"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק,
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"

רבקה הגיעה אל יצחק מארם נהריים רכובה בראש שיירת גמלים, ויחד איתה באו נערותיה, מיניקתה, ועבדו של אברהם. בפעם הראשונה שראתה רבקה את יצחק, היא הגיבה בצורה משונה: נפלה מעל הגמל והתעטפה בצעיף שלה.

הפרשנים תיארו כל אחד בדרכו את הנפילה של רבקה, ואת הסיבה לנפילה.

רש"י הסביר על פי התרגום והמדרש שרבקה רכנה מעל הגמל. כפפה את קומתה והרכינה ראשה בעודה על הגמל.

הרשב"ם והרד"ק הסבירו שהיא נפלה מהגמל בגלל צניעותה. אולי כוונתם היא שרבקה לא רצתה שיצחק יראה אותה רוכבת, ולכן ירדה במהירות ארצה. ההתעטפות בצעיף מיד לאחר מכן מחזקת פירוש זה.

האבן עזרא הסביר שהיא נפלה ברצונה, כנראה כדי להשתחוות לפני יצחק.

נפילה מעל הבהמה לקראת מישהו מבטאת כבוד והכנעה, ומצאנו עוד אנשים שנהגו כך.

נעמן

נעמן, שר צבא מלך ארם, התרפא מצרעתו על ידי אלישע, וכאשר פנה ללכת לדרכו, רדף אחריו גיחזי, משרתו של אלישע, כדי לקחת ממנו מתנות. נעמן ראה את גיחזי ונפל מהמרכבה:

"וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו,
וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם?"

בנפילה זו ביטא נעמן את הכבוד הרב שרחש לאלישע.

אביגיל

אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, רכבה על החמור לקראת דוד כדי לפייס אותו ולהניא אותו מכוונתו להרוג את בעלה. כאשר הגיעה אל דוד, ירדה מהחמור ונפלה ארצה:

"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ".

אביגיל ביטאה בכך את הכנעתה המוחלטת לדוד, ואכן דוד שמע לקולה ולא הרג את נבל.

עכסה

שונה מכולם היא עַכְסָה, ביתו של כָּלֵב.

כלב הבטיח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה".

עתניאל בן קנז, אחיו הקטן של כלב, הצליח לכבוש את העיר קרית ספר, ואכן קיבל את עכסה לאישה.

המפגש בין עתניאל לעכסה היה מוזר עד מאוד:

"וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ?
וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם!
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

עכסה דרשה מעתניאל לבקש מכלב אביה שדה. לאחר שקיבלה את השדה, דרשה עכסה מאביה להוסיף לה גם מעיינות מים בנחלה, מפני שהשדה שקיבלה נמצאת בשטח מדברי ויבש. את בקשתה שילבה עכסה ב'הצגה': צנחה מהחמור וגרמה לאביה לצאת מגדרו כדי לרצות אותה.

אפשר לראות דמיון רב בין סיפור עכסה לסיפור רבקה.

בשניהם מתקיים 'מבחן' לקראת חתונה. עבד אברהם בחן את גמילות החסד של הכלה המיועדת, וכלב בחן את גבורת החתן.

רבקה השקתה במים רבים את העבד ואת גמליו, ועכסה דרשה מעיינות מים בנחלתה.

עכסה ביקשה את השדה, ויצחק יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".

עכסה קיבלה בנחלה את "אֶרֶץ הַנֶּגֶב" ועל יצחק נאמר שם "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

רבקה נפלה מהגמל, ועכסה צנחה מהחמור.

ההבדל ביניהם בולט מאוד. אפשר להתרשם שרבקה מתנהגת באצילות ובהכנעה. היא עומדת בניסיון של העבד בהצלחה, מסכימה לבוא אחריו אל ארץ לא נודעת, ומרכינה את עצמה לפני יצחק ברגע שראתה אותו. היא גם מתיישבת אתו בארץ הנגב ועוברת יחד אתו את מצוקת המים ואת המלחמות עם הפלשתים על הבארות.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מעכסה הוא של פינוק ודרישת מותרות. היא גדלה ב'משפחת אצולה'. כלב אביה היה הנשיא של שבט יהודה, ובעלה עתיד היה להיות השופט הראשון שיושיע את ישראל. הצניחה מהחמור לא באה מתוך כבוד והכנעה וגם לא מצניעות, אלא כדי למשוך תשומת לב ולעורר רחמים.

