פנחס הוא אליהו?

פינחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן, הוזכר לראשונה בספר שמות ברשימת הייחוס של שבט לוי.

בפעם השנייה, הופיע פינחס פתאום ודקר בקנאתו את נשיא שבט שמעון. לאחר מכן גם הוביל את מלחמת הנקמה במדיינים.

בספר יהושע נשלח פינחס אל עבר הירדן לברר מדוע בנו בני ראובן בני גד ובני מנשה מזבח על הירדן.

בסוף ספר שופטים, הוביל פינחס את שבטי ישראל למלחמה בשבט בנימין לאחר מעשה 'פילגש בגבעה'.

בספר דברי הימים א' (ט כ) מסופר על אדם בשם 'פינחס בן אלעזר' שהיה פקיד על הלויים בימי דוד המלך, ויש אומרים שזהו פינחס המפורסם.

לפי חז"ל, היה פינחס מעורב בסיפורים נוספים:

  • פינחס היה היה אחד משני המרגלים ששלח יהושע בן נון ליריחו (מדרש תנחומא על פרשת שלח).
  • "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב א). חז"ל אמרו שהיה זה פינחס, והוא הוכיח את בני ישראל על כך שכרתו ברית ליושבי הארץ.
  • בימי גדעון נאמר: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו ח). גם אותו זיהו חכמים כפינחס. יש אומרים שאותו נביא הוא המלאך שנגלה לגדעון וציווה אותו להילחם במדיין (רלב"ג).
  • פינחס ישב בארץ הגלעד בימי השופט יפתח, וסירב ללכת אל יפתח ולהתיר לו את נדרו. בגללו קיים יפתח את הנדר הנורא והרג את בִתו. "פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! יפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני אלך אצלו?! בין זה לזה אבדה הנערה" (בראשית רבה).

אם אכן חי פינחס עד ימי יפתח, היה הוא בן למעלה מ-300 שנה (מלחמת 'פילגש בגבעה' אמנם מופיעה בסוף ספר שופטים, אבל לפי רוב השיטות התרחשה בתקופה מוקדמת יותר, כאשר פינחס עוד לא היה מבוגר כל כך). אם פקיד הלויים בימי דוד הוא אכן אותו פינחס, אז שני חייו אף ארוכים יותר. רואים אנו גם שחז"ל זיהו את מלאך ה' כפינחס, ואפשר להבין מכאן שייחסו לו תכונות על טבעיות.

ידועה ומפורסמת הטענה ש"פינחס הוא אליהו". המקור לקשר בין פינחס לאליהו נמצא ב'תרגום יונתן' לספר שמות (ו י"ח):

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"
"וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין,
חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא
דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא".
[קהת חי 133 שנה, עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול שעתיד להישלח אל גלות בני ישראל בסוף הימים].

בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) מסופר על אחד האמוראים שראה את אליהו בבית הקברות של גויים, ושאל אותו: "האם לא כהן אתה?". אליהו לימד אותו שקברי גויים אינם מטמאים.

לעומת זאת, יש מקורות אשר סותרים את הזיהוי הזה:

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר:
אלו אומרים משל גד, ואלו אומרים משל בנימין.
בא אליהו, עמד לפניהם ואמר להם:
רבותינו, מה אתם נחלקים? אני מבני בניה של רחל" (ב"ר).

כדי לזהות את אליהו הנביא עם פינחס, נצטרך לומר שהוא חי כמעט 600 שנה. האם חז"ל אכן התכוונו שהיה זה אותו אדם ממש? ייתכן. אבל אפשר גם לטעון ש'זיהוי' זה נועד להצביע על הקבלות וקישורים רבים בין פינחס לאליהו. כעת אציג כמה מהדמיונות בין שני האישים האלו, ואתבסס גם על הופעותיו של פינחס לפי דברי חז"ל:

  • על פינחס נאמר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם", ואליהו אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה'".
  • פינחס נשלח מעבר הירדן לרגל את יריחו, ואליהו הלך מיריחו אל עבר הירדן, שם עלה בסערה השמימה. את שניהם חיפשו אנשים מיריחו במשך שלושה ימים (חיילי מלך יריחו חיפשו את פינחס, ובני הנביאים את אליהו).
  • המלאך (פינחס?) שנגלה לגדעון, ציווה עליו לשפוך מרק נוזלי על הבשר שהגיש לו, ובדרך נס העלה את הבשר באש. במעמד הר הכרמל, ציווה אליהו לשפוך כדי מים על העולָה, ואחר כך ירדה אש מהשמים ושרפה את הבשר ואת המים.
  • אחרי המפגש עם המלאך, הצטווה גדעון לקחת שני פרים אשר אחד מהם היה מוקדש לבעל, להרוס את מזבח הבעל, לבנות מזבח לה', ולהקריב עליו את הפר השני. כך עשה גם אליהו: לקח שני פרים, אחד נתן לעובדי הבעל ואחד הקריב לה'. הוא בנה על יד מזבח הבעל את מזבח ה' ההרוס, והקריב עליו. גם גדעון וגם אליהו היו בסכנה גדולה אחר כך: אנשי עפרה ביקשו להרוג את גדעון, ואיזבל המלכה ביקשה להרוג את אליהו.
  • בימי יפתח, לא היה מכבודו של פינחס לגשת אליו. לעומת זאת, בימי אחאב, הקפיד אליהו לחלוק כבוד למלך: "וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". כמובן שהוא ידע גם להוכיח את המלך על חטאיו הרבים.
  • אולי אפשר לומר שכנגד בת יפתח שמתה, החייה אליהו את בן האישה האלמנה.

