בנות לוט

Cave_Cañón_del_Río_Lobos"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן"

בפרשת וירא, מספרת לנו התורה על מעשה גילוי העריות של לוט ובנותיו במערה, לאחר חורבן ערי הכיכר.

הערים סדום, עמורה, אדְמה וצבוים נחרבו, אך העיר צוער לא נפגעה בעקבות בקשתו של לוט. בכל זאת, פחד לוט לשבת בצוער, ונשאר לגור במערה יחד עם בנותיו. הבנות השקו אותו יין עד שהיה 'שיכור כלוט' ושכבו עמו, וכך באו לעולם העמים מואב ועמון.

מעשה בנות לוט דומה להפליא לחטאו של חם בן נח. שני המקרים קרו לאחר חורבן גדול, בשניהם ניצלו ממוות אנשים צדיקים עם משפחתם הקרובה, ובשני המקרים נוצלה שכרותו של האב לצורך גילוי עריות עם יוצאי חלציו.

ההבדלים הבולטים בין שני המקרים הם שנח שתה בעצמו והשתכר ואילו לוט הושקה בידי בנותיו. מעשה חם הסתיים בקללה על עבדות עולם על כנען ועל זרעו, ואילו מעשה בנות לוט הסתיים בשתי אומות נכבדות שקיבלו נחלה רחבת ידיים מעבר לירדן. חם מוצג כחוטא שפל, אך אצל לוט ובנותיו לא נרמזת ביקורת כלשהי על המעשה.

בדברי חז"ל, בנות לוט מוזכרות אף לשבח.

"אמר רבי יהושע בן קרחה:
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה,
שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה,
זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות".

גילוי העריות, אחד מהאיסורים החמורים ביותר, נקרא כאן "דבר מצווה". התורה אסרה על ממזר, על עמוני ועל מואבי לבוא בקהל ה' גם לאחר עשרה דורות. ייתכן שסמיכות הממזר לעמון ומואב רומזת על גילוי העריות שהביא את האומות האלו לעולם:

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'.
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם".

למרות האיסור הזה, בנות מואב ועמון הצטרפו לעם ישראל, היישר למשפחת המלוכה: רות המואביה, אם אבי ישי אבי דוד, ונעמה העמונית, אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם.

את ההבדל בין היחס העדין לעוון העריות של בנות לוט לבין הקללה שהטיל נח על כנען נוכל להסביר אם נבין מה הייתה הכוונה בכל מקרה.

המטרה של בנות לוט מוזכרת בפירוש: "אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". הן הבינו שהעולם נחרב וקיום המין האנושי תלוי בהן בלבד. כוונתן הייתה להחיות את העולם: "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". לשון זו דומה למה שנאמר לפני המבול: "לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". אולי ראו בנות לוט את עצמן כנח בתיבה, שעל כתפיו הוטלה הצלת העולם.

חם לעומת זאת, חטא בתקופה שלֵווה, לאחר היציאה מהתיבה וכריתת הברית של ה' עם נח, ולאחר שהחיים בעולם חזרו למסלולם. מה הייתה כוונתו של חם? בעבר שיערתי שחטאו של חם היה מעשה של גילוי עריות עם אימו, כדי שהילד שייוולד ממנה ייחשב לבן של נח לעניין הירושה, אך בפועל יהיה בנו של חם. מטרתו הייתה להשתלט עם בניו על העולם.

מעשה כמעט זהה בשני המקרים, אך כאשר המטרה היא לכבוש את העולם – המעשה  חמור ומקולל, וכאשר המטרה היא להחיות את העולם – המעשה ראוי ומבורך.

מודעות פרסומת

נח דניאל ואיוב

"אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל…
וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ:
נֹחַ, דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב,
הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם".

הנביא יחזקאל עסק בשאלת הגמול והעונש לצדיקים ולרשעים, ואמר שנפש הצדיקים תינצל מהאסון, אבל הם לא יוכלו להציל את הרשעים מהמוות.

כדי לחזק את דבריו, הביא יחזקאל דוגמה משלושה אנשים צדיקים, נח, דניאל ואיוב, ואמר שאפילו אם הם יחיו בארץ אשר עומדת להיחרב, לא יצליחו להציל אותה לא מהרעב, לא מהחיה הרעה, לא מהדֶבר ולא מהחרב.

