"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.

"גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"

מעשה שילוח השעיר לעזאזל ביום הכיפורים מעורר תמיהה רבה, משום שנראה כאילו מקריבים קרבן לכוח כלשהו מלבד לה'.

יש אפשרות להסביר ש'עזאזל' זהו שם מקום (הר ששמו 'הר עזאזל'), או תיאור מקום (מקום עַז וקשה).

הרשב"ם פירש שעל פי הפשט, עזאזל זהו מקום מרעה העִזים במדבר, ופירוש הפסוק הוא שיש לשלח את השעיר לרעות במדבר יחד עם כל חבריו השעירים.

לעומת הסברים אלה, מפרש הרמב"ן שמשלחים את השעיר אל 'השׂר המושל במקומות החורבן', כלומר: במדבר שולט כוח של שיממון וחורבן, וציווה אותנו ה' לשלח שעיר לאותו כוח. הכינוי של אותו הכוח הוא 'שעיר'. מסביר הרמב"ן שאין זה קרבן שאנו מקריבים לאותו כוח, אלא אנו מקיימים את ציווי ה'. הוא ממשיל את זה לאדון שציווה לתת מסעודתו מנה לאחד מעבדיו.

לדברי הרמב"ן, הסיבה שבוחרים את השעיר לעזאזל בעזרת גורל היא להראות שאין זו בחירה שלנו, וזה איננו קרבן מאתנו לאותו כוח, אלא השעיר נבחר 'באקראי'.

באותם הימים, היו אנשים מבני ישראל שעבדו את השעירים והיו מקריבים להם קרבנות. התורה מזהירה את בני ישראל להביא "אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה", ולהקריבם במשכן בלבד. עוד מדגישה התורה ואומרת: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". רואים מכאן שהשדה הוא מקום משכנם של הכוחות האלו. התורה אסרה להקריב להם, אבל ציוותה לשלח להם שעיר פעם בשנה.

ציפורי מצורע

סדר טהרת המצורע דומה להפליא למעשה שעירי יום הכיפורים. שם לוקחים שתי ציפורים,  את האחת שוחטים על כלי עם מים, ואת השנייה טובלים במים ובדם, מזים איתה על המצורע, ומשלחים אותה "עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה".

המשנה אשר מפרטת את דיני שעירי יום הכיפורים, זהה כמעט למשנה על ציפורי המצורע:

"שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר  – כְּשֵׁרִים" (יומא ו א).

"שְׁתֵּי צִפֳּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר – כְּשֵׁרוֹת" (נגעים יד ה).

את השעיר משלחים לעזאזל עם צמר אדום קשור על ראשו, ואת הציפור משלחים לשדה עם דם  על ראשה.

גם השעיר וגם הציפור מסמלים היפרדות מגורמים שליליים והרחקתם אל מקום לא מיושב. השעיר נושא את עוונות בני ישראל אל המדבר, והציפור מכפרת על המצורע וכאילו נושאת ממנו את טומאתו.

אליהו בהר הכרמל

אליהו הנביא כינס אל הר הכרמל את עם ישראל והמלך אחאב בראשם יחד עם 450 נביאי הבעל. לאחר תוכחה נוקבת לבני ישראל ("עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"), ציווה להביא שני פרים. את האחד יקריבו נביאי הבעל  ואת השני יקריב הוא. הנביאים יקראו בשם הבעל והוא יקרא בשם ה', והאלהים שיענה ויוריד אש מן השמים – הוא האלהים.

אליהו הציע לנביאי הבעל לבחור לעצמם את הפר בראשונה, מפני שהם רבים והוא לבדו. כוונה נוספת הייתה לו: שלא יאמרו שהוא לקח לעצמו פר טוב יותר. אפשר להוסיף ולומר שכמו שהכהן הגדול לא בוחר בעצמו את השעיר אשר יישלח לעזאזל, כך לא רצה אליהו בעצמו לבחור פר שיוקרב לבעל.

