חלוקת שלל בישראל

"וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ,
בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא,
וּבֵין כָּל הָעֵדָה"

בני ישראל חזרו מהמלחמה במדין עמוסים בשלל רב, ומשה ציווה אותם לחלוק את השלל: חצי ללוחמים, וחצי לכל העדה.

לאחר חציית השלל, הרימו ממנו מכס לה'. הלוחמים נתנו אחד מ-500, וכל העדה נתנו פי עשרה: אחד מ-50.

חלוקה זו מעדיפה בצורה ברורה את הלוחמים. שנים עשר אלף הלוחמים חזרו איש לאהלו, כאשר כל אחד מהם קיבל עשרים ושמונה כבשים, שלוש פרות, שני חמורים ושפחה אחת. כל יתר העם הסתפקו בכבש לכל שני אנשים, ופרה אחת וחמור אחד לכל 20 אנשים.

שלל כשכר הלוחמים

קל להבין את תאוות הלוחמים לקחת שלל. במלחמות בימי קדם לא ניתן לחיילים שכר מלבד השלל. לעיתים, הייתה נמשכת המלחמה זמן רב, ואפילו כמה שנים. בשנים אלו הלוחם לא זרע את שדותיו ולא עסק במלאכתו, ואשתו וילדיו רעבים ללחם ומצפים לשובו. גם החיילים בעצמם נדרשו להפקיד את חפצי הערך שלהם אצל קציני הצבא כדי לקבל מהם פת לחם.

בתום המלחמה, לאחר כינוס כל השלל למקום אחד, עלולה לפרוץ מהומה גדולה כאשר כל חייל ינסה לחטוף ולקחת כפי יכלתו. באותו הרגע, נדרש מנהיג העם לקבוע כללים ברורים: מי מקבל, וכמה.

באחריות המנהיג גם לא לקפח את שכר החיילים 'היושבים על הכלים', אשר לא לקחו חלק פעיל במלחמה.

חוקי המלך בחלוקת השלל מבהירים לכל העם שהשלל לא שייך להם, אלא הוא 'מתנה' מאת המלך.

המשנה (סנהדרין ב ד) אומרת שהעם מניחים את השלל לפני המלך, ורק אחרי שהוא לוקח, רשאים העם לבזוז:

"וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש"

ועל כך אומרת הברייתא:

"אוצרות מלכים למלך,
ושאר ביזה שבוזזין,
מחצה למלך ומחצה לעם".

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ד ט):

"וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך,
ושאר הבזה שבוזזין –
בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש,
ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא
ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם,
חולקין בשוה".

בכמה מלחמות בתנ"ך אפשר לראות כללי חלוקת שלל. נעבור על כמה מהן:

אברם וארבעת המלכים

לאחר שהיכה אברם את כדרלעמר ואת המלכים שהיו איתו, הציע לו מלך סדום: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברם נשבע שלא לקחת ממנו "מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", אבל התעקש לשלם לנעריו, וכן לחבריו, ענֵר, אשכֹּל וממרא.

חבריו של אברם היו מבני האמורי. ארבעת המלכים היכו בדרכם גם את "הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר", ואם כן היה ראוי שגם ענֵר, אשכֹּל וממרא יצטרפו לקרב, אבל הם בחרו להישאר מאחור ולא יצאו עם אברם למלחמה.

בכל זאת הקפיד אברם לשלם את חלקם מהשלל על כך ששמרו לו על כל רכושו בזמן המלחמה.

יהושע ובני מנשה

יהושע שלח את חצי שבט המנשה אל נחלתו בארץ הבשן, ואמר להם:

"בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד,
בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד,
חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

מסתבר שיהושע ציווה אותם לחלוק את השלל עם אחיהם שנשארו לשמור על הנשים והטף ולא השתתפו במלחמת כיבוש הארץ.

דוד ומלחמת עמלק

דוד ו-600 חייליו רדפו אחרי העמלקים, אשר לקחו בשבי את כל הנשים והילדים מהעיר צקלג. כאשר הגיעו אל נחל הבשור, רק ארבע מאות לוחמים המשיכו במרדף, ומאתיים נשארו בנחל.