הקבלות אלו מצביעות בצורה ברורה על קשר בין פינחס לבין אליהו.

התייחסות כמעט מפורשת לפינחס ולאליהו יחד, מצאנו בדברי מלאכי, אחרון הנביאים:

"בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם…
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו,
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ,
כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

קשה לקרוא פסוקים אלו מבלי לקשרם לפינחס. ברית שלום, כהן, מלאך ה'.

מלאכי חתם את ספרו עם אליהו הנביא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא".

מודעות פרסומת

חצי המנשה

"וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם"

בפרשת מטות, סופר על ההסכם שערך משה עם בני ראובן ובני גד.

שני השבטים התחייבו לעבור את הירדן ולסייע לאחיהם בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה לשוב אל משפחותיהם אשר בעבר הירדן.

אחרי 'חתימת ההסכם' וסיכום ההתחייבויות, נתן להם משה את עבר הירדן המזרחי, אבל צירף אליהם חצי משבט מנשה.

צירוף חצי שבט מנשה תמוה עד מאוד. הם לא ביקשו לגור שם, לא שמענו שהיה להם מקנה רב. לא מוזכרת סיבה כלשהי שתמנע מהם לנחול עם אחיהם בעבר הירדן המערבי.

ועוד קשה, מדוע חילק משה את שבט מנשה לשנים?

 

מכיר בן מנשה

כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בפסוקים מספר יהושע:

"לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד,
כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה,
וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן".

מכיר, בנו בכורו של מנשה, נלחם בתושבי צפון עבר הירדן וניצח אותם.

מלחמת מכיר בגלעד התרחשה שנים רבות קודם יציאת מצרים. בסוף ספר בראשית נאמר ש"בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". לפי זה, עוד בתקופת גדולתו של יוסף, מכיר נכדו כבש את עבר הירדן.

מכיר קרא לבנו 'גלעד' על שם ארץ הגלעד שכבש. יוסף, סבא של מכיר, היה ככל הנראה ה'סנדק' בברית המילה של גלעד הקטן (על פי תרגום יונתן לתורה).

בִּתּו של מכיר, נישאה לחצרון (נכדו של יהודה), ובנם שׂגוב ילד את יאיר אשר כבש 23 ערים בארץ הגלעד, וקרא להן 'חוות יאיר'. מסתבר שגם כיבוש זה היה בתקופת המגורים בארץ מצרים. בפסוקים האחרונים של פרשת מטות מוזכרים הכיבושים של בני מנשה בעבר הירדן:

"וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת חַוּ‍ֹתֵיהֶם,
וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר.
וְנֹבַח הָלַךְ, וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ".

גם בספר דברים הוזכר הכיבוש של יאיר: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב, עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי".

כאשר התחלף השלטון במצרים ומשפחת יוסף ירדה מגדולתה, התנתקו בני שבט מנשה מכל הנחלות שכבשו. כל ערי הגלעד והבשן נלקחו בידי הגשורים והארמים:

"וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם,
אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ,
שִׁשִּׁים עִיר".

ראינו אם כן שצפון עבר הירדן היה שייך לבני מנשה שניים רבות לפני הכניסה  לארץ, והרבה לפני שביקשו בני ראובן ובני גד את בקשתם.

קודם הכניסה לארץ, היה ברור שכל השבטים עוברים את הירדן ומחלקים ביניהם רק את 'הגדה המערבית', ובני מנשה הבינו שלא יזכו לקבל את נחלת אבותיהם ההיסטורית. אבל כאשר קיבלו בני ראובן ובני גד אישור להתגורר בעבר הירדן, היה חייב משה לתת גם לבני מנשה ליישב אדמתם בצפון הגלעד ובארץ הבשן.

מפני שמכיר בן מנשה ובניו כבשו את השטחים האלו, רק צאצאי מכיר קיבלו את הרשות לגור שם, ויתר משפחות שבט מנשה חילקו ביניהם את הנחלה המקורית שהייתה מיועדת להם.

סיפור הכיבושים בחתימת פרשת מטות נועד להסביר מדוע צורפו גם בני מנשה לראובן ולגד.

ראובן וגד ביקשו את עבר הירדן לצרכיהם האישיים ולרווחתם, ולכן צריך היה להשביע אותם שלא ישכחו את אחיהם ויסייעו במלחמה. בני מנשה קיבלו בזכות ולא בחסד את נחלתם ההיסטורית, ומשום כך לא היה צריך משה לאיים עליהם ולהשביע אותם.