למרות הצעתו האדיבה, נאלץ בסוף אליהו לתת בעצמו את הפר לנביאי הבעל.

אמרו חז"ל במדרש:

"אמר להם אליהו לנביאי הבעל:
בחרו שני פרים תאומים מאֵם אחת הגדלים על אבוס אחד,
והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לבעל.
ופרו של אליהו היה נמשך אחריו והולך,
ואותו הפר שעלה לשם הבעל –
נתקבצו כל אותם נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים, ונביאי האשרה ארבע מאות,
וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ.
עד שפתח אליהו פיו ואמר לו: לך עמהם".

גם כאן בולט הדמיון לעבודת יום הכיפורים. שני הפרים זהים, האחד מוקרב לה' והשני לבעל, והבחירה ביניהם נעשתה בגורל.

מיד לאחר מעמד הר הכרמל, התחיל לרדת גשם. מיד לאחר יום הכיפורים מגיע חג הסוכות אשר בו מתחילים להזכיר את הגשמים ולהתפלל עליהם.

יעקב ועשו

כפי שהזכרנו, שמו של הכוח השלילי של החורבן הוא 'שעיר'.

'שעיר' זוהי ארצו של עשו. יעקב אמר על אחיו התאום: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר". יעקב הביא ליצחק אביו "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים".  גדיי העיזים מזכירים את שעירי יום כיפור. כאילו רמז יעקב לאביו שעליו לבחור את הטוב מבין השניים, ולשלח את הרע. עיניו של יצחק כהו מזקנותו, והוא נאלץ לבחור בין בניו מבלי לראותם. זה מזכיר את בחירת השעיר לה' בהגרלה.

שערו האדום של עשו מזכיר את השעיר לעזאזל עם הצמר האדום אשר נקשר בראשו.

כאשר חזר יעקב ארצה, נפרד מעשו אחיו לנצח:

"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה…".

עשו הלך לשעיר, אל המדבר השומם, אל הכוחות השליליים, ויעקב – נסע לסוכות, רמז לבני ישראל שעוברים מיום הכיפורים, נקיים וטהורים, אל חג הסוכות.

'אחד ה…'

בדרך כלל, הביטוי 'אחד ה…' מכוון לבחירה חסרת חשיבות של אחד מתוך רבים.

לדוגמה, על הגר שפחת שרה נאמר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם'. היו שם כמה שיחים, והיא השליכה תחת אחד מהם.
אחי יוסף זממו להרגו ואמרו: 'וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת', לא משנה איזה מהם. ראובן לא רצה שיוסף ימות, ולכן ביקש מאחיו להשליך את יוסף לבור מסוים שלדעתו היה מסוכן פחות: 'הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו'. לא אל 'אחד הבורות', אלא 'אל הבור הזה'.

 

יש מקרים שבהם יש חשיבות לבחירה של ה'אחד'. בסיפור עקידת יצחק כתוב: 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. כאן, אין זה הר סתמי שייבחר באקראי, אלא הר מיוחד בארץ המוריה. הוא ההר שעליו נבנה אחר כך בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים: 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה'.
ההר המיוחד הזה נקרא 'אחד ההרים', מפני שהוא נראה בדיוק כמו כל ההרים סביבו. הוא לא הגבוה ביותר, ולא בולט במראה חריג כלשהו. לכן ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה ורק שם הוא יידע באיזה הר מדובר.

 

אחד מיוחד

בציווי על קרבן התמיד כתוב: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר'. ההבנה הפשוטה היא: הכבש האחד מתוך השניים, אבל חכמים דרשו את הפסוק שיש להקריב את הכבש האחד – המיוחד שבעדרו. המובחר ביותר.
כאן המילה 'אחד' מבטאת כוונה שונה בתכלית. לא אחד מתוך רבים, אלא האחד ששונה מכולם.

