"לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,
כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה"

התורה מזהירה שלא לנסות את ה' כפי שניסו בני ישראל במדבר. מסתבר שהפסוק רומז על תלונות בני ישראל ברפידים, כאשר ביקשו מים לאחר קריעת ים סוף. לאחר שקיבלו בני ישראל את המים ששאלו, נקרא המקום בשם "מַסָּה וּמְרִיבָה":

"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה,
עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר,
הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"

על תלונות אלו נאמר בספר תהילים (צ"ה):

"אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.
אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם, בְּחָנוּנִי, גַּם רָאוּ פָעֳלִי".

עוד נאמר בתהילים על תלונות בני ישראל (ע"ח):

"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם.
וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים. אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?"

הניסיון שמתואר שם מכוון דווקא לשאלת האוכל במדבר (המן והשליו), ולא לניסיונות שהיו ב'מסה ומריבה'.

אפשר לפרש שהתורה אוסרת שני מיני ניסיונות:

• ניסיון שנועד להוכיח אם ה' נמצא (הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן).
• ניסיון שנועד לבחון את כוח ה' (הֲיוּכַל אֵל?).

מהאיסור לנסות את ה', למד הרמב"ם את האיסור לבחון את הנביא במופתים לאחר שהוחזק כנביא אמת.

בכמה מקרים בתנ"ך, ביקשו אנשים הוכחות בעזרת מופתים, אפילו לאחר הבטחה מפורשת מפי נביא.

גדעון

לאחר שהובטח גדעון "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן", שלח גדעון ואסף את שבטי ישראל אליו לקראת המלחמה. המדיינים כבר נאספו אל עמק יזרעאל ונערכו למלחמה, ואז ביקש גדעון מופת שיוכיח את נצחונו העתידי:

"וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים:
אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,
הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן…"

בפעם הראשונה ביקש גדעון שהצמר יימלא בטל והאדמה תישאר יבשה, ובפעם השנייה ביקש נס גדול יותר: שהאדמה תהיה לחה והצמר יבש.

בקשת גדעון מראה שהוא לא היה בטוח כלל בניצחונו. אם נדייק בדבריו נראה שיש הבדל בין ניסיונות בני ישראל במדבר לבין המופת שביקש גדעון.

גדעון לא ניסה לבחון את כוח ה', אלא האם הוא בעצמו ראוי לנצח את מדין.

גיזת הצמר והאדמה הם משל לגדעון ולכל העם. בפעם הראשונה ביקש גדעון להיווכח שהוא אכן ראוי יותר מכולם להוביל את המלחמה, ובפעם השנייה רצה גדעון לדעת שכל עם ישראל ראויים גם כן לישועה.

אין בניסיון זה פקפוק ביכולת ה', אלא רק הטלת ספק בזכות שעומדת לו ולכל ישראל איתו.

חזקיהו

חזקיהו מלך יהודה חלה בשחין רע, וישעיהו הנביא בישר לו שהוא עתיד למות מחליו:

"כֹּה אָמַר ה':
צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה"

חזקיהו התפלל לה', וישעיהו נשלח אליו בשנית עם הבשורה:

"שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ,
רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ,
הִנְנִי רֹפֶא לָךְ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'.
וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה…"

לאחר שבישר ישעיהו על הרפואה, ציווה:

"וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ:
'קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים'.
וַיִּקְחוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי"

לאחר ששמע זאת חזקיהו, ביקש מישעיהו אות:

"מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'?"

ישעיהו הציע לו שני מופתים. האחד, שיעצור הצל לפנות הערב במקומו, והשני, שיחזור הצל אחורה, וייראה כאילו עכשיו שעת הבוקר. חזקיהו בחר באפשרות השנייה, וכך היה.

מדוע ביקש חזקיהו מופת?

ייתכן שאחרי ששמע חזקיהו שתי נבואות סותרות, לא נחה דעתו עד שראה את המופת. עוד אפשר לומר שמפני שציווה ישעיהו לרפא אותו בעזרת רפואה 'טבעית' (דבלת תאנים), ולא בנס, רצה חזקיהו להיווכח שבשורת הרפואה היא אכן מאת ה', ולא תלויה בתרופה כלשהי.