בתום הקרב, לאחר ששחררו את השבויים ואספו שלל רב, ביקשו הלוחמים למנוע מ'יושבי הכלים' לקחת מהשלל:

"יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי,
לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ.
כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ"

דוד דחה את דרישתם בתוקף:

"אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ,
וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ.
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה?
כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים –
יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ".

אמר דוד לחייליו: הניצחון הוא של ה', ולא שלכם, ולכן לא תוכלו לקחת לעצמכם את כל שלל המלחמה. מבינים אנו מדבריו שהוויתור על חלק מהשלל, הוא הכרה בכך שנזקקנו לעזרת ה' כדי לנצח.

 

מודעות פרסומת

חצי המנשה

"וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם"

בפרשת מטות, סופר על ההסכם שערך משה עם בני ראובן ובני גד.

שני השבטים התחייבו לעבור את הירדן ולסייע לאחיהם בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה לשוב אל משפחותיהם אשר בעבר הירדן.

אחרי 'חתימת ההסכם' וסיכום ההתחייבויות, נתן להם משה את עבר הירדן המזרחי, אבל צירף אליהם חצי משבט מנשה.

צירוף חצי שבט מנשה תמוה עד מאוד. הם לא ביקשו לגור שם, לא שמענו שהיה להם מקנה רב. לא מוזכרת סיבה כלשהי שתמנע מהם לנחול עם אחיהם בעבר הירדן המערבי.

ועוד קשה, מדוע חילק משה את שבט מנשה לשנים?

 

מכיר בן מנשה

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בפסוקים מספר יהושע:

"לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד,
כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה,
וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן".

מכיר, בנו בכורו של מנשה, נלחם בתושבי צפון עבר הירדן וניצח אותם.

מלחמת מכיר בגלעד התרחשה שנים רבות קודם יציאת מצרים. בסוף ספר בראשית נאמר ש"בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". לפי זה, עוד בתקופת גדולתו של יוסף, מכיר נכדו כבש את עבר הירדן.

מכיר קרא לבנו 'גלעד' על שם ארץ הגלעד שכבש. יוסף, סבא של מכיר, היה ככל הנראה ה'סנדק' בברית המילה של גלעד הקטן (על פי תרגום יונתן לתורה).

בִּתּו של מכיר, נישאה לחצרון (נכדו של יהודה), ובנם שׂגוב ילד את יאיר אשר כבש 23 ערים בארץ הגלעד, וקרא להן 'חוות יאיר'. מסתבר שגם כיבוש זה היה בתקופת המגורים בארץ מצרים. בפסוקים האחרונים של פרשת מטות מוזכרים הכיבושים של בני מנשה בעבר הירדן:

"וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת חַוּ‍ֹתֵיהֶם,
וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר.
וְנֹבַח הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ".

גם בספר דברים הוזכר הכיבוש של יאיר: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב, עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי".

כאשר התחלף השלטון במצרים ומשפחת יוסף ירדה מגדולתה, התנתקו בני שבט מנשה מכל הנחלות שכבשו. כל ערי הגלעד והבשן נלקחו בידי הגשורים והארמים:

"וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם,
אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
שִׁשִּׁים עִיר".

ראינו אם כן שצפון עבר הירדן היה שייך לבני מנשה שניים רבות לפני הכניסה  לארץ, והרבה לפני שביקשו בני ראובן ובני גד את בקשתם.

קודם הכניסה לארץ, היה ברור שכל השבטים עוברים את הירדן ומחלקים ביניהם רק את 'הגדה המערבית', ובני מנשה הבינו שלא יזכו לקבל את נחלת אבותיהם ההיסטורית. אבל כאשר קיבלו בני ראובן ובני גד אישור להתגורר בעבר הירדן, היה חייב משה לתת גם לבני מנשה ליישב אדמתם בצפון הגלעד ובארץ הבשן.

מפני שמכיר בן מנשה ובניו כבשו את השטחים האלו, רק צאצאי מכיר קיבלו את הרשות לגור שם, ויתר משפחות שבט מנשה חילקו ביניהם את הנחלה המקורית שהייתה מיועדת להם.

סיפור הכיבושים בחתימת פרשת מטות נועד להסביר מדוע צורפו גם בני מנשה לראובן ולגד.