מדוע נבחרו דווקא שלושת האנשים האלו למשל של יחזקאל?

רוב הפרשנים הסבירו שהמשותף לנח לדניאל ולאיוב הוא ששלשתם הצליחו לעבור בשלום תקופה קשה של צרות ומוות. נח ניצל מחורבן העולם ולא הציל את בני דורו, דניאל ניצל מחורבן ירושלים וגלה לבבל, ואיוב נשאר חי אחרי מות ילדיו ואבדן נכסיו.

רש"י כתב על הפסוק הזה ששלשתם ניצלו גם מחיות רעות, גם מרעב וגם מחרב, והביא ראיות מפסוקים וממדרשים לכך.

שלושת האנשים האלו זכו גם לראות ימים טובים בחייהם, או בלשון רש"י: "ראו עולם בנוי וחרב ובנוי". נח יצא מהתיבה והתחיל בבניין העולם, דניאל עלה לגדולה בבבל וזכה לחיות עד ימי שיבת ציון, ואיוב ראה את צאצאיו ארבעה דורות אחריו.

איוב

חז"ל נחלקו בגמרא האם מעשה איוב אכן קרה או שמא משל היה, ואם קרה, באיזו תקופה.

היו שאמרו שאיוב חי בימי האבות או בימי יציאת מצרים, והיו שמיקמו אותו בתקופת השופטים או המלכים. יש שיטות שלפיהן איוב חי בימי ממלכת כשדים (חורבן בית המקדש), בימי אחשוורוש, או בימי העלייה ארצה מבבל:

"רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה…
וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה…"
"רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם:
איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה"

הזכרת שמות האנשים האלו בנבואת יחזקאל מעידה על כך שבני דורו של יחזקאל הכירו את סיפור נח, את ספר איוב ואת דניאל. לפי זה מסתבר שסיפור איוב אכן היה קדום וקשה למקם אותו בדורות מאוחרים כל כך.

דניאל

המקרא העיד על צדקתם של נח ושל איוב.

על נח נאמר: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".

על איוב נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע".

דניאל תואר בחכמה יתרה: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת".

יחזקאל הזכיר את דניאל פעם אחת נוספת, בנבואה על מלך צור, ואכן ציין שם את דניאל כחכם גדול:

"הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל?
כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ?"

ייתכן שיחזקאל ודניאל הכירו זה את זה. רב המשותף לשניהם: שניהם גלו מירושלים לבבל בגלות המלך יהויכין (11 שנים לפני החורבן), שניהם ראו חזיונות בבבל, שניהם נקראו "בן אדם" ועוד. חז"ל גם מספרים שחנניה מישאל ועזריה, חבריו של דניאל, הלכו לבקש עצה מיחזקאל, ומסתבר שיחזקאל שמע גם על דניאל לאחר שפתר את חלומו של נבוכדנצר ועלה לגדולה.

עם זאת, נבואת יחזקאל נאמרה עוד לפני החורבן, ובימים ההם דניאל היה עוד ילד קטן. בימים אלו, דניאל עוד לא ראה "עולם בנוי וחרב ובנוי", וגם עוד לא ניצל מחיות רעות (מעשה 'דניאל בגוב האריות' קרה במלכות פרס, עשרות שנים אחר כך). קשה להניח שיחזקאל ישתמש בו כדוגמה לאחד מצדיקי העולם.

חשבתי להסביר שאולי התכוון יחזקאל לאדם אחר בשם דניאל. בנו של דוד המלך.

כלאב

על ארבעת בניו הגדולים של דוד המלך נאמר בספר שמואל:

"וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי,
וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

בספר דברי הימים השתנה שמו של כלאב לדניאל:

"הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית,
שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית.
הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה, בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר,
הָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית".

הגמרא במסכת ברכות אומרת שכלאב הוא דניאל:

"אמר רבי יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו.
ולמה נקרא שמו כלאב?
שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה.
ועליו אמר שלמה בחכמתו:
'בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי'"

כלומר: דניאל בן דוד היה מנצח בחכמתו את כולם, ואפילו החכם באדם (שהיה אחיו הקטן) שיבח את חכמתו.

