר ואזרח

מלבד ההסבר של חז"ל לכינוי של אברהם, אפשר לדרוש טעם נוסף לכינויו:

בתורה, "אזרח" הוא ההיפך מ"גר". אזרח הוא כינוי לתושב ותיק, אדם שהוא חלק מעם ישראל מדורי דורות. גר לעומתו הוא אדם שהצטרף לעם ישראל בשלב מאוחר. ברוב המקרים הגר הוא אדם בודד שחי ללא משפחה וללא נחלה בארץ זרה. אונקלוס מתרגם את המילה 'אזרח' – 'יציבא', מלשון יציבות וקביעות.

אברהם אבינו היה הגֵּר הראשון. אפילו העיד אברהם על עצמו ואמר "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי".

אבל שלא כשאר הגרים, אברהם אבינו לא הצטרף לעם קיים, אלא הניח את היסודות לעם חדש. אברהם הוא הגר שראוי להיקרא 'אזרח' – יציב.

כאשר חז"ל כינו את אברהם "איתן האזרחי", האם תיארו בכך את היסודות האיתנים והיציבים שעליהם עומד עם ישראל.

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.

 

"אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".

כך ביקש אברם מלוט בן אחיו.

בלשוננו, הכיוונים 'ימין ושמאל' הם יחסיים, ומשתנים לפי הכיוון שבו עומד האדם.

בלשון המקרא, הם נקבעים לפי אדם שעומד ופניו אל המזרח. הדרום מימינו, והצפון משמאלו.

את דברי אברהם ללוט תרגם אונקלוס כך: 'אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא, וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא אֲנָא לְצִפּוּנָא'.

 

אחור וקדם

המזרח נקרא 'קֶדֶם'. 'אֶרֶץ קֶדֶם' זהו כינוי לכל הארצות ממזרח לארץ ישראל. הנביא יחזקאל מזכיר את 'הַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי', וכוונתו היא לשער המזרחי של בית המקדש. 'רוּחַ קָדִים' זוהי רוח מזרחית יבשה. בספר תהלים נאמר: 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי'. לפי פשוטו של מקרא הכוונה היא: הנחת מצור סביבי, ממערב (אחור) וממזרח (קדם).

כאשר חלקו הקדמי של האדם פונה קדמה, גופו מכוון היטב על פי רוחות השמים.

איוב מתאר כיצד הוא מחפש את ה' בכל הכיוונים, ולא מוצא: 'הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ, וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ, שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז, יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה'. ארבעת הכיוונים שמזכיר איוב בדבריו הם: מזרח, מערב, צפון ודרום.

 

ימין ושמאל

ימין, כאמור, זהו הדרום. 'צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם' נאמר בדברי איתן האזרחי בספר תהלים (פט).

על שם הימין, נקרא הדרום בשם תימן. בנו של אליפז בן עשו נקרא 'תימן' ומסתבר שנקרא על שם מגוריו ב'ארץ תימן' הדרומית (אף על פי ש'ארץ תימן' לא הוזכרה בתורה לפני לידת תימן בן אליפז).

שמו של בנימין, בן הזקונים של יעקב, מורכב מהמילים 'בן-ימין', רש"י טוען שפירוש השם הוא: 'בן הדרום'. יעקב קרא לו ככה מפני שהוא היה הבן היחיד שנולד בדרום, לאחר החזרה ארצה.

 

ויסע לוט מקדם

לוט נפרד מאברם, אבל לא בחר באף אחת מהאפשרויות שהוצעו לו. אברם ולוט עמדו שניהם ופניהם מזרחה, ואברם הציע ללוט את ימינו או את שמאלו. לוט בחר להישיר מבטו אל המזרח אשר מולו: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן'.

בפרידת אברם ולוט נאמר: 'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם'. אין הכוונה שנסע ממזרח אל המערב, שהרי לוט ואברם היו ממערב לירדן, בין בית אל ובין העי. על כרחנו נסביר ש'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם' פירושו: נסע מקדם לאברם, והתיישב במערב, סמוך לים המלח.

