"וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ"

התרומה שנאספה לבניית המשכן כללה אריגים בצבעים שונים:

• תְּכֵלֶת – אריג צמר אשר נצבע בדמו של חילזון התכלת. צבעו דומה לים ולרקיע.
• אַרְגָּמָן – גם הוא צמר צבוע בדם החילזון, אבל שינויים בתהליך הצביעה גורמים לו לקבל גוון בין אדום לבין צבע התכלת.
• תּוֹלַעַת שָׁנִי – צמר הצבוע בכנימות מסוימות, ומראהו אדום.
• שֵׁשׁ – בד פשתן לבן.

בגדי הקודש, וכן היריעות והפרוכות נארגו מכל החוטים האלו יחד, בשזירה אחת, וכדברי רש"י:

"הרי ארבע מינין יחד בכל חוט וחוט,
אחד של פשתים ושלשה של צמר.
וכל חוט וחוט כפול ששה,
הרי ארבעה מינין,
כשהן שזורין יחד, עשרים וארבע כפלים לחוט".

ה'שש' זהו אחד משמות הפשתן, ואין קשר בינו לבין המספר 6 או לאריגת ששת החוטים יחד.

יש לציין שבגד העשוי משזירת חוטי הצמר עם חוטי הפשתן אסור ללבישה מדין שעטנז "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", ורק הכהנים היו לובשים בגדים אלו.

את התכלת ואת תולעת השני אנחנו פוגשים במצוות נוספות: פתיל התכלת בציצית, ותולעת השני בטהרת המצורע ובשריפת הפרה האדומה.

הארגמן מופיע בתנ"ך כבגד מלכותי.

מלכי מדין לבשו בגדי ארגמן, וגדעון לקח את בגדיהם בשלל.

בלשצר מלך בבל הלביש את דניאל בבגדי ארגמן, ומינה אותו להיות השלישי במלכותו.

מרדכי היהודי יצא מלפני אחשוורוש "בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן".
בוּץ הוא כינוי נוסף לפשתן.
מסתבר לומר שבגדי המלכות האלו היו נפרדים ולא בגד אחד הארוג מכל החוטים יחד, מפני שהפסוק בא לפאר את מרדכי ולתאר את רוב בגדי המלכות שניתנו עליו. לפי זה, תכריך הפשתן ובגד הארגמן לא נחשבו ללבישת שעטנז.

בסוף ספר משלי, מתוארת 'אשת החיל' הטורחת בעבודתה:

"דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ".

אחר כך, אשת החיל טווה חוטים מהצמר ומהפשתים:

"יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ".

לאחר מכן, היא לובשת את הבגדים שהכינה, ומוכרת אותם:

"מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ…
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר…
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ…".

שש וארגמן אלו הבגדים שהכינה מהצמר ומהפשתים שדרשה. בגדים אלו נקראים "עֹז וְהָדָר". גם כאן מסתבר לומר שמדובר בבגדים נפרדים, ולא בשזירה של צמר ופשתן יחד.

סגול

צבעו של הארגמן הוא אחד מגווני האדום. שמות של צבעים רבים נקבעו בעת החדשה, ולכן לפעמים קשה להתאים בין הגוונים המתוארים בתנ"ך או בדברי חז"ל לבין הצבעים בלשוננו.

מקובל לומר שצבע הארגמן הוא הצבע הנקרא 'סגול' בימינו.

מה מקור שמו של הצבע סגול?

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה".

רש"י פירש שהדודאים הם 'סיגלים', ובלשון ישמעאל הם נקראים 'יסמין'.

הרמב"ן חולק עליו, ואומר שהסיגלים והיסמין הם שני צמחים שונים, ולשניהם אין כל קשר לדודאים שמצא ראובן.

במסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב), אומרת הגמרא שעל 'סיגלים' מברכים 'בורא עשבי בשׂמים'. רש"י מתרגם את מילה סיגלים: וִיאול בלעז.

וִיאול זהו פרח הסיגל המוכר לנו היום (נקרא גם וִיוֹלט, או וִיוֹלה). זהו פרח נוי עם ריח טוב, וצבעו סָגול. אחת הגרסאות המתורבתות ידועה יותר בכינוי 'אמנון ותמר'.

במסכת שבת (דף נ ע"ב) מוסיף רש"י ואומר שלסיגל יש שלשה עלים. כוונת רש"י היא לעלי הכותרת של הפרח, שכן בקדמת הפרח מסודרים שלושה עלי כותרת (בצורה של סֶגול), ועוד שני עלי כותרת מאחורה (בדרך כלל בגוון שונה מעט).

הצבע הסָגול קיבל את שמו מפרח הסיגל. בדומה לכך, הצבע הוורוד נקרא על שם הפרח וֶרֶד.

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

נדב ואביהוא

השמחה הגדולה שהייתה בחנוכת המשכן, נמהלה בעצב מר על מות נדב ואביהוא, שני בני אהרן הכהן.

רבו הפירושים וההסברים מה היה חטאם. יש מחכמינו שאמרו שעוון האש הזרה גרם למותם, ויש התולים את מותם בחטא אחר, קודם כניסתם להיכל (שהיו שתויי יין, שלא נשאו נשים, ועוד).