ראובן וגד ביקשו את עבר הירדן לצרכיהם האישיים ולרווחתם, ולכן צריך היה להשביע אותם שלא ישכחו את אחיהם ויסייעו במלחמה. בני מנשה קיבלו בזכות ולא בחסד את נחלתם ההיסטורית, ומשום כך לא היה צריך משה לאיים עליהם ולהשביע אותם.

מילים חסרות מפיק

"וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמו"

בפסוק האחרון של פרשת מטות, מסופר על אדם בשם נֹבח שכבש את העיר קנָת, וקרא לה בשמו, נובח.

מילים שמשויכות לנקבה, תסתיימנה בדרך כלל באות ה' עם מפיק (כמו דגש) במקום המילה 'שלה' או 'אותה' שהיה ראוי לכתוב. המילה 'לָהּ' מופיעה בתנ"ך תמיד עם מפיק בסופה, חוץ משלוש פעמים:

  1. "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב מב).
  2. "לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (זכריה ה יא).
  3. "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב יד).

רש"י מביא הסבר בשם רבי משה הדרשן לחסרון המפיק, ואומר ששם העיר נובח לא התקיים, ולכן נכתבה המילה 'לה' ברפיון. העיר נובח מוזכרת עוד פעם אחת בספר שופטים, שם מסופר שגדעון רדף  אחרי מלכי מדין 'מִקֶּדֶם לְנֹבַח', אבל ככל הנראה הכוונה לעיר אחרת. רש"י תמה על רבי משה הדרשן כיצד יפרש את המילים האחרות חסרות המפיק.

אנסה לתת הסבר לשוני לתופעה, על בסיס מילים נוספות חסרות מפיק.

אפשר לראות שאחרי המילה 'לָה' בשלושת הפסוקים, מופיעה מילה במלעיל (הקריאה הנכונה של השם 'בועז' היא במלעיל). אם ננסה להדגיש את ה-ה', יקשה עלינו לבטא את המלעיל ברצף הקריאה.

כדי להקל עוד יותר על הקריאה, נשמט גם הדגש הקל מהאות 'ב' במילה שאחרי (בַיִת, בֹעַז), אף על פי שמילים שסמוכות ל'לָהּ', לא מאבדות לעולם את הדגש הקל  (לדוגמה: 'וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב').

יש עוד מילים רבות אחרות (מלבד 'לה') שנשמט מהן המפיק. לדוגמה: "עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במדבר טו לא) וכן "חֶלְאָתָה בָהּ" (יחזקאל כד ו), גם כאן נסמכה המילה למלעיל הפותח באות ב', ונשמטו גם המפיק וגם הדגש הקל.

עוד מקרים של סמיכות למלעיל: "וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" (ויקרא יג ד), "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א יא).

במקרים נדירים, נשמט המפיק גם ללא מילה במלעיל אחריו, ובכל זאת נעלם הדגש הקל: לדוגמה: "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" (שמות ב ג), או: "בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה" (במדבר טו כח).

מקרים נוספים שבהם נשמט המפיק, זה כאשר המילה נסמכת לאות גרונית, שאז הדגשת המפיק מקשה על קריאת הגרונית ברצף. להלן כמה דוגמאות: "עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו ב), "עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ" (מלכים ב' ח ו), "וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם" (ירמיה כ יז).

יש פסוקים שקשה לדעת אם אכן נשמט מפיק מה-ה', או שזו צורת הכתיבה התקינה. לדוגמה:

  • "וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָה" (יחזקאל לט טז) האם זהו 'ההמון שלה', או שזה שם העיר? בפסוקים שקדמו סופר על קבורת רבבות חיילי גוג ומגוג: "וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה, וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג". כנראה העיר נקראת המונה על שם המון גוג, רק שהחולם הוחלף בקמץ והאות ה' נשארה במקומה.
  • "אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה" (עמוס ג ו). כאן לא ברור אם הכוונה היא: 'וה' לא עשה אותה' (וחסר מפיק), או שהכוונה 'מבלי שה' עשה מאומה'.
  • "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (משלי יב כח). כאן לא ברור אם המילה 'נתיבה' פירושה 'הנתיב שלה' (וחסר מפיק), או שזו צורה תקינה למילה נתיב (כמו שמופיע בישעיה: "הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה", ששם פשוט שזו מילה מקבילה ל'דרך' ולא 'הנתיב שלה').