פרשת כי תצא פותחת בשלושה נושאים סמוכים:

1. אשת יפת תואר (שבוית מלחמה שנישאת בעל כורחה)
2. בן האהובה ובן השנואה (איסור הפליית בן בכור של אישה שנואה)
3. בן סורר ומורה

חז"ל דרשו את סמיכות העניינים כ'עברה גוררת עברה' (מדרש תנחומא). מי שנושא לאישה את שבויית המלחמה – עתיד הוא שתהיה בביתו אישה אחת שנואה, ובנו שייוולד ממנה עשוי להיות בן סורר ומורה.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין עב ע"א): 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם (שודד) את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב'.

לפי דרשות חז"ל על הפסוקים – כמעט ולא ייתכן שיהיה אי פעם בן סורר ומורה. הגיל שבו יכול הוא להיחשב לבן סורר ומורה – מצומצם מאוד. מלבד זאת, הוריו צריכים להיות דומים זה לזו במראה, בגובה ובקול. נוסף על כך: התורה נתנה רשות לאביו ולאמו למחול לו ולהצילו ממוות. כל ההלכות האלו הביאו את רבי יהודה למסקנה ש'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.

אכן לא ידוע לנו על מקרה כלשהו של בן סורר ומורה עם כל פרטיו ודקדוקיו, אבל בכל זאת, מצאנו כמה מקרים בתנ"ך שדומים במקצת לבן סורר ומורה. למרבה הפלא, כל המקרים האלו מתאימים גם לתחילת 'שרשרת העבירות' שמנו חז"ל.

נתבונן בארבעה מקרים שבהם אדם הכניס אישה זרה לביתו, וכתוצאה מכך נולד לו בן דחוי ושנוא, והבן הפך להיות אדם אלים ומסוכן לבריות.

ישמעאל

אברהם אבינו נשא את הגר שפחתו לאישה. זה היה רעיון של שרה אשתו, אבל בסופו של דבר שרה דרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל בנה. ישמעאל (שהיה בעצם "הבכור בן השנואה") התיישב במדבר, והיה 'רֹבֶה קַשָּׁת'. רש"י פירש: 'יושב במדבר ומלסטם את העוברים'. לא לחינם בחר רש"י לתאר את מעשיו של ישמעאל כמו מעשיו של הבן הסורר.

אבימלך

לשופט גדעון היו נשים רבות, והוא הוסיף ונשא פילגש אחת מתושבי שכם. כמו שהפילגש לא הייתה חשובה כאחת מנשותיו, כך גם אבימלך, בן הפילגש, לא היה זכאי לנחול עם אחיו את חלקו בנכסי אביו. כנראה, הקנאה באחיו והכעס על הפלייתו לרעה – גרמה לו להתחבר אל אנשי שכם ולהרוג את כל אחיו, 'שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת'. בהמשך, נלחם אבימלך באנשי שכם והרג את כולם, וגם אלף איש ואישה מתושבי מגדל שכם. אבימלך נהרג כאשר אישה השליכה אבן גדולה על ראשו מראש המגדל של העיר תבץ. מותו מזכיר את עונש הסקילה של הבן הסורר והמורה.

יפתח

גלעד (משבט מנשה) נשא שתי נשים. האישה האהובה נקראה 'אֵשֶׁת גִּלְעָד', והאישה השנייה  הייתה 'אִשָּׁה זוֹנָה'. יפתח גיבור החיל, היה בנו הבכור של גלעד, מאשתו השנייה. לאחר שיפתח גדל, ילדה אשת גלעד בנים. בני אשת גלעד גדלו, וגרשו את יפתח מהמשפחה כדי שלא ייקח גם הוא חלק מנחלת גלעד. יפתח, 'הבכור בן השנואה', התיישב בארץ רחוקה, ואסף סביבו אנשים ריקים. אחרי שנלחם בבני עמון והושיע את ישראל, נגרמה בגללו מלחמת אחים קשה שנהרגו בה 42 אלף איש משבט אפרים.

אבשלום

דוד המלך נשא לאישה את מעכה, בִּתּו של תלמי מלך גשור. ככל הנראה מעכה הייתה 'אשת יפת תואר' שנלקחה בשבי במלחמה, ומפני שהייתה בת מלך – ניתנה דווקא לדוד המלך. מעכה ילדה לדוד את תמר ואת אבשלום. אבשלום ידע שמלכות אביו לא תינתן לו, ואחרי שחיסל את אמנון, בכור דוד, הכריז על מרד כנגד מלכות דוד. מרד אבשלום הסתיים במלחמת אחים קשה שבסופה נהרג אבשלום, וגופתו נסקלה ב'גַל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד', כמו סופו של הבן הסורר והמורה.