לאחר מעשה דוד ובת שבע, אמר נתן הנביא לדוד את משל 'כבשת הרש', ודוד חרץ את הדין של עצמו ואמר: "וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (כפול ארבע).

העונש הראשון של דוד היה: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם", ואכן ארבעה מבניו מתו: הילד שנולד לבת שבע מת כעבור כמה ימים, אבשלום רצח את אמנון, אבשלום נהרג בסוף המרד ואדוניה נהרג בפקודת שלמה.

נראה כאילו ההרג 'דילג' על דניאל, בנו השני של דוד.

מתיאור חכמתו של דניאל, אפשר להניח שהוא פרש מכל ענייני המלכות ועסק בחכמה. אחרי מותו של אמנון, דניאל היה הבן הגדול של דוד, אבל לא סופר שהוא ניסה להעמיד עצמו כיורש המלכות.

הגמרא במסכת שבת אומרת שארבעה אנשים 'מתו בעטיו של נחש', כלומר לא חטאו מימיהם ומתו בגלל החטא הקדמון, ואלו הם:

"בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

ראינו שדניאל בן דוד היה חכם גדול, ניצל מגזירת חרב שריחפה על משפחתו, והוכתר לאחד מארבעת האנשים הצדיקים בעולם. לכן, אפשר לטעון שיחזקאל השתמש בו כמשל לאדם צדיק אשר ניצל מן הפורענות.

כפתורים

כפתורים

 

"וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, 
כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"

התורה מתארת את כיבוש חבלי הארץ שסביב ארץ ישראל בידי עמי קדם. בני עשׂו כבשו את ארץ אדום מבני שעיר החורי, ועמון ומואב ירשו את ארצות הרפאים והאימים (ממזרח לים המלח).

בעזה ובסביבתה חיו בהתחלה הכנענים, כפי שכתוב בספר בראשית:

"וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד עַזָּה".

לאחר מכן, חיו בעזה ה'עווים' (לפי 'תרגום יונתן' היו אלה צאצאי הכנענים), עד שבאו 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' והשמידו אותם.

עוד בימי האבות חבל ארץ זה היה מיושב בפלשתים. ביציאת מצרים, הלכו בני ישראל דרך המדבר, כדי לא לעבור "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

האם יש קשר בין הכפתורים אשר כבשו את עזה לבין הפלשתים?

כפתור – במצרים

הכפתורים והפלשתים הוזכרו זה לצד זה בפרשת נח בין בני מצרים:

"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים, וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.
וְאֶת פַּתְרֻסִים, וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת כַּפְתֹּרִים".

אפשר להניח שכל העמים האלו חיו בארץ מצרים, והפלשתים נפרדו מאחיהם ונדדו לכיוון עזה. עוד אפשר לשער שארץ מוצאם של הפלשתים (כסלוחים) הייתה סמוכה ל'כפתור', והתיאור של כיבוש חבל עזה בידי ה'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' מתייחס לאותו המקרה.

הנביא עמוס השווה בין יציאת ישראל ממצרים לבין יציאת הפלשתים מכפתור:

"הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר…"

לסיכום: הפלשתים הקדמונים, נפרדו מאחיהם הכסלוחים והכפתורים יושבי מצרים, וכבשו את חבל עזה מהכנענים.

כפתור – קפוטקיא

לפי תרגום אונקלוס, 'כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר' הם 'קַפּוֹטְקָאֵי דִּנְפָקוּ מִקַּפּוֹטְקִיָּא'.

קפוטקיא (קפדוקיה) זהו חבל ארץ שנמצא כיום בשליטת תורכיה.

ירמיהו התנבא על חורבן עזה, ואמר:

"עַל הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים,
לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר,
כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת פְּלִשְׁתִּים, שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר"

רואים מדבריו שהפלשתים אכן הגיעו מארץ כפתור. בפסוק זה אומר ירמיהו שלאחר חורבן ארץ פלשתים, לא יהיה מי שיעזור לצור ולצידון. הברית בין הפלשתים ילידי כפתור ובין צור וצידון (על חופי לבנון) יכולה לחזק את ההשערה שמוצא הפלשתים הוא מכפתור הצפונית, ולא מכפתור אשר בארץ מצרים.

