קשוות ומנקיות

"וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו,
אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן,
זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

כמה כלים הוכנו יחד עם שולחן לחם הפנים, ונועדו לעבודות הקודש הקשורות בלחם הפנים.

הקערות נועדו להכנת הלחם, והכפות הם כלים קטנים אשר נועדו להכיל את מנחת הלבונה. אך מה הן הקשוות והמנקיות?

כוסות ומזלגות

בפסוק שהובא לעיל נאמר "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן", וקשה להבין על מי מכלי השולחן מוסבות מילים אלו, אך בספר במדבר נאמר: "וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ", ומשמע מכאן שדווקא הקשוות קשורות לעבודת הניסוך, ולפי זה הן כלי קיבול.

האבן עזרא אמר שפירוש המילה קשוות הוא "כוסות", בהחלפת האותיות קו"ף וכ"ף, ובהחלפת שי"ן שמאלית וסמ"ך. האבן עזרא גם ציין אפשרות להסביר את המילה 'קֶסֶת' (צנצנת הדיו של הסופר) מלשון כוס, או קשׂווה.

את המילה 'מנקיות' פירש האבן עזרא 'מזלגות', כנראה לצורך הכנת הלחם. פירוש זה מבוסס על פסוק בדברי הימים, שם הוזכרו מזלגות במקום מנקיות: "וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר".

המשנה במסכת כלים מזכירה כלים בשם "קוסים הצידוניים", וכוונתה לכוסות מתוצרת צידון, והתחתית שלהן מחודדת, אז אכן רואים שהמילים קוסים וכוסות אכן מתחלפות.

במסכת סנהדרין הוזכרו שלוש עבירות שמי שעובר עליהן אינו נשפט בבית דין, אלא נהרג בידי קנאים: "הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאים פוגעים בו". הגונב את הקסווה זה הוא אדם שגנב אחד מכלי בית המקדש. אולי אפשר להבין מכאן שזהו שם כללי לכל הכלים במקדש.

במסכת סוכה מובאים דברי רבי יהודה: "שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין". רבי יהודה מדבר על שני כלים שהיו בראש המזבח, אחד נועד לניסוך היין, ואחד לניסוך המים. הכלים האלו היו מנוקבים בתחתיתם, והנוזלים היו זורמים דרכם אל תחתית המזבח. גם מכאן אפשר להבין שקשׂוות הם כלים, והם אכן משמשים לצורך ניסוך. יש שהסבירו ש"הגונב את הקסווה" זהו אדם שגנב את אותו כלי מראש המזבח שנועד לניסוך המים, מפני שהצדוקים טענו שלא מנסכים מים על המזבח.

קנים ועמודים

הפירוש המקובל יותר לקשׂוות ולמנקיות הוא על פי הגמרא במסכת מנחות: קנים וסניפים. הסניפים הם ארבעה עמודים שעמדו מצידי השולחן וראשיהם היו מפוצלים, וביניהם הושחלו הקנים, צינורות זהב חצויים לארכם. הקנים שימשו כמדפים להנחת חלות לחם הפנים. מהגמרא משמע שהקשוות הם הסניפים (העמודים), והמנקיות הם הקנים החצויים. לעומת זאת, רש"י פירש להפך: הקשוות הם הקנים החלולים.

על פי הסבר זה, פירוש המילים "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן" הוא מלשון מסך או סכך, שהקנים האלו היו מכסים את הלחם ומסככים עליו, ולא מלשון ניסוך.

האבן עזרא הביא את דברי רבי נתן בעל 'הערוך' שטען שהקשוות הם קנים וגם הביא ראיה לכך מערבית, אך הוא חלק עליו וטען שמי שאמר לו שכך הוא בערבית, לא הכיר את המבטא הנכון של השפה. יש לציין שבספר 'הערוך' בערך 'קשווה' לא נמצא ההסבר שציטט האבן עזרא משמו של הערוך.

ייתכן שההסבר שהמנקיות הם הקנים החלולים, מבוסס על לשון המשנה, ששם 'מניקית' היא צינורית קטנה: "חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקית בתוכה". אולי היא נקראת כך מפני שאפשר לינוק דרכה ולשתות את הנוזל שבתוך החבית.

לסיכום

שלוש אפשרויות להסביר מה הם הקשוות והמנקיות.

  • קשוות הם כוסות, ומנקיות הם מזלגות.
  • קשוות הם סניפים (עמודים מפוצלים), ומנקיות הם חצאי קנים חלולים.
  • קשוות הם הקנים, והמנקיות הם הסניפים.
מודעות פרסומת

ארגמן

"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

  • תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
  • אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
  • תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
  • שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

%d7%a1%d7%99%d7%92%d7%9c

סיגל. מתוך ויקיפדיה

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.