 

בפרשת תולדות, נהג יצחק כמו אברהם אביו, וסיפר לאנשי גרר שרבקה אשתו היא אחותו.

אבימלך מלך גרר האשים אותו: 'מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם'.

הכוונה הפשוטה של דבריו היא שכל אחד מבני עמו יכול היה לחטוא ולקחת את רבקה לאישה. אבל בתוך דבריו מסתתרת כוונה נוספת: כמעט נכשלתי בעצמי ולקחתיה לי לאישה.

פירוש 'אחד העם' הוא האדם המיוחד ביותר בעם. אבימלך בחר לומר בלשון זו, כדי לא להזכיר על עצמו לשון של חטא ('כמעט שכבתי').

בכל הפעמים שכתוב 'אחד ה…' תרגם אונקלוס לארמית: 'חַד מִן…'. לדוגמה: 'אחד ההרים' – חד מן טוריא, 'באחד הבורות' – בחד מן גוביא.
לעומת זאת, את המילים ' אַחַד הָעָם' הוא תרגם: 'דמיחד בעמא', המיוחד בעם.

 

כאשר ברח דוד משאול המלך, הגיע יחד עם אנשיו  סמוך למחנה שאול, וראה שכל המחנה שרוי בשינה עמוקה. אפילו אבנר, שר הצבא, שכב על יד שאול וישן.
דוד ירד יחד עם אבישי בן צרויה אל תוך המחנה. אבישי ניסה לשכנע את דוד לפגוע בשאול, אך דוד סירב בתוקף. דוד לקח איתו את החנית של שאול ואת צפחת המים שהייתה מראשותי שאול, ויצא יחד עם אבישי מהמחנה.
לאחר שהתרחקו, צעק בקול אל אבנר: 'הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר!'. המשיך דוד לקרוא בקול ואמר: '…וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ!'.

אפשר להבין את הטענה של דוד כך: כל אחד מהעם יכול היה לפגוע בשאול. אבל כמו אבימלך, גם דוד רמז במשפט זה על עצמו: אני בעצמי הייתי יכול לפגוע בו.
הסיבה שדוד קרא לעצמו 'אחד העם' היא מפני שלא רצה אפילו להזכיר אפשרות שהוא בעצמו יפגע  בשאול. אבל בדבריו הוא גם רמז לשאול: דע לך שאני כבר רואה את עצמי כמלך, המיוחד שבעם, ואינני עוד עבד נמלט.

שאול נפעם מהתנהגותו האצילית של דוד, ובירך אותו: בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד. גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל".

אברהם אבינו נדד אל תחום שלטונו של אבימלך הפלשתי, מלך גרר.

גם יצחק התגורר שם בתקופת הרעב. בארץ גרר חפרו  אברהם ויצחק בארות, ובשדות גרר זרע יצחק ומצא ברכה מרובה בתבואתו.

מסיפורי האבות מתקבל רושם של יחסי שכנוּת מורכבים עם הפלשתים. מצד אחד אבות חתמו על הסכמי שלום עם אבימלך, בירכו זה את זה ונשבעו זה לזה. אבימלך הזמין את אברהם לגור בארצו: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב', ועל יצחק ורבקה הוא הכריז: 'הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, מוֹת יוּמָת'.

אבל מצד שני, גם אברהם וגם יצחק נאלצו להסתיר את נישואיהם פן יהרגו אותם הפלשתים וייקחו את נשותיהם. הפלשתים גזלו באר מים שחפר אברהם, ומילאו בעפר בארות אחרות שלו. הפלשתים קינאו ביצחק ואבימלך נאלץ לגרש אותו מארצו.

אפשר לסכם ולומר שהפלשתים לא ראו בעין טובה את שכניהם העבריים, ואולם אבימלך רצה בטובתם. אולי קינא בהם, אולי חשש מעט מפניהם, אבל הייתה לו חיבה כלפיהם.

אכיש

מערכת יחסים מעין זו מוצאים אנחנו אצל דוד.

