פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

• פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
• "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
• בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
• פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

• על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
• פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
• המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
• אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
• בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
• אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". בספרי התורה ובחלק מהחומשים המודפסים, אפשר לראות שהאות ו' במילה 'שלום' קטועה באמצע.

ו' קטועה דומה מעט לאות י', ואפשר למצוא דרשות והסברים שמבוססים על דימיון זה.

בגמרא (קידושין ס"ו ע"ב) לומדים מכאן שרק כהן שלם בגופו ואינו בעל מום כשר לעבודת המקדש:

"כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והרי כתוב שלום! אמר רב נחמן: ו' של שלום קטיעה היא".

רב נחמן מסביר את הפסוק כאילו כתוב כאן 'שלים' (שלם, תמים בארמית).

מקרה נוסף של ו' הדומה לאות י' יש בספר תהילים: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

המילה 'נפשי' בפסוק זה משתנה בין נוסחאות שונות של ספר תהילים. יש גרסה שבה היא נכתבת עם ו' ונקראת עם י', ויש גרסה הפוכה. יש גרסה שבה הקריאה והכתיבה עם ו', ולגרסה אחרת הקריאה והכתיבה עם י'. לפי אחת הגרסאות, קוראים את המילה 'נפשי' עם י', אבל כותבים במקום ה-י' ו' זעירה או קטועה.

פסוק זה הוא ככל הנראה אחד מתיקוני הסופרים, שינויים שקבעו אנשי כנסת הגדולה בנוסח הפסוקים כדי להימנע ממשמעות שלילית או בעייתית. כוונת הפסוק לתאר איש נקי כפים שלא נשא את שם ה' בשבועת שקר. נפשו – הכוונה: שם ה'. כדי לא להזכיר בפירוש את ה' בהקשר לשבועת שקר, שינו חכמינו את המילה ל'נפשי', כאילו הקורא מדבר על עצמו.

אותיות זעירות

בתנ"ך יש מסורת על אותיות רבות שנכתבות בצורה שונה מחברותיהן. אותיות גדולות, קטנות, הפוכות ועוד. חלק מהמסורות נהוגות גם כיום ואפילו מודפסות בחומשים. יש מסורות שנשמרו בקהילות מסויימות (יהודי תימן נוהגים בשינויים רבים שאינם נפוצים בעדות אחרות), וחלק מהמסורות לא נשמרו כלל.

איננו יודעים מהו פשר האותיות המשונות. על מעט מהן דרשו חז"ל דרשות שונות, וכמה מהן נועדו למנוע דימיון לאותיות אחרות, אבל לא נודע לנו סודן של רוב האותיות המשונות.

כל אותיות הא"ב מופיעות בתנ"ך לפחות פעם אחת כאות גדולה, ופעם אחת כאות קטנה.

נעבור על האותיות הזעירות בתנ"ך, ונראה כמה הסברים עליהן:

א – וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (ויקרא א א).
ב – שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב (משלי ל טו). כנראה האות הקטנה נועדה למנוע השמטת מילת 'הב' אחת.
ג – לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וגיש (וְגוּשׁ) עָפָר (איוב ז ה). המילה 'גוש' נכתבת עם י' ונקראת עם ו'. הקטנת הג' הסמוכה לאות י', תגרום לי' להיראות כמו ו', וככה לרמוז לנו על הקריאה הנכונה.
ד – אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ (משלי כח יז).
ה – אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב ד).
ו – אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשׁוֹ (תהילים כד ד), לפי אחת הנוסחאות.
ז – וַיְזָתָא (אסתר ט ט), במילה זו האות ו' גדולה והאות ז' קטנה.
ח – חַף אָנֹכִי וְלֹא עָו‍ֹן לִי (איוב לג ט).
ט – טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב ט).
י – פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה יא), צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי (דברים לב יח).
כ – לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג ב).
ל – לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א יב).
מ – הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (ויקרא ו ב).
נ – נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל (ישעיה מד יד), זו הפעם היחידה שמוזכר בתנ"ך עץ אורן. אולי נ' סופית זעירה דומה לאות ז' והכוונה היא לעץ ארז. וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס (ירמיה לט יג). וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף (משלי טז כח), חז"ל דרשו את הנ' הסופית כאילו היא ז', מלשון רוגז.
ס – ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ (נחום א ג).
ע – לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ (איכה ג לו).
פ – בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא (דניאל ו כ), תרגום: אז המלך קם מוקדם בבוקר. שפרפרא הוא תרגום של שחר, ואולי יש דימיון למילה 'צפרא'. במילה זו ה-פ' הראשונה קטנה, והשניה גדולה.
צ – וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה (ירמיה יד ב), יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ (איוב טז יד).
ק – וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי (בראשית כז מו), בגלל שהמילה 'יצחק' מסתיימת ב-ק' והמילה 'קצתי' מתחילה ב-ק', יש חשש שתישמט אות אחת, לכן הוקטנה ה-ק'.
ר – אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים (שמואל ב כא יט), בספר דברי הימים הוא נקרא 'אלחנן בן יעיר'. ר' קטנה נראית כמו האות י', ואם היא קטנה מאוד, הי' שאחריה תיראה כמו ר' לעומתה. ככה שתי הנוסחאות של שמו של אלחנן נכנסו למילה אחת.
ש – פַּרְמַשְׁתָּא (אסתר ט ט).
ת – פַּרְשַׁנְדָּתָא (אסתר ט ז).