לחם הפנים

שלחן לחם הפנים

בפרשיות בניית המשכן מופיע הציווי להכין שולחן לחם הפנים. השולחן עמד בצפון אוהל מועד,  מול המנורה, ועליו היה מונח הלחם: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

נחלקו המפרשים בפירוש הביטוי 'לחם פנים'.

רש"י הסביר כדברי הגמרא, שהיו ללחם פנים (דפנות) מכל צדדיו.

רשב"ם פירש ש'לחם פנים' הוא לחם נאה ומובחר. אונקלוס תרגם: לְחֵם אַפַּיָא. אלקנה נתן לאשתו חנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם". הוא לא נתן לה מנה כפולה (כפי שרבים נוטים להסביר), שהרי היא אוכלת לבדה ומה תעשה בשתי מנות? ועוד כתוב בפירוש 'מָנָה אַחַת'. אלא הוא נתן לה חלק מובחר יותר (כך תרגם יונתן). אַפַּיִם הם פָּנִים בארמית, ומופיעים בתנ"ך במשמעות דומה: 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' 'וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה'. לחם הפנים נקרא כך מפני חשיבותו, שהיה מובחר ומשובח מכל לחם אחר.

האבן עזרא הסביר שהלחם נקרא פנים כך מפני שהוא מונח תמיד לפני ה'.

תרגום יונתן על התורה הסביר שלחם הפנים הוא 'לַחֲמָא גַוָואָה', כלומר: לחם פנימי (מלשון 'גו' – תוך), אשר נמצא תמית בתוך ההיכל.

דיני לחם הפנים לא הוזכרו יחד עם בניית השולחן, אלא הופיעו בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת…
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם… עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה…
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד…
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ,
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם".

מדי שבת הוחלפו 12 חלות הישנות בחדשות, והחלות הישנות התחלקו לאכילת כל הכהנים במקדש. בגמרא נאמר ש-7 חלות ניתנות לכהנים שמתחילים את עבודתם בשבוע הקרוב, ו-5 חלות ניתנות לכהנים שסיימו את עבודתם והם ממתינים לצאת השבת כדי לחזור הביתה.

לחם הפנים נאסר באכילה למי שאינו כהן, לכהן שאיננו טהור, וכן מחוץ למקדש.

 

לחם הפנים בנוב עיר הכהנים

דוד המלך ברח מפני שאול והגיע אל נוב עיר הכהנים. בנוב עמד המשכן, והכהן הגדול היה אחימלך בן אחיטוב, ממשפחת עלי הכהן.

דוד ברח מביתו בלי אוכל ובלי כלי נשק, והיה צריך עזרה בדחיפות. באותם הימים טרם נודעה בעם שנאתו של שאול לדוד, ולכן הזדרז אחימלך לסייע לו בחשבו שהוא הולך בשליחות שאול המלך. אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ואת חרב גלית הפלישתי שהייתה שמורה במשכן.

העזרה שהגיש אחימלך לדוד מאפשרת לנו להציץ לרגע אל סדרי עבודת המקדש באותם ימים, ולראות כיצד התנהלה עבודת לחם הפנים.

היה זה ביום השבת, והלחם היחיד במקדש היה לחם הפנים: "כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'".

דוד ביקש מאחימלך: "מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם? תְּנָה בְיָדִי! אוֹ הַנִּמְצָא". דוד רמז לו שהוא מעוניין לקבל 5 ככרות לחם, כי ככל הנראה הוא ראה בצד ערימה של 5 חלות לחם הפנים, ואמר: אם לא תמצא לחם אחר – הבא לי את אלו.

אחימלך הבין שדוד בסכנת חיים ולכן יהיה מותר לו לאכול את הלחם, אבל ווידא לפני כן שדוד טהור, ושאין בכוונתו לתת מהלחם לאחד מאנשיו שלא שמר על עצמו בטהרה.

דוד הבטיח לו שכל נעריו טהורים, לקח את הלחם ואת חרב גלית, ויצא לדרכו הארוכה.

מסיפור זה אפשר ללמוד שבמשכן בנוב קיימו את מצוות לחם הפנים עם כל פרטיה ודקדוקיה.

החליפו לחם בשבת, שמרו על הלחם בטהרה, נמנעו מלהאכיל אותו לאנשים שאינם כהנים, ואפילו חילקו את החלות לשני חלקים: 5 ו-7, כמו שהיה נהוג בבית המקדש שנים רבות אחר כך.

כרובים

"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב".