הנביא יחזקאל סיפר שעל המגדלים של צור היו שומרים "גַּמָּדִים". יש שהסבירו מילה יחידאית זו כפי משמעותה המוכרת לנו: אנשים קטני קומה, אבל לפי תרגום יונתן, 'גמדים' הם 'קפוטקיים', בעלי הברית של צור וצידון.

נדידת הפלשתים

הפלשתים הגיעו לחופי ארץ ישראל בתקופות שונות. ייתכן שהנדידה הראשונה הייתה מאזור מצרים, כפי שתואר בספר בראשית. כנראה היו אלה הפלשתים שהוזכרו בסיפורי האבות.

במהלך השנים הגיעו קבוצות נוספות של גוים, מארצות שונות, וביניהן גם קפוטקיא.

צפניה הנביא אמר שמוצא הפלשתים הוא מאיי יוון:

"הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים,
דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים".

בימי דוד המלך היה מקום סמוך לארץ פלשתים אשר נקרא "נֶגֶב הַכְּרֵתִי". ייתכן שהוא נקרא כך על שם ארץ מוצא הפלשתים.

בין חיילי דוד המלך, היו גם לוחמים שנקראו: "הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי", והם היו כפופים לפיקודו של בניהו בן יהוידע.

חז"ל דרשו ש'הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי' הם האורים והתומים, ולפי תרגום יונתן היו אלה הקשָּׁתים והקלָּעים. יש שהסבירו שהיו אלה פלשתים שכרתו ברית עם דוד, וסרו למשמעתו. אולי 'פלֵתי' זו קיצור של 'פלשתים'.

בסיפור בריחת דוד מאבשלום בנו, מסופר שהכרתי והפלתי נשארו נאמנים לדוד, והצטרפו אליו יחד עם 600 פלשתים מתושבי גת, וזה מחזק את ההשערה שהכרתי והפלתי הם אכן מצאצאי הפלשתים, יוצאי כרתים:

"וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי,
וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת,
עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ".

בין היונה לְיונה

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ"

"וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם".

במאמר זה אתייחס לדמיון בין היונה ששלח נח מהתיבה, לבין הנביא, יונה בן אמתי.

גם בפרשת  נח וגם בספר יונה מתוארת  גזירת השמדה כוללת. בפרשת נח על העולם כולו, ובספר יונה על יושבי העיר נינוה.

על פי המתואר בפסוקים, גזירת ההשמדה נבעה מהשפל המוסרי שאליו הגיעו בני האדם. 'וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס' נאמר על דור המבול, 'וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם' נאמר על יושבי נינוה.

יונה הנביא כבש את נבואתו וניסה להימנע מלהחזיר את יושבי נינוה למוטב. גם נח נמנע מלהוכיח את בני דורו, וחכמינו ביקרו אותו על כך.

במרכזם של שני הסיפורים נמצאת אנייה המיטרפת לבדה בתוך ים סוער. בשני הסיפורים הים נרגע מסערתו ('וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם', 'וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ'). בשני הסיפורים יושבי האנייה מקריבים קרבנות לה' ('וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ', 'וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה").

בשני הסיפורים מנשבת רוח מאת ה' ('וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ', 'וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית').

המבול  ירד על הארץ 'אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה', וגזירת ההשמדה של נינוה נקבעה גם היא לארבעים יום: 'עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת'.

ספר יונה חותם בחמלת ה' על נינוה 'אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם… וּבְהֵמָה רַבָּה', בעוד בסיפור נח הושמדו מהעולם 'כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה'.

הדמיון הבולט ביותר הוא בין שמו של גיבור ספר יונה, יונה הנביא, לבין 'מבשרת השלום', היונה של נח עם עלה הזית בפיה.

גם היונה של נח וגם יונה הנביא נשלחו מהתיבה אל הים הגדול. חכמים תיארו את השלכת יונה הנביא למים בצורה הדרגתית: "הטילו אותו עד ארכובותיו (ברכיו) והים עומד מזעפו… הטילו אותו עד טבורו… הטילו אותו על צוארו… עד שהטילו כולו".

גם היונה של נח שולחה מהתיבה בהדרגה: 'וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה… וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה… וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'.