בפרשת השבוע מסופר על אברם שרדף עם חניכיו אחרי ארבעת המלכים כדי להציל את לוט קרובו מהשבי.

"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".

היכן נמצאת העיר דן שבה עצר אברהם מלרדוף אחרי המלכים? האם יש קשר בינה לבין שבט דן – בנו של יעקב אבינו?

שבט דן, מלבד נחלתם שקיבלו מדרום לנחל הירקון, עלו צפונה, כבשו את העיר לַיִשׁ (לֶשֶׁם), וקראו לה בשם "דן". בעיר הזו, הציבו בני דן את פסל מיכה, ושם העמיד ירבעם בן נבט עגל זהב מאות שנים אחר כך. בגמרא, דורש רבי יוחנן את שמו של נהר הירדן: שיורד מדן (בכורות נה ע"א).

אפשר לראות כיום את חורבות העיר דן בשמורת "תל דן", כמה דקות נסיעה צפונה מקרית שמונה.

קשה להסביר לפי הפשט את הקשר בין סיפור אברהם לבין העיר דן, שהרי אפילו יצחק, סבו של דן, טרם נולד. אמנם בתורה יש מקרים שמקום מופיע בשמו, כאשר הסיבה לשמו טרם קרתה (לדוגמה נהרות גן עדן סובבים את הארצות אשור, כוש וחוילה, עוד לפני הולדת עמים אלו). אבל כאן קשה להסביר כך, מפני שהעיר נקראה בשם זה רק בתקופת השופטים, אחרי שנחתמה התורה. רש"י מביא את מדרש חז"ל (סנהדרין צו ע"א) שכאשר ראה אברהם שעתידים בני בניו לעבוד שם עבודה זרה – חלשה דעתו וחדל מלרדוף.

אפשר להסביר שלא העיר נקראה על שם דן, אלא דן נקרא על שם העיר. יש כמה דוגמאות לשבטים ולילדיהם שנקראו בשמות מקומות בארץ עוד לפני שקיבלו אותם בנחלה. לדוגמה: אילון, מבני זבולון, אשר מצאצאיו היה השופט אילון הזבולוני אשר נקבר באיילון בארץ זבולון. מכיר בן מנשה קרא לבנו גלעד, ולאחר שנים רבות קיבלו בני מנשה את הגלעד. ויש דוגמאות נוספות.

הסבר ייחודי לשם העיר דן מבוסס על פירוש ה"תורה תמימה", והורחב על ידי הרב ראובן מרגליות: אברהם רדף עד–דדן, ודל"ת אחת עולה לכאן ולכאן. דדן – שם של אומה קדומה (מבני רעמה, נכדו של חם בן נח). קשה לקרוא ברצף עיצורים זהים, לכן אות אחת נשמטה. זו הסיבה שבקריאת שמע מזהירה הגמרא לתת רווח בין הדבקים, כגון: "על לבבך", מפני שבקריאה זריזה תישמט למ"ד אחת.

הרב מרגליות מציין עוד רשימה של מקרים שבהם לפי ההסבר שלו אות הסמוכה לאות זהה משרתת את שתי המילים. להלן כמה דוגמאות:

• "בַּלַּיְלָה הוּא" במקום "בלילה ההוא".
• "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" במקום "ממאן".
• "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" במקום "עזי וזמרתי".

דוגמה בולטת מאוד יש בספר שמואל, בדברי העם לדוד: "אַתָּה הָיִיתָה מוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל". לפי כתיבת הפסוק כפי שנמסר לנו, יש כאן שלושה שינויים מהמקובל: 1. הָיִיתָה, עם ה"א בסוף. 2. מוֹצִיא, ללא ה"א הידיעה. 3. וְהַמֵּבִי, ללא אל"ף בסוף. קל להבחין שכל השינויים האלו סמוכים לאות זהה, כך שקריאת הפסוק צריכה להיות: "אַתָּה הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".

לפי הסבר זה, גם הסבר שמו של הירדן "שיורד מדן" יכול להתפרש: "שיורד מדדן", ודל"ת עולה לכאן ולכאן.