המופת שביקש חזקיהו רומז על חייו שעמדו להסתיים, ופתאום התארכו. כמו השמש שנטתה לשקוע, ופתאום חזרה לאחוריה.

אחז

ישעיהו ניבא גם למלך אחז (אביו של חזקיהו). אחז היה אחד מהמלכים הרשעים ביותר במלכות יהודה. בימיו, חברו יחד מלך ישראל ומלך ארם, ורצו לכבוש את ירושלים.

ישעיהו הודיע לכל העם שבעוד שנים ספורות יכבוש מלך אשור גם את ממלכת ישראל וגם את ארם, ויסיר את האיום הזה מעל ירושלים.

ישעיהו רצה להוכיח למלך אחז את נבואתו, וביקש ממנו לבחור אות:

"שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ,
הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה".

אחז סירב לבחור אות, ואמר: "לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'".

דברי אחז מזכירים ממש את לשון התורה "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'", ואפשר אפילו לחשוב לרגע שאחז דיבר כך מרוב צדקותו ואמונתו.

האמת היא שאחז סירב לשמוע את נבואת ישעיהו. כאשר סירב לבקש אות, הוא הביע בכך את התעלמותו המוחלטת מדבר ה'. אולי אפילו לעג כך לנביא, וסירב לשמוע אותו בטענה 'דתית', כאילו הוא מקפיד על מצוות התורה אף יותר מישעיהו עצמו.

מי מרה

אחרי קריעת ים סוף, הוביל משה את בני ישראל במדבר שוּר שלושה ימים ללא מים.

כעבור שלושה ימים הגיעו למרה, אבל 'לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם'.

העם התלונן,  משה צעק לה', והוא הורה לו לקחת עץ, 'וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'.

לאחר המתקת המים נאמר:

'וַיֹּאמֶר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ,
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה,
וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ,
כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ'.

מים שאינם ראויים לשתייה הם 'המחלה אשר שמתי במצרים'. במכת דם נאמר: 'וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר', באותה הלשון של מי מרה.

בפרשת משפטים כתוב: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'. ובפסוק הבא: 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ'. גם כאן המחלה היא המים הרעים, והרפואה היא מים טובים ומבורכים.

 

מי  יריחו

אליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ואלישע תלמידו חזר לבדו אל הירדן. אליהו היכה בימי הירדן וחצה אותם בלכתו עם אלישע, ואלישע עשה כך לבדו בחזרתו: 'אַף הוּא וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה'.

בדומה להמתקת מי מרה אחרי קריעת ים סוף, גם לאחר חציית הירדן התבקש אלישע להמתיק מעין מים רעים ביריחו:

'וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע:
הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה,
וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת'.

העיר טובה, אבל המים אינם ראויים לשתייה. אלישע ביקש מהם צלוחית חדשה עם מלח:

'וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח,
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה,
לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת'.

אלישע השתמש בלשון התורה 'לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה', הבטחה שבאה מיד לאחר ברכת המים.

מעין המים נרפא, ועד היום הזה שופע הוא מים מתוקים.

 

ים המלח

בנבואות אחרית הימים מתואר מאורע הדומה במקצת לקריעת ים סוף. אומר זכריה הנביא:

'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם,
חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי,
וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן'.

המים נחצים לשנים: אל הים הקדמוני (המזרחי, ים המלח), ואל הים האחרון (הנקרא כיום הים התיכון).

יחזקאל הנביא מתאר בפירוט רב את תהליך נביעת המים מזרחה, את זרימת המים ואת התגברותם. בהתחלה מי הנחל מגיעים עד הקרסול, אחר כך עד הברכיים, בהמשך עד המתנים, ואז 'נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר'.

