גן הירק

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ,
לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם,
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק"

ארץ ישראל שונה מארץ מצרים.

החקלאות בארץ מצרים מבוססת בעיקר על 'גידולי שלחים', שדות אשר מוליכים אליהם מים בתעלות מהנילוס, ואילו בארץ ישראל מייחלים לגשם שישקה את השדות.

שדות ארץ מצרים נקראים "גַּן הַיָּרָק", בעוד ארץ ישראל השתבחה בעיקר בפירותיה: גפן, תאנה, רימון, זיתים ותמרים.

במבט ראשוני, עלולים לחשוב שארץ מצרים עדיפה על ארץ ישראל. המים מצויים שם בשפע, והיבול גדל במהירות. אבל הפסוק מציג את תכונות ארץ ישראל כיתרון על מצרים. מקור המים שלה הוא מהשמיים, וה' בעצמו פונה אליה להשקותהּ:

"אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת,
לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ…"

אברם ולוט

כאשר החליטו אברם ולוט להיפרד, בחר לו לוט את כיכר הירדן (בסביבות ים המלח):

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו,
וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה,
לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה,
כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר"

לוט בחר למגוריו חבל ארץ פורה, רווי במי נהרות ואגמים, וכמעט ללא גשם. אברם נטה את אהלו בהרי הטרשים שעל יד חברון, ונאלץ להתמודד כל הזמן עם תקופות רעב ועם חפירת בארות מים.

כרם נבות

העיר שומרון הייתה בירתו של אחאב מלך ישראל, ובעיר יזרעאל היה לו ארמון נוסף. ייתכן שהארמון ביזרעאל היה 'בית החורף' של מלכי שומרון.

סמוך לארמון אחאב, עמד כרמו של נבות היזרעאלי.

אחאב ביקש לקנות מנבות את כרמו תמורת כסף, או תמורת כרם אחר:

"וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר:
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ, וִיהִי לִי לְגַן יָרָק,
כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי,
וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ,
אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ, אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה"

בעמק יזרעאל יש מעיינות רבים, וכנראה חשב אחאב לנצל את מימיהם לגידול הירק.

נבות סירב בתוקף למסור את כרמו:

"חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ!"

מסתבר שאילו רצה אחאב לנצל את סמכותו, יכול היה לקחת את הכרם בכוח, כפי שתיאר שמואל הנביא לבני ישראל את משפט המלך:

"וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח"

אחאב בחר להימנע מכך, וחזר לביתו בכעס. איזבל אשתו העלילה על נבות עלילת שווא כאילו קילל את ה' ואת המלך, וכך הוציאו אותו להורג, ואת נכסיו העבירו לרשות המלך.

על מעשה זה אמר אליהו הנביא לאחאב את המשפט: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?", וניבא לו על הכרתת משפחתו מישראל.

נבות עבד את כרמו במשך שנים רבות. את הכרם הוא ירש מאבותיו, ובכרם היה עתיד להיות קברו בסוף ימיו. מיבול הכרם אפשר ליהנות רק אחרי שנים רבות. ממתינים קודם כל את 3 שנות ערלה ואת שנת ה'רבעי', ואחר כך מכינים את היין ומיישנים אותו שנים רבות. הכרם דורש טיפוח רב, כפי שתיאר ישעיהו הנביא:

"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן.
וַיְעַזְּקֵהוּ, וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק,
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ…"

הזנחת הכרם עלולה לגרום להפסד עצום. פגיעה ביבול של שנה אחת תורגש שנים רבות אחריה, ונזק שייגרם לעצי הגפן עצמם יחייב להתחיל את כל התהליך מחדש.

משום כך, חייב להיות בעל הכרם מסור ונאמן לכרמו.

גן ירק לעומת זאת, דורש טיפול מועט. את גידולי הגן קוטפים תוך שבועות ספורים, ואפשר ליהנות מהיבול במשך זמן קצר ביותר. גידולים מסוימים שאפשר לגדל מהם כמה פעמים בכל שנה. אפילו אם יפקוד 'אסון טבע' את הגן, הנזק הממוני יהיה קל מאוד.

נראה שבסיפור זה, אחאב הולך בדרכיו של לוט, ומחפש את הנוחות ואת הרווח המיידי, וגם את חוסר התלות בגשם. התנהגות זו מתאימה ליושבי ארץ מצרים.

ההתנהגות הראויה יותר ליושבי הארץ היא בדרכיו של נבות ושל אברהם. תלות גבוהה בגשם, וגידולים חקלאיים שנמשכים ברציפות דורות רבים.

דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".