"וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה"

עשרים ואחד בעלי כנף הוזכרו בין העופות הטמאים, ואחת מהן היא בת היענה.

כמה בעלי חיים הוזכרו בתנ"ך בשמות שמתחילים ב"בן" או ב"בת", וברוב המקרים הכוונה היא לאותה החיה רק בצעירותה.  להלן כמה דוגמאות:

"עֵגֶל בֶּן בָּקָר" הוא עגל צעיר ורך.

על קרבן הפסח של יאשיהו נאמר: "וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן, כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים", ואכן קרבן הפסח קרב רק מבהמות בשנתן הראשונה.

בתהילים נאמר: "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים". בן הראם מקביל לעגל, וגם כאן הכוונה לראם צעיר.

וכן גם בעופות: קרבן העוף, "שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה", הוא קרבן של גוזלים, עוד לפני שצמחו נוצותיהם.

"נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" – בני עורב אלו הגוזלים העזובים, כפי שמסופר עליהם בספר איוב: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ, כִּי יְלָדָו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל".

האם גם בת היענה היא יען צעיר? מהגמרא (חולין סד.) משמע שאכן שם העוף הוא יען, ובת היענה זו הביצה של היען. הגמרא למדה מכאן שגם ביצי העוף הטמא אסורות באכילה.

תנים ובנות יענה

בת יענה מוזכרת בתנ"ך 8 פעמים, אבל רק פעם אחת מוזכרת היען: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". התנים והיענים מופיעים יחד. התנים מיניקות את גוריהן, ואילו בת עמי, עם ישראל, נטושים באכזריות, כיענים.

בכל הפעמים שמוזכרת בת היענה בתנ"ך (מלבד בפרשת העופות הטמאים), היא מוזכרת יחד עם התנים, ולכן מסתבר לומר שגם היענים שהוזכרו במגילת איכה הם בנות היענה. עוד אולי אפשר לומר שהמילה "בת" מוסבת גם על "עמי" וגם על "יענים", וכאילו כתוב שם: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כְּ[בַת] יְעֵנִים בַּמִּדְבָּר".

נעמית, או דורס לילה?

את בנות היענה, יש שמזהים עם הנעמית (בת היענה המוכרת לנו כיום), ויש חוקרים שמזהים אותה עם אחד מעופות הלילה.

בתרגום אונקלוס בת היענה נקראת "בַּת נַעָמִיתָא" וגם יונתן בן עוזיאל תרגם בנביאים: "בְּנַת נַעָמִין".

גם הפסוק שהוזכר קודם, "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" מתאים לנעמיות, שכן בת היענה מטילה את ביציה על האדמה החמה, ולעתים מתרחקת משם, וזה נראה כאילו היא נטשה את הקן. התנהגות כזו מתוארת בספר איוב: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". רבים פירשו פסוק זה על בנות היענה.

לרוב, משמשים התנים ובנות היענה כדוגמה לבעלי חיים השוכנים במקומות שממה, או כדוגמה לבעלי חיים אשר מייללים ומשמיעים קולות בכי.

הנביא מיכה אמר: "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה", וכוונתו ליללות התנים ולנהמות של העופות, אשר נשמעים לעיתים כמו קולות בכי. איוב אמר על עצמו: "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה". או שהתכוון לומר שקול הבכי שלו נשמע כתנים ובנות יענה, או שהוא בודד ועזוב כמו חיות אלה.

מפני שהנעמית כמעט ואיננה משמיעה קול, יש שבחרו לזהות את בת היענה עם אחד מעופות הלילה. עופות אלו שוכנים לעתים בחורבות, ומשמיעים בלילות קולות מפחידים. ישעיהו הזכיר את בנות היענה בנבואות חורבן על בבל ואדום, יחד עם עוד עופות וחיות אחרות. על בבל הוא אמר:

"וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים,
וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים,
וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה,
וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו,
וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג".

ועל אדום אמר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד,
וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא,
אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ,
אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ.
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ,
אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה…"

סיכום

נהוג לזהות את בת היענה עם העוף שנקרא כך כיום (נעמית), אך שחולקים על זיהוי זה. אפשר לומר שהשם "בת יענה" משותף לשני העופות. העוף שמתואר כשוכן מדבריות, הוא הנעמית, ואילו העוף שמיילל בחורבות, הוא אחד מדורסי הלילה.

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.