ההבדל העצום בין היונה לְיונה הוא שנח שלח את היונה לאחר חורבן העולם. היונה חוזרת אליו עם עלה של זית ומבשרת לו שאין עוד זכר לכל מה שהיה בעבר. כל העולם הושמד. זוהי 'יונת השלום', אך אוי לנו משלום שכזה.

יונה הנביא הושלך מהאנייה עוד לפני החורבן, כאשר עוד היה אפשר לתקן. הוא ניסה לברוח. הוא העדיף להיות כמו היונה של נח ולצאת מהתיבה לאחר חורבן נינוה, אבל ה' לא הניח לו והכריח אותו ללכת אל נינוה ולהחזירה למוטב.

המסר העולה מסיפורו של יונה הנביא הוא שאסור לנו לאפשר לעולם להתמלא ברשע ולהיחרב כפי שעשה נח. אל לנו להיות כמו היונה שמבשרת על חורבן העולם, אלא כמו יונה הנביא שכיתת את רגליו כדי לתקן את העולם.

חטא חם וקללת כנען

נח ומשפחתו יוצאים מהתיבה, הכל שומם, הקשת נראית בענן והעולם מתחיל מחדש.
דווקא ברגע הזה, מגיעה האכזבה הגדולה, כאשר הסיפור הראשון שבו מתחיל העולם החדש, הוא סיפור חטאו המכוער של חם בן נח וקללת כנען בנו.
חטא בזוי כל כך, שמרוב שפלותו – אפילו לא הוזכר בפירוש מה קרה בו.

ממה שכן סופר בתורה, אנו מבינים שנוח שתה מיין כרמו, ושכב שיכור ומגולה בתוך אהלו. חם בנו עשה מה שעשה ("וירא את ערוות אביו"), ושם ויפת הזדרזו לכסות את אביהם תוך שנזהרו לא להביט אל ערוותו.
כשהתפקח נח, קילל את כנען בן חם בעבדות עולמים, ובירך את שם ויפת.

אציג כמה שאלות על הסיפור:

  1. מה היה חטאו של חם?
  2. אם חם חטא, מדוע התקלל כנען בנו?
  3. מדוע מוזכר כנען בין יוצאי התיבה, "וחם הוא אבי כנען", אם תולדות בני נח יוזכרו רק בפרק הבא?
  4. מדוע נאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"? לפי פשט הכתובים, יפת היה בנו הקטן ולא חם.

לפי ההסבר הבא, יוסברו כל השאלות.

תיאור נח "ויתגל בתוך אהלו" ותיאור חטאו של חם "וירא את ערוות אביו", מזכירים לנו את איסור גילוי העריות מספר ויקרא.
"ערוות האב" זו לשון נקייה לערוות האם.
"גילוי" ו-"ראיית ערווה", הם ביטויים עדינים ליחסי אישות.

לפי הסבר זה, כאשר נח התגלה באהלו הוא נזקק לאשתו. וכאשר חם ראה את ערוות אביו, הוא נכנס לאוהל, ניצל את שכרות אביו וקיים יחסי אישות עם אימו.

בגמרא נאמר שחם הפר את האיסור על קיום יחסים בתוך התיבה. אם נאמר שחם בא על אימו עוד קודם שכרותו של אביו, נוכל להסביר שכנען בנו של חם, נולד מאשת נח, ונחשב בטעות לאחד מבני נח.
מזימתו של חם הייתה להשתלט על העולם. אם בני נח יורשים שליש מהעולם כל אחד ואת השליש הם מחלקים לבניהם, חם זמם ללדת בן שיהיה בנו, אבל ייחשב כאחד מבני נח, ויחד יקבלו חצי מהירושה, רבע כל אחד.

ביציאה מהתיבה, נמנו כל בני נח, שם, חם ויפת, "וחם הוא אבי כנען", למי שחשב שהילד הרביעי גם הוא מבני נח.

כאשר התפקח נח והבין מה עשה בנו, הוא ידע "את אשר עשה לו בנו הקטן". הוא ידע מי עשה, יָלַד, את בנו הקטן – כנען. באותו הרגע, הבין נח מי הוא אביו של כנען.
נח הבין גם את מזימת חם להשתלט עם בנו על חצי מהעולם, ולכן הזדרז לקלל את הממזר הקטן בעבדות עולם לאחיו.