"בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם,
נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר"

עשתי עשר – זהו כינוי עתיק למספר אחת עשרה. השימוש בו נפוץ בתנ"ך בספרים  רבים (כ-20 פעמים), ואפילו הוא נפוץ יותר מ"אחת עשרה".

מצאנו גם עשתי עשרה ואחת עשרה סמוכים:

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ…".

כיום, מסבירים את המילה "עשתי" על פי השפה האכדית, ופירושה הוא: אחד (išten), כלומר: אחד ועשר.

פרשני התורה, לא הכירו את הלשון האכדית, ונדחקו לפרש כל אחד בדרכו את המילה הזו.

רבי יונה אבן ג'נאח כתב בספר הרקמה:

"ודע כי העיקר באמרם עשתי עשרה הוא על שתי עשרה, כלומר: המספר אשר קודם שתי עשרה… וחיסרו הלמ"ד להקל ,ואמרו עשתי".

הרד"ק חלק עליו, ואמר שאם כדבריו, היה ראוי לומר בזכר "עַשְׁנֵי עָשָׂר" (כמו "על שנים עשר").

לדברי הרד"ק, פירוש המילה "עשתי" הוא מלשון "עשתונות", מחשבות. וכך כתב הרד"ק בספר השרשים:

"ונקרא כן לפי שהוא מחשבת הסופר, ותחילת מה שיעלה בלבו לספור אחר עשרה, כי עשרה סוף המספר".

לדבריו, מפני שעשר הוא המספר האחרון וממנו והלאה משתמשים בספרות הקיימות (אחד ועשר, שנים ועשר…), אז המספר הראשון שצריך לחשוב ולחבר שני מספרים כדי לקרוא לו בשם, זה אחת עשרה. לכן הוא נקרא "עשתי עשרה", כי זה עשר יחד עם מחשבת הסופר.

רבי אברהם אבן עזרא הזכיר גם הוא את פירוש רבי יונה, ודחה אותו. האבן עזרא הסביר כאילו יש סוד גדול במילה עשתי עשרה, ואמר זאת ברמז בלבד:

"וטעם עשתי כמו עשתונות, מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד, הוא סוד גדול".

אפשר להסביר את דבריו ולומר שלשיטתו המספר עשר נחשב לאחד (ועשרים לשנים, שלושים לשלוש וכן הלאה), והמספר אחת עשרה הוא כאילו הילד של העשר, שגם הוא אחד.

כל המוסיף גורע

במסכת סנהדרין שואלת הגמרא: "מנין שכל המוסיף גורע?", ורב אשי ענה וציטט את הפסוק: "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם".

פירש שם רש"י, שאם ניקח את העי"ן מהמילה עשתי, נקבל את המספר שתים עשרה, ומכאן שהוספת אות גורעת את ערך המספר.

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ,
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן,
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג
לֹא יֹאכֵל"

הנזיר נאסר בשתיית יין, אבל התורה עשתה סייג לדבריה, ואסרה עליו את כל מה שיוצא מגפן היין: חומץ, מִשְׁרַת ענבים, ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים.

הביטוי "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג" בא לכלול את כל מרכיבי הפרי, ואפילו את הפסולת (דומה למשפט שאמר אברהם "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ").

חרצנים וזג הן שתי מילים יחידאיות (לא הוזכרו עוד בתנ"ך), וקשה לבאר את פירושן.

אנו קוראים לקליפת הענבים 'זג', ולגרעינים 'חרצנים'.

אפשר לראות רמז לכך מלשון הפסוק, שכן ה'חַרְצַנִּים' הוזכרו ברבים וה'זָג' ביחיד, ואכן לכל ענב יש קליפה אחת וגרעינים רבים[1].

חכמינו במשנה נחלקו מהם החרצנים ומהו הזג.

"אֵלּוּ הֵן הַחַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן הַזַּגִּין?
הַחַרְצַנִּים אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, וְהַזַּגִּין אֵלּוּ הַפְּנִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה: כְּזוּג שֶׁל בְּהֵמָה. הַחִיצוֹן זוּג, וְהַפְּנִימִי עִנְבָּל".

שיטת רבי יהודה הפוכה ממה שהורגלנו לחשוב. רבי יוסי חולק עליו, ונותן לו סימן לזיכרון[2]: "כזוג של בהמה", כלומר: כמו פעמון התלוי בצוואר הבהמה. הפעמון נקרא בארמית 'זוג', וכמו הענב, גם הוא מורכב מ'קליפה' חיצונית ומ'גרעין' פנימי. כמו שבפעמון החלק החיצון נקרא 'זוג', כך גם בענב, הקליפה נקראת 'זג'.

מקור המחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי הוא בשני תרגומים ארמיים שונים לפסוק.

אונקלוס מתרגם: 'מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג': "מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִצּוּרִין". פורצנים בארמית אלו הגרעינים, ושיטת רבי יוסי היא[3].

לעומת זאת, בתרגום יונתן נכתב: "מִקְּלוּפִין וְעַד זַגִּין גַּוָאִין דְּעִנְבָא", כלומר: מהקליפות ועד הזגים הפנימיים של הענב, וזו היא שיטת רבי יהודה.

זג וזגוגית

מפני שהמילה 'זג' היא יחידאית, קשה להבין את פירושה בעזרת השוואה למילים אחרות.

הזכוכית, מופיעה גם היא פעם אחת בלבד בתנ"ך, בספר איוב:

"לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית[4], וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז".

בלשון חז"ל, היא נקראת גם 'סכוכית'. רש"י במסכת שבת הסביר ש'זכוכית' נקראת כך מפני שהיא זכה ושקופה, ו'סכוכית' נקראת כך מפני שסוכים (רואים) דרכה.

בארמית, נקראת הזכוכית 'זוגיתא' (ג' במקום כ'). אומן זכוכית נקרא 'זגג' וגם אנו משתמשים לעתים במילה 'זגוגית'.

ייתכן שקליפת הענב נקראה 'זג', מפני שהיא שקופה וזכה כמו זכוכית, ואפשר לראות דרכה את החרצנים.

---

 

[1] לשיטת רבי אלעזר בן עזריה, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד

[2] רבי יהודה נודע בסימני הזיכרון שהיה נותן (דצ"כ עד"ש באח"ב במכות מצרים, זד"ד יה"ז במידות לחם הפנים). אולי התכוון רבי יוסי לרמוז לרבי יהודה שכדאי לו לדבוק במנהגו ולזכור בעזרת סימן, כדי שלא יטעה.

[3] נזיר ל"ט ע"א

[4] יש נוסחאות שבהן זכוּכית מנוקדת בשורוק.

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.