מעשה עכסה מופיע פעמיים בתנ"ך: בספר יהושע ברשימת ערי נחלת יהודה, ובתחילת ספר שופטים. ספר שופטים תיאר את ההידרדרות של עם ישראל ואת הרפיון בכיבוש הארץ. ייתכן שסיפור עכסה נועד להדגיש את החולשה הזו ואת הרצון לספק את הצרכים המידיים במקום להתמודד עם אתגרי הארץ.

'אחד ה…'

בדרך כלל, הביטוי 'אחד ה…' מכוון לבחירה חסרת חשיבות של אחד מתוך רבים.

לדוגמה, על הגר שפחת שרה נאמר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם'. היו שם כמה שיחים, והיא השליכה תחת אחד מהם.
אחי יוסף זממו להרגו ואמרו: 'וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת', לא משנה איזה מהם. ראובן לא רצה שיוסף ימות, ולכן ביקש מאחיו להשליך את יוסף לבור מסוים שלדעתו היה מסוכן פחות: 'הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו'. לא אל 'אחד הבורות', אלא 'אל הבור הזה'.

 

יש מקרים שבהם יש חשיבות לבחירה של ה'אחד'. בסיפור עקידת יצחק כתוב: 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. כאן, אין זה הר סתמי שייבחר באקראי, אלא הר מיוחד בארץ המוריה. הוא ההר שעליו נבנה אחר כך בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים: 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה'.
ההר המיוחד הזה נקרא 'אחד ההרים', מפני שהוא נראה בדיוק כמו כל ההרים סביבו. הוא לא הגבוה ביותר, ולא בולט במראה חריג כלשהו. לכן ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה ורק שם הוא יידע באיזה הר מדובר.

 

אחד מיוחד

בציווי על קרבן התמיד כתוב: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר'. ההבנה הפשוטה היא: הכבש האחד מתוך השניים, אבל חכמים דרשו את הפסוק שיש להקריב את הכבש האחד – המיוחד שבעדרו. המובחר ביותר.
כאן המילה 'אחד' מבטאת כוונה שונה בתכלית. לא אחד מתוך רבים, אלא האחד ששונה מכולם.

 

בפרשת תולדות, נהג יצחק כמו אברהם אביו, וסיפר לאנשי גרר שרבקה אשתו היא אחותו.

אבימלך מלך גרר האשים אותו: 'מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם'.

הכוונה הפשוטה של דבריו היא שכל אחד מבני עמו יכול היה לחטוא ולקחת את רבקה לאישה. אבל בתוך דבריו מסתתרת כוונה נוספת: כמעט נכשלתי בעצמי ולקחתיה לי לאישה.

פירוש 'אחד העם' הוא האדם המיוחד ביותר בעם. אבימלך בחר לומר בלשון זו, כדי לא להזכיר על עצמו לשון של חטא ('כמעט שכבתי').

בכל הפעמים שכתוב 'אחד ה…' תרגם אונקלוס לארמית: 'חַד מִן…'. לדוגמה: 'אחד ההרים' – חד מן טוריא, 'באחד הבורות' – בחד מן גוביא.
לעומת זאת, את המילים ' אַחַד הָעָם' הוא תרגם: 'דמיחד בעמא', המיוחד בעם.

 

כאשר ברח דוד משאול המלך, הגיע יחד עם אנשיו  סמוך למחנה שאול, וראה שכל המחנה שרוי בשינה עמוקה. אפילו אבנר, שר הצבא, שכב על יד שאול וישן.
דוד ירד יחד עם אבישי בן צרויה אל תוך המחנה. אבישי ניסה לשכנע את דוד לפגוע בשאול, אך דוד סירב בתוקף. דוד לקח איתו את החנית של שאול ואת צפחת המים שהייתה מראשותי שאול, ויצא יחד עם אבישי מהמחנה.
לאחר שהתרחקו, צעק בקול אל אבנר: 'הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר!'. המשיך דוד לקרוא בקול ואמר: '…וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ!'.