בפרשת תרומה מצֻווה משה לעשות שני כרובי זהב על מכסה ארון הברית. הכרובים היו דמויות עשויות זהב, בעלות פנים ובעלות כנפיים. הם היו מחוברים אל קצה הכפורת, המכסָּה את הארון, וכנפיהם פרושׂות האחד אל עבר חברו.

מלאכים
חכמים דרשו את המילה כרובים כאילו הכ"ף איננה משורש המילה, אלא כ"ף הדימוי: כ-רובים, כמו רוֹבים, דהיינו נערים (על פי המילה הארמית 'רַבְיָא' – נער). מכאן למדו חז"ל שלכרובים אשר על הארון היו פנים של נערים.

הכרובים מופיעים לראשונה בתורה כשומרי עץ החיים לאחר גירוש האדם מגן עדן: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". רש"י מסביר שהכרובים האלו היו מלאכי חבלה, והרד"ק כתב שנועדו להפחיד את האדם כדי שלא ישוב לגן עדן.

הכרובים אשר על ארון הברית פרשו את כנפיהם מקצה לקצה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה". ייתכן להסביר שכמו כרובי גן עדן, גם כרובי הארון הוצבו מעליו לשמור על עץ החיים – על תורת ה'.

אפשר לראות רמז קל לצורת פרישת הכנפיים במילים "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם": בעלי המסורה הטעימו את המילים האלו בטעמים אזלא וגרש (קדמא ואזלא), וצורת הטעמים נראית כמו צורת כנפי הכרובים.

כרובים

מרכבה
הנביא יחזקאל מזכיר בתיאור נבואותיו פעמים רבות את הכרובים. חזונו של יחזקאל מכונה בשם 'מעשה מרכבה', ובו הוא מתאר ארבע דמויות בעלות כנפיים: אדם, אריה שור ונשר. כמה פרקים אחר כך, מתאר יחזקאל שוב את המראה, אבל החליף את פני השור בפני כרוב. אמנם חז"ל דרשו שהכרוב החליף את השור, אבל בסמוך מסכם יחזקאל על כל החיות: "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה", כלומר: כל החיות נקראות כרובים. אפשר אולי להסביר שכרובים כוללים את כל החיות שמתוארות כבעלות כנפיים מיוחדות.

מעט מפתיע, אבל בכל ספר יחזקאל לא מופיעה המילה מרכבה אפילו פעם אחת. מדוע בכל זאת נקרא חזונו של יחזקאל בשם "מעשה מרכבה"? ייתכן להסביר שיש קשר בין המילה 'מרכבה' לכרובים (בהיפוך אותיות השורש).

בספר דברי הימים מסופר על כל כלי המקדש שנתן דוד לשלמה בנו, ושם נאמר: "וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה, הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה'". רש"י כותב שם: "הם הכרובים שהשכינה רוכבת עליהם".

התיאור שלפיו כבוד ה' רוכב על הכרובים, מופיע בפירוש וברמז פעמים רבות בתנ"ך.
לדוגמה, בשני פסוקים דומים בספר תהלים:
    וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (י"ח י"א).
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ (ק"ד ג).

גם ישעיה הנביא מתאר את התגלות ה' ברכיבה: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם" (י"ט א).

בברכות קריאת שמע בשחרית של שבת אנחנו אומרים: "הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה".

התגלות ה' בעולם על כנפי הכרובים הביאה את התיאור התנ"כי לה': "יושב הכרובים".

הפסוק "רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" מתאר את התגלות ה' על מרכבה בליווי רבבות משרתיו.

נשׂים לב שחז"ל כתבו במסכת ברכות בדיני זימון לפני ברכת המזון שאם עשרת אלפים איש מברכים יחד, יש לומר: "נברך לה' א-להינו א-להי ישראל א-להי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו", מפני שכאשר רבבות עם ישראל מברכים לה', זה דומה לאותה ההתגלות על המרכבה עם רבבות המלאכים.

כרובים נוספים
במשכן ובמקדש היו כרובים רבים מלבד כרובי הזהב אשר על הארון. הפרוכת אשר הבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים נארגה עם דמויות כרובים עליה. גם על יריעות אוהל מועד נרקמו דמויות כרובים.

במקדש שלמה היו דמויות כרובים מצופי זהב על כל קירות ההיכל ועל הדלתות. מלבד זאת, הכין שלמה המלך שני כרובי עץ גדולים במיוחד: גבהם עשר אמות, ואורך כל אחת מכנפיהם חמש אמות. את הכרובים ציפה שלמה בזהב, והעמיד אותם בתוך קודש הקדשים. את ארון הברית נתן שלמה בין כנפי הכרובים הגדולים, והם סככו בכנפיהם מעל הארון וכרובי הזהב הקטנים.