ראש ולענה

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם
שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה"

משה הזהיר את בני ישראל פן יסורו מהדרך הטובה אחרי מותו.

הוא המשיל את האנשים שעתידים לחטוא לשורש שממנו עתידים לצמוח צמחים רעים. בעוד השורש טמון באדמה, אי אפשר לדעת מה יצמח ממנו. אבל כאשר הוא נובט, מגלים שהוא היה שורש לצמחים מזיקים.

כך גם בני ישראל. מי שאין לבבו שלם עם ה', ייתכן שישחית את דרכיו אחרי מות משה.

הראש והלענה, שניהם צמחים מרים, ואולי אף רעילים. בתנ"ך הם מופיעים כמה פעמים כמשל למעשים רעים, או לעונש קשה.

ראש

רוש

ברוב הפעמים מופיע הראש כנוזל ארסי.

ירמיהו אמר:

”…וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ, כִּי חָטָאנוּ לַה'"
"הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה, וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ"

בשירת האזינו נכתב: "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ", כלומר: ענבים שהמיץ שלהם מר. היין שמכינים מאשכולות אלה הוא כמו ארס נחשים, כפי שנכתב בפסוק שלאחריו: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". אולי כוונת המשל היא לענבי גפן מקולקלים, ואולי הכוונה היא לפירות של הצמח ראש.

הנביא הושע התלונן על עיוות הצדק, ואמר: "וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי". כוונתו היא: משפטי השקר נפוצים בארץ, כמו פרחי הראש הרבים שגדלים פרא בין תלמי השדה.

מפסוק זה אפשר לשער שפירוש הביטוי "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" הוא 'שורש פורח ראש', שממנו ינבוט ויפרח הראש.

יש הטוענים שהראש הוא הפָּרָג, הצמח בעל הפרח האדום. ממנו מפיקים חומרים משכרים, אשר במינון גבוה עלולים גם להרוג (אופיום).

אולי "עִנְּבֵי רוֹשׁ" הם ה'כדורים' (בצורת ראש) שנשארים במרכז הפרח לאחר נבילת עלי הכותרת, ומהם מפיקים את הסם.

לענה

לענה

בספר משלי נמשלה החָכמה לאשת נעורים אהובה, והסִכלות לאישה זרה הלוכדת פתיים:

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ.
וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה…"

בתחילה היא מתוקה כדבש, אבל מי שמתפתה ללכת אחריה, רעה ומרה אחריתו.

את הלענה מזהים עם קבוצה גדולה של צמחים בעלי עלים מרירים. אחד ממיני הלענה הוא הצמח המוכר בשם "שיבּה".

במגילת איכה נסמכה הלענה למרור: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה".

במסכת פסחים נמנו חמישה צמחים שאפשר לצאת בהם ידי מצוות מרור בפסח, אבל הלענה איננה אחת מהם. המרור חייב להיות ירק, ואילו הלענה היא בעלת גזע ונחשבת לעץ. בכל זאת כתב הרמ"א שמי שאין לו מרור בפסח, ייקח במקומו לענה או כל צמח מר אחר.

מפסוק זה אפשר גם ללמוד שהיו מכינים מהלענה משקה מר.

אומרת הגמרא ש"מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" שמכינים לצורך בדיקת אישה שׂוטה, צריכים להיות בעלי טעם מר:

"צריך שיתן מר לתוך המים.
מה הטעם? שאמר הכתוב: 'מֵי הַמָּרִים'. שמרים כבר"

הרמב"ם פסק שיש לתת אל תוך המים דבר מר כגון לענה. לפי זה, אפשר להניח שטעמם של 'המים המרים המאררים' היה כטעמו של 'תֵה שיבּה'.

מודעות פרסומת

אחת עשרה הנקודות

"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%95%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.