אפשר להבין את הטענה של דוד כך: כל אחד מהעם יכול היה לפגוע בשאול. אבל כמו אבימלך, גם דוד רמז במשפט זה על עצמו: אני בעצמי הייתי יכול לפגוע בו.
הסיבה שדוד קרא לעצמו 'אחד העם' היא מפני שלא רצה אפילו להזכיר אפשרות שהוא בעצמו יפגע  בשאול. אבל בדבריו הוא גם רמז לשאול: דע לך שאני כבר רואה את עצמי כמלך, המיוחד שבעם, ואינני עוד עבד נמלט.

שאול נפעם מהתנהגותו האצילית של דוד, ובירך אותו: בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד. גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל".

"שְׁלֹשָׁה שָאֲלוּ שֶלֹּא כַּהֹגֶן… וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי". (גמרא, תענית ד ע"א)

במאמר זה, התייחסה הגמרא לשלושה סיפורים שונים, שבהם תלה אדם את מעשיו בגורם חיצוני כלשהו.

עבד אברהם

אברהם שלח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק. העבד לא ידע איזו נערה מבין שואבות המים היא הראויה להינשא ליצחק, ולכן התנה שהנערה שתתבקש להשקותו מים ותואיל בטובה להשקות גם את עשרת גמליו – היא הנערה שעליו לקחת.

התנאי של העבד היה 'שלא כהוגן', שכן גם נערה שאינה ראויה ליצחק עלולה להיענות לבקשת העבד.

לאחר שרבקה שאבה מים רבים והשקתה את כל הגמלים, נתן לה העבד נזם זהב ושני צמידים, ושאל אותה מאיזו משפחה היא. רש"י פירש שהעבד נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה על משפחתה, כי היה בטוח שדרכו הצליחה. לעומת זאת, רבים פירשו שקודם שאל אותה בת מי היא, ורק אחר כך נתן לה את הנזם ואת הצמידים. כך גם סיפר העבד למשפחתה כאשר סעד על שולחנם: 'וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ?… וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ'.

שאול

ארבעים יום עמד גלית הפלשתי וחירף את מערכות ישראל, ואיש לא העז להתייצב מולו למלחמה. שאול המלך הבטיח שלושה דברים לאיש שיהרוג את גלית: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל'. גם עושר, גם חתונה עם בת המלך, וגם פטוֹר ממיסים ומעבודת המלך לכל בית אביו.

גם הבטחתו של שאול הייתה שלא כהוגן, שפני שגם אדם שאינו ראוי להינשא לבת המלך (כגון עבד או ממזר) יכול להרוג את גלית.

יפתח

לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, נדר יפתח נֵדֶר: 'וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה'.

נדרו של יפתח היה שלא כהוגן, אבל שלא כמו עבד אברהם ושאול, נענה יפתח שלא כהוגן, והיה צריך לקיים את נדרו בבִתּוֹ היחידה.

ראוי לברר מה פשר הנדר התמוה של יפתח. יש מפרשים שטוענים שיפתח התכוון בנדרו לבעל חיים טהור שייצא מביתו. הסבר זה לא מתיישב עם המילה 'לקראתי', שממנה מובן שהיציאה פתח מהבית היא לקראת יפתח ולכבודו, ולא שייך לומר זאת על בעל חיים.

אפשר להסביר את נדרו של יפתח כך: יפתח קיווה שה' יצליח את מלחמתו בעזרת ניסים ונפלאות, ולכן הקדיש לה' את כל שירות התהילה שעתידים היו כולם לשיר. בנדר זה, הזהיר יפתח את בני ישראל שלא לקבל את פניו כגיבור מנצח, אלא לתת את תודתם לה' בלבד.