הלשון 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם', מבהירה ללא ספק שהמעשה היה אסור, אבל אולי מפני שכוונתם הייתה טובה, לא ראוי היה שימותו אם לא היה בהם חטא אחר.

מעשה נדב ואביהוא מתקשר לכמה סיפורים נוספים מהתנ"ך, ויש לראות את הדמיון ואת השוני ביניהם.

 

עוזא ואַחְיוֹ

דוד העלה את ארון ברית ה' מבית אבינדב בגבעה אל עיר דוד. את הארון הרכיבו על גבי עגלה חדשה רתומה לפרות, ועֻזָּא ואַחְיוֹ בני אבינדב (ככל הנראה היו לוויים) הנהיגו את העגלה בדרך.

גם סיפור זה הסתיים באסון: עוזא שלח את ידו לתמוך בארון שנשמט מעט מהעגלה, ומת במקום.

כמו נדב ואביהוא, גם עוזא לא התכוון להרע ומת בשגגתו, פתאום, ללא אזהרה. חטאו של עוזא לא התפרש בפסוק. יש אומרים שמת מפני שנגע בארון ה', ויש שתולים את מותו בסיבה אחרת (שלא נשאו את הארון בכתף, שהפנה את גבו לארון, ועוד).

יש דמיון רב בין מעשה זה לבין מות נדב ואביהוא, ומשום כך הוא נקבע להפטרת פרשת שמיני. אפילו שמו של אבינדב (אביהם של עוזא ואחיו) דומה לשמות של נדב ואביהוא, בני אהרן.

לאחר מות נדב ואביהוא ציווה משה להמשיך בחנוכת המשכן. דוד לעומתו, עצר את טקס העלאת הארון, וחידש את המעמד רק כעבור שלושה חודשים.

 

עוזיה מלך יהודה

עוזיה מלך יהודה נכנס להיכל עם מקטרת (מחתת גחלים) בידו, וביקש להקטיר קטורת על מזבח הזהב.

הכהן הגדול ושמונים כוהנים איתו ניגשו אליו ודרשו ממנו לחדול: "לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה', כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר. צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים!".

עוזיה נענש בחומרה והיה מצורע עד סוף ימיו.

בימי עוזיה המלך הייתה רעידת אדמה גדולה. חז"ל אומרים שהארץ רעשה כאשר נכנס עוזיה להיכל. רעידת האדמה הזו מוזכרת בדברי כמה נביאים.

ישעיהו אומר: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן", כלומר: עמודי הדלת רעדו. אולי העשן שמילא את הבית היה עשן הקטורת של עוזיה.

הנביא עמוס התנבא לראשונה 'בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה… שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ', ובסוף ספרו אומר: "הַךְ הַכַּפְתּוֹר (=המשקוף) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים".

זכריה התנבא על רעש גדול, ואמר עליו: "וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה".

שמו של עוזיה דומה לשמו של עוזא, והקטורת הזרה שהקטיר רומזת לקטורת של נדב ואביהוא, אבל בכל זאת בולט הבדל גדול בין המעשים, שכן עוזיה חטא בגאוות ליבו וסירב לחדול ממעשיו גם לאחר שהפצירו בו, בעוד נדב, אביהוא ועוזא פעלו בתום לב ומידת הדין דקדקה איתם כחוט השערה.

 

ירבעם בן נבט

המלך ירבעם הקים שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. הוא בנה מזבח לפני העגל בבית אל, ומינה כוהנים אשר לא היו משבט לוי לעבודת המזבח.

ירבעם גם שיבש את לוח השנה וקבע לבני ישראל את חג הסוכות בחודש חשוון, וביום החג, עלה בעצמו על המזבח כדי להשתתף בהקרבה.

בדיוק ברגע הזה, הגיע נביא מיהודה (לפי חז"ל היה זה עידו הנביא), והכריז שעתיד להיוולד מלך ממשפחת בית דוד שישרוף על המזבח את עצמות כוהני הבמות המקריבים לו. הנביא גם אמר שהמזבח יבקע לשנים ויישפך ממנו כל האפר שהיה צבור בו. המלך ירבעם ציווה לתפוש את הנביא, אבל ידו יבשה מעל המזבח, ולא שבה אליו עד אשר התחנן אל הנביא שיעזור לו.

מעשה ירבעם דומה מאוד למעשה עוזיה. בשניהם המלך נטל לעצמו את תפקיד הכוהן, בשניהם המלך התעלם מהתוכחה הישירה שהוטחה בו, ובשניהם המלך נענש בגופו והושפל בפני כולם. גם בקיעת המזבח כדברי הנביא יכולה להתאים לרעידת האדמה שליוותה את מעילת עוזיה. שם אימו של ירבעם הוא 'צרועה', ואולי רומז שמה למילה 'צרעת', עונשו של עוזיה.

בולט מאוד דמיון בין ירבעם לבין אהרן הכהן. עגלי הזהב של ירבעם מזכירים את חטא העגל. ירבעם הכריז על העגלים שלו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כמו שהכריזו על העגל במדבר. שני בניו של ירבעם נקראו: נדב ואביה, כשמות בני אהרן, ושניהם מתו בקיצור ימים. אביה חלה ומת בימי ירבעם אביו, ונדב מלך שנתיים ונרצח.