שפת הנחל עשירה בעצים רבים: 'וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד'. בהגיע המים אל ים המלח נאמר: 'וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם'. ים המלח הופך למקום שוקק חיים, בעל צמחייה עבותה ובעלי חיים רבים, ואפילו דגים: 'וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד… כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל'. המישור המדברי הצחיח יהפוך ל'מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים', כלומר: מגרש לפרישת רשתות דיג לצורך תיקונן.

יחזקאל חותם את תיאור ים המלח בפסוק:

'וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל
לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר,
כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים.
וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה'.

המילה 'תרופה' מופיעה כאן בפעם היחידה בתנ"ך. המים מתרפאים ועלי העצים מרפאים, ומתקיימים דברי התורה: 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ', 'וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ'.

"וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח".

פירוש המילה "סנוורים" הוא מעין עיוורון המקשה על האדם להתמצא במרחב המוכר לו.

עיוורון כזה מתואר בפרשת כי תבוא: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה".

הרד"ק מסביר שפירוש המילה סנוורים הוא נוטריקון (קיצור וחיבור של שתי מילים): סני ראייה, כלומר: חוסר יכולת לראות.

אנו משתמשים בפועל "לסנוור" במשמעות של החזרת כמות גדולה של אור אל עיני העומד מולנו והפרעה לראייתו.

"סנוורים" מופיעים בשמם רק עוד פעם אחת בתנ"ך.

כאשר חיילי מלך ארם באו לתפוס את אלישע, נבהל משרתו של אלישע וזעק: "אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?". אלישע התפלל לה' שיפקח את עיני הנער, ואז ראה הנער רכב אש וסוסי אש מקיפים את ההר סביבות אלישע.

אלישע היכה את חיילי מלך ארם בסנוורים, והוביל אותם היישר אל תוך העיר שומרון, אל מול חרבותיהם השלופות של חיילי מלך ישראל. כראותו אותם, שאל מלך ישראל את אלישע: "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי"? האם עליי להרגם כעת? ענה לו אלישע: "לֹא תַכֶּה. הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה? שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ, וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם". כך עשה מלך ישראל. האכילם סעודה גדולה ושלחם חזרה לארצם, ומעשה זה השפיע עליהם עוד שנים רבות לאחר מכן, כפי שנאמר שם: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

האדם המוכה בסנוורים, מתקשה לזהות היכן הוא נמצא, אבל עדיין מודע למעשיו. אנשי סדום שהוכו בסנוורים המשיכו לחפש את הפתח ולנסות לתפוס את לוט ואת המלאכים, אבל חיילי ארם המסונוורים שמעו לאלישע והלכו אחריו. משום כך, אנשי סדום הוכו ומתו, ולחיילי ארם ניתנה הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם.

אפשר להסביר שבהכאה בסנוורים, נחשף האדם לאור הגדול מיכולת התפישה שלו, כמו אדם המביט בשמש, ואז עיניו מוחשכות לפרק זמן ממושך. למשרתו של אלישע הייתה יכולת לקלוט את האור, ולכן ראה את המלאכים הסובבים אותם, אבל חיילי מלך ארם לא יכלו לעמוד באור והלכו כעיוורים.

הכאה נוספת בסנוורים רמוזה ביציאת מצרים. לפני קריעת ים סוף, האיר מלאך ה' את מחנה מצרים: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים… וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". לעומת זאת, יהושע בן-נון מתאר בצוואתו לבני ישראל: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵי אֲבוֹתֵיכֶם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים יַם-סוּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה', וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים… וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם". אותו אור גדול, סִנוור את המצרים והיה להם כאפלה, אבל לבני ישראל הוא האיר וזרח.

כאשר חזר ים סוף לאיתנו, נאמר: "וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ". הצירוף "נסים לקראתו" הוא חריג ומשונה, שהרי בדרך כלל נסים מפני, ולא לקראת. אם נאמר שגם המצרים הוכו בסנוורים, משום כך נאמר "נסים לקראתו". מפני העיוורון הזמני שאחז בהם, לא ידעו המצרים לאיזה כיוון לנוס, ורצו היישר אל תוך הים הסוגר עליהם.