"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"
משה הזהיר את בני ישראל פן יסורו מהדרך הטובה אחרי מותו.
הוא המשיל את האנשים שעתידים לחטוא לשורש שממנו עתידים לצמוח צמחים רעים. בעוד השורש טמון באדמה, אי אפשר לדעת מה יצמח ממנו. אבל כאשר הוא נובט, מגלים שהוא היה שורש לצמחים מזיקים.
כך גם בני ישראל. מי שאין לבבו שלם עם ה', ייתכן שישחית את דרכיו אחרי מות משה.
הראש והלענה, שניהם צמחים מרים, ואולי אף רעילים. בתנ"ך הם מופיעים כמה פעמים כמשל למעשים רעים, או לעונש קשה.
ראש
ברוב הפעמים מופיע הראש כנוזל ארסי.
ירמיהו אמר:
”…וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַה'"
"הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ"
בשירת האזינו נכתב: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", כלומר: ענבים שהמיץ שלהם מר. היין שמכינים מאשכולות אלה הוא כמו ארס נחשים, כפי שנכתב בפסוק שלאחריו: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". אולי כוונת המשל היא לענבי גפן מקולקלים, ואולי הכוונה היא לפירות של הצמח ראש.
הנביא הושע התלונן על עיוות הצדק, ואמר: "וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי". כוונתו היא: משפטי השקר נפוצים בארץ, כמו פרחי הראש הרבים שגדלים פרא בין תלמי השדה.
מפסוק זה אפשר לשער שפירוש הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" הוא 'שורש פורח ראש', שממנו ינבוט ויפרח הראש.
יש הטוענים שהראש הוא הפָּרָג, הצמח בעל הפרח האדום. ממנו מפיקים חומרים משכרים, אשר במינון גבוה עלולים גם להרוג (אופיום).
אולי "עִנְּבֵי רוֹשׁ" הם ה'כדורים' (בצורת ראש) שנשארים במרכז הפרח לאחר נבילת עלי הכותרת, ומהם מפיקים את הסם.
לענה
בספר משלי נמשלה החָכמה לאשת נעורים אהובה, והסִכלות לאישה זרה הלוכדת פתיים:
"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה…"
בתחילה היא מתוקה כדבש, אבל מי שמתפתה ללכת אחריה, רעה ומרה אחריתו.
את הלענה מזהים עם קבוצה גדולה של צמחים בעלי עלים מרירים. אחד ממיני הלענה הוא הצמח המוכר בשם "שיבּה".
במגילת איכה נסמכה הלענה למרור: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה".
במסכת פסחים נמנו חמישה צמחים שאפשר לצאת בהם ידי מצוות מרור בפסח, אבל הלענה איננה אחת מהם. המרור חייב להיות ירק, ואילו הלענה היא בעלת גזע ונחשבת לעץ. בכל זאת כתב הרמ"א שמי שאין לו מרור בפסח, ייקח במקומו לענה או כל צמח מר אחר.
מפסוק זה אפשר גם ללמוד שהיו מכינים מהלענה משקה מר.
אומרת הגמרא ש"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" שמכינים לצורך בדיקת אישה שׂוטה, צריכים להיות בעלי טעם מר:
"צריך שיתן מר לתוך המים.
מה הטעם? שאמר הכתוב: 'מֵי הַמָּרִים'. שמרים כבר"
הרמב"ם פסק שיש לתת אל תוך המים דבר מר כגון לענה. לפי זה, אפשר להניח שטעמם של 'המים המרים המאררים' היה כטעמו של 'תֵה שיבּה'.
בלוג התנ"ך 