כאשר רצה שאול לתפוס את דוד, הסתתר דוד במשכן בנוב עיר הכוהנים, ושם נתן לו הכהן הגדול את חרב גלית, הגיבור הפלשתי מהעיר גת. דוד נמלט מנוב, והלך לבקש מקלט אצל אכיש הפלשתי מלך גת. הגעתו של דוד לעיר הולדתו של גלית בעודו אוחז בידו את חרבו עוררה את חמת תושבי גת, והם טענו בפני אכיש: 'הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ! הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו!'.

דוד שינה את טעמו (התנהג כמשוגע לפני הפלשתים), ואכיש דחה את עמו: 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?'.

בספר שמואל לא נאמר מה עשה אכיש לדוד, אבל בספר תהילים כתוב: 'לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'. אבימלך הוא אכיש. אבימלך היה שם משותף לכל מלכי הפלשתים, כמו שמלכי מצרים נקראו 'פרעה'.

רש"י כותב: 'כך כל מלכי פלשתים נקראים… ואף על פי ששמו אכיש, קורין לו אבימלך. ומדרש אגדה – שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו: הלא זה דוד מלך הארץ'.

בהמשך נדודי דוד במדבר, הוא הגיע שוב אל אכיש, רק הפעם בראש גדוד של 600 לוחמים, ולא כמשוגע. דוד מצא חן בעיני אכיש, והוא נתן לו ולאנשיו לגור בעיר צקלג הסמוכה לממלכתו. לקראת המלחמה בשאול המלך, דרש אכיש מדוד להצטרף לצבא הפלשתים ולהילחם כנגד בני ישראל, ורק בעקבות לחץ גדול של מפקדי הצבא הורה לו לשוב על עקבותיו.

אין אפשרות לטעון שאכיש לא זיהה את דוד. גם מראהו המשונה (אדמוני) וגם חרב גלית העידו על זהותו.

מדוע התעקש אכיש לא לפגוע בדוד? הרי היינו מצפים ממלך גת לנקום את דמו של גלית הגיבור ולהרוג את מי שפגע בו!

כפי שראינו בספר תהילים, אכיש נקרא גם 'אבימלך'. ייתכן שהיה נצר למשפחת מלכים פלשתים קדמונית, ואולי אפילו היה מצאצאי אבימלך מלך גרר. סביר להניח שאלמלא ניצח דוד את גלית, היה הופך גלית לגיבור נערץ בכל ארץ הפלשתים, ובוודאי בעירו, בגת. במקרה שכזה, עשויים תושבי גת להמליך עליהם את גלית, ויבוא הקץ למשפחת אבימלך העתיקה.

משום כך, חיבב אכיש את דוד עד מאוד, וסירב בתוקף לפגוע בו.

גת וגרר

אבימלך של ימי האבות מלך בארץ גרר, ואבימלך הוא אכיש של ימי דוד מלך על גת. גרר נמצאת אחרי דרומית לעיר עזה ('מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה'), ולעומת זאת גת נמצאת בשפלת יהודה.

באחת ממלחמות דוד בפלשתים נאמר: 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב: 'וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ומכאן אנחנו למדים שמתג האמה הוא שם של מקום בסביבות גת שכבש דוד מאכיש.

לעומת זאת, באחד המדרשים (מופיע  בפירוש הרד"ק) מוסבר שמתג האמה זהו רסן של חמור שנתן יצחק במתנה לאבימלך, ונשבע לו שלא יכבוש זרעו את ארץ פלשתים. דוד לקח את המתג ההוא מידם וכך ביטל את השבועה, ורק אז הכניע את הפלשתים. כדי ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים, אפשר לומר שמלחמתו של דוד אכן הייתה בעיר גת, אבל במלחמה זו 'נתפרדה החבילה', והותר הקשר ההיסטורי של כמעט 1000 שנה, בין עם ישראל לבין אבימלך הפלשתי.