אחו

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר
עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת
יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר,
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

בחלומו של פרעה, הפרות רעו באחו על שפת היאור.

יש שני פירושים למילה 'אחו':

  1. שם של צמח מים מסוים.
  2. מקום צמחייה סבוכה.

אגם

רש"י כותב שהאחו הוא 'אגם'. הוא מבסס את פירושו על הפעם הנוספת שבה מופיע אחו בתנ"ך, בספר איוב:

"הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?
יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?".

בפסוק זה האחו מקביל ל'גומא', הצמח אשר גדל בעיקר על שפת היאור. מפסוק זה נראה דווקא שהאחו הוא מין צמח.

גם את המילה 'סוּף' בפסוק "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" פירש רש"י: 'באגם'. את פירושו הוא סמך על הפסוק בישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ".

במקרה זה אי אפשר לומר שהתיבה הונחה בתוך המים, מפני שכתוב בפירוש: "עַל שְׂפַת הַיְאֹר".

כעת כבר אפשר לומר בבטחה שהאגם שאמר רש"י אינו מקווה מים, אלא מקום צמחייה.

צמח הגומא נקרא בספר ישעיהו בשם "אַגְמוֹן" (החלפת אותיות השורש), ומסתבר שיש קשר בין הגומא לאגם.

במסכת שבת מסופר שחכמי נהרדעא לעגו לרב נחמן בר גוריא ואמרו לו: "רבך קטיל קני באגמא הוה?" כלומר: האם רבך היה חותך קנים באגם? האם הוא עסק במלאכה פשוטה זו ולא טרח ללמד אותך מאומה? אפשר להבין מדבריהם שהאגם הוא מקום צמיחת הקנים.

האגם מופיע כמה פעמים בתנ"ך גם כמקור מים:

  • "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ
    עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם, עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם"
  • "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם"
  • "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם".

אבל אפשר להסביר שהאגם הוא מקור מים דווקא אם יש צמחייה רבה סמוכה לו.

בנבואה על חורבן בבל אמר ירמיהו הנביא: "וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

כוונתו היא שאויבי בבל לא מאפשרים לאיש לברוח. הם חסמו את מעברות המים – מקומות שאפשר לחצות את הנחל ברגל, ושרפו את האגמים – הצמחייה הסבוכה על שפת הנחל, כך שאי אפשר להסתתר שם מפניהם. מכאן ברור שהאגם הוא לא מקור המים, שכן אי אפשר לשרוף מים, אלא דווקא הצמחייה שסביבו.

נחזור לפירוש רש"י: גם ה'אחו' וגם ה'סוּף' הם אגמים, כלומר: מקומות צמחייה על שפת היאור.

אח

אנחנו קוראים לתנור עם אש גלויה 'אח'. את האח אפשר למצוא בתנ"ך רק בסיפור אחד בספר ירמיהו. היה זה בחודש כסלו, בימי יהויקים מלך יהודה.

"וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי
וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".

אחד מעבדי יהויקים קרא לפניו נבואות מתוך מגילה שכתב ירמיהו הנביא, והמלך ברוב זעמו, קרע את המגילה והשליך אותה אל האש הבוערת באח.

נחלקו האמוראים בגמרא מה פירוש המילה 'אח'. יש אומרים ש'אח' זה ענפי ערבה ('אחוונא' בארמית), ויש אומרים ש'אח' אלו עצים שבוערים יחד, באחווה.

את שני הפירושים האלו אפשר לומר גם על האחו בחלומו של פרעה: או שהפרות רעו בין עצי הערבה אשר צומחת על שפת היאור, או שהאחו זה מלשון 'אחווה', סבך של צמחי נחל שגדלים יחד, בערבוביה.

עוד אפשר לומר, שהמילה 'אחו' רומזת על האחווה בין בני האדם כאשר יש שפע בעולם. בתקופות רעב לעומת זאת, 'איש את רעהו חיים בלעו', כמו הפרות הדקות אשר בלעו את חברותיהן.

על ימי הרעב אמר ירמיהו הנביא:

"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ,
וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ".

על ימי השבע אמר זכריה הנביא:

"תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ
אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה".

מודעות פרסומת

אף כי – קל וחומר בתנ"ך

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

  • "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
  • משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
  • אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
  • "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

  • שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
  • המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
  • ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

  • "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
  • "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.

דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

סעודה עם נזיר

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

By Fir0002 - Own work, GFDL 1.2, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=135219

אשכול ענבים. מתוך ויקיפדיה

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.

חרטומי פרעה

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".