יהונתן בן גרשום

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

יהונתן בן גרשום בן מנשה

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

מודעות פרסומת

עבודת פרך

קשיו

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"

עבודה בפרך זו עבודה קשה אשר שוברת את הגוף.

התורה אסרה על בני ישראל לרדות בפרך בעבד העברי:

"וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".

התורה גם ציוותה על קרובי העבד לפדות אותו אם נמכר להיות עבד לגר:

"אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ… לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ".

עבודת פרך הוזכרה בתורה רק על יחס בין אדון לעבד. פעם אחת בלבד מופיעה עבודת בפרך בנביאים, ודווקא לא בין אדון לעבד, אלא בין רועה לצאנו. יחזקאל התנבא על מנהיגי ישראל, והמשיל אותם לרועי צאן אשר מתעללים בצאנם:

"אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם,
וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם,
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם,
וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם,
וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם,
וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ"

חתימת הפסוק במילה "ובפרך", מגלה בעצם את כוונת יחזקאל, שאין הכוונה כאן לכבשים אלא לבני אדם, בני ישראל, שהיו כפופים למנהיגים רעים.

פירוש המילה 'פרך'

אונקלוס תרגם את המילה 'פרך' – קשיו, מלשון קושי, עבודה מאומצת מאוד.

נראה שהפירוש העברי למילה הזו הוא מלשון שבירה. קיים דמיון בין השורש 'פרך' לשרשים נוספים בעלי משמעות דומה, כמו 'פרק', 'פרר', ועוד.

על מנחת העומר נאמר: "קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל", והכוונה היא לתבואה שלא הבשילה קלויה באש וגרוסה לפירורים עבים. התרגום הירושלמי כתב על מנחת העומר: "קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין", כלומר: תבואה קלויה ושבורה.

בגמרא נאמר שמותר למלול ולפורר שיבולי דגן ותרמילי קטנית ביום טוב: "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".

אגוזי פרך

הרשב"ם בפירושו למילה 'בפרך' כתב: "לשון שברון הוא. בתלמוד: 'מפרכין באגוזים'". הציטוט שהביא הרשב"ם לא מופיע בתלמוד שלפנינו. ייתכן שהוא התכוון לגמרא שהוזכרה קודם על הקטניות, וייתכן שכוונתו הייתה לאֱגוֹזֵי הפֶּרֶךְ.

אגוזי פרך הוזכרו במשנה כאגוזים חשובים, אשר נוהגים למנות אותם ולמכרם לפי מספרם, ולא במשקל. מפני חשיבותם, הם אינם בטלים גם אם נתערבו באחרים. יחד עם אגוזי הפרך, הוזכרו גם רימוני בדן, גם הם חשובים וידועים בטיבם.

מדוע נקראו כך האגוזים האלו? יש אומרים שנקראו על שם עיר מוצאם (רש"י), ויש אומרים שהם היו אגוזים פריכים, שנשברים בקלות (תוספות).

לכאורה, קל יותר להסביר שאגוזי פרך ורימוני בדן נקראו שניהם על שם מקומם, מפני שלא הוסבר מה פירוש המילה 'בדן'. אבל ההסבר שאגוזי הפרך נקראו על שם פריכותם מבוסס על מדרש חז"ל לפסוק "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (אגב, זו הפעם היחידה שמוזכר אגוז בתנ"ך):

"אמר רבי לוי: האגוז הזה יש בו שלשה מינים:
אגוזי פרך, ובינונים, וקטרונים (=קשים).
של פרך שנפרך מעצמו,
והבינוני אתה מקיש עליו ונשבר,
והקטרונים מתקשה לישבר ואתה מקיש עליו באבן לשברו אף על פי כן אין תועלת בו.
כך הם ישראל.
יש מהם עושים מצוה מעצמם,
ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים,
ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום"

סנה

"וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

סנה וסיני

משה ראה את הסנה הבוער, כאשר הוא הגיע עם צאן יתרו אל הר האלהים חורבה. סמוך למקום מעמד הר סיני, המעמד האדיר והנורא, זכה משה להתגלות צנועה יחסית, על שיח קטן.

הלשון בוער באש מופיעה גם על הסנה וגם על הר סיני. אותה האש בערה בשניהם, אבל בשעה שבני ישראל מעונים ומושפלים היא בערה על שיח קטן, ובשעה שהיו בני חורין בערה בראש ההר. קיים גם דמיון בין המילים סיני וסנה.

 

זיהוי הסנה

"הסנה הסנה, לא משום שגבוה אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל האילנות השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך" (גמרא, שבת דף סז).

הסנה הוזכר רק עוד פעם אחת בתנ"ך, בברכת משה ליוסף: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה", וקשה לזהות באיזה צמח מדובר, ואם בכלל זהו צמח מסוים או כינוי כללי לשיח קטן.

בדברי חז"ל הסנה מכונה וורדינא, ומכאן שהוא צמח ממשפחת הוורדים.

במדרש תנחומא נאמר שהסנה מלא בקוצים.

במסכת פסחים המשילו חכמים חתונה בין אדם חכם לבין בת עמי הארץ ל"ענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל", כלומר: כמו שלא מכינים יין מתערובת של ענבי גפן משובחים וענבי סנה פחותים, כך לא ראוי לערבב בין משפחת חכמים למשפחת עמי הארץ.

אפשר לסכם ולומר שהסנה הוא אחד ממיני הוורדים, מלא בקוצים, ומגדל ענבי מאכל הראויים להכנת מיץ. כל זה מסתדר היטב עם הזיהוי המקובל של הסנה כשיח הפֶּטֶל.

הפטל גדל סמוך לנחלים זורמים, ומשה נתקל בו כאשר הנהיג את צאנו אל מקור המים, בנחל היורד מהר סיני. ענבי הפטל ראויים למאכל, ואחד המשקאות החביבים ביותר על הילדים הוא "מיץ פטל". מהמשל "ענבי הגפן בענבי הסנה" לומדים שעוד בתקופת חז"ל היו מכינים מיץ פטל, אבל נזהרו לא לערבבו עם מיץ ענבים.

פטל

סנאי

בגמרא מוזכר בעל חיים הנקרא חולדת סנאים (בבא קמא דף פ). סנאים, זו צורת הרבים של סנה. חולדת הסנאים מתוארת כשרץ קטן בעל רגליים קצרות אשר מתגורר בין הוורדים, כלומר: בין ענפי הסנה. רבי ישמעאל מתיר לגדל את חולדת הסנאים בתוך הבית, מפני שהיא מכרסמת ואוכלת את כל הפסולת והלכלוכים המפוזרים בבית.

איננו יודעים בוודאות איזו חיה היא אותה חולדת סנאים, אבל בלשון ימינו הושאל ממנה שמה, וניתן למכרסם האגוזים הקטן, הסנאי.