למרבה הצער, בת יפתח יצאה לקראתו, והוא הבין שעליו לקיים את נדרו כלשונו.

 

לא תנחשו

התורה אוסרת עלינו 'לנחש'. ההסבר המקובל למעשה הניחוש הוא לתלות החלטה מסוימת בגורם חיצוני. רש"י הביא כדוגמה: 'כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פִּתּו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך'.

ברור שלהבטחה של שאול ולנדר של יפתח, גם אם היו שלא כהוגן – אין שום קשר לאיסור ניחוש. הבעיה היא בתנאי של עבד אברהם. הוא תלה את החלטתו בהתרחשות אחרת שתהיה בעולם.

במסכת חולין אומרת הגמרא: 'כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ'. במילים אחרות: מי שרוצה לדעת מה אסור לעשות – שיראה מה עשו אליעזר ויונתן בן שאול, ולא יעשה כך.

הרמב"ם פסק להלכה: 'וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכול אסור'.

תמוה הדבר שהסיפור המופלא על העבד ורבקה בעצם מתאר מעשה שאסור לעשותו.

הראשונים האריכו בשאלה זו והביאו כמה הסברים, ואפשר לתרץ בשתי דרכים עיקריות:

• אם לא סומכים על הניחוש אלא מבררים היטב – אין איסור. אם נאמר שהעבד שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך העניק לה את התכשיטים, זו ראיה לכך שהוא לא סמך על התנאי שלו, והקפיד לברר שבאמת פנה לנערה הנכונה.
• אם הניחוש אינו מנותק מהמציאות, אלא יש בו טעם והוא רומז על ההחלטה הנכונה – אין איסור. העבד התבקש להביא אישה ממשפחתו של אברהם, והתנאי שלו בדק האם האישה בעלת חסד ומידות טובות, כי כך ראוי שתתנהג אישה מקרובות אברהם, איש החסד.

את דברי הגמרא ניישב כך: אסור לאדם לתלות את מעשיו בגורם חיצוני כמו שעשה עבד אברהם, אף על פי שבמקרה שלו לא היה איסור, מהסיבות שהובאו.

 

יונתן בן שאול

יונתן עלה עם נערו להתגרות מלחמה בפלישתים. רגע לפני שהתגלו לשומרי המחנה, אמר יונתן לנערו: אם יקראו לנו הפלישתים לעמוד במקום – נדע שהמלחמה לא תצליח. אבל אם יקראו לנו הפלישתים לבוא אליהם – זה סימן שנצליח להביס אותם.

לכאורה נראה שגם התנאי של יונתן נכלל בגדר הניחוש האסור.

גם כאן  אפשר לתרץ בעזרת שני ההסברים שנאמרו על עבד אברהם:

• יונתן לא סמך על הניחוש. הוא גמר בליבו להילחם בכל מקרה ובטח בה' שיעזור לו. כדי לחזק את נערו ולנטוע אומץ בליבו – אמר לו את התנאי הזה , בתקווה שהפלישתים אכן יקראו להם.
• התנאי של יונתן לא היה גורם חיצוני בהחלטה, אלא גילה לו האם הפלישתים דרוכים למלחמה, או לא. אם היו קוראים להם לעמוד במקום, זה מפני שהם ערוכים לקרב, ולא כדאי להילחם. אבל אם הם מזמינים אותם להתקרב, אין זאת אלא שהם יהירים ושאננים. כאשר הבין יונתן שהפלישתים בטוחים בעצמם – התחיל להכות בהם וניצח אותם.

מידות משקל אחידות, הן הבסיס לניהול מסחר בחברה אנושית מתוקנת. התורה מזהירה אותנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". שלמה המלך אומר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". חכמינו הפליגו בחומרת מי שמרמה במשקל: "נקרא שנוא ומשוקץ, חרם ותועבה". חכמים חייבו את המוכר לנקות את אבני המשקל מהלכלוך המצטבר עליהם, ואף תיקנו למנות פַּקָּח שבסמכותו להכות ולהעניש את הרמאים (בבא בתרא פ"ט ע"א).

 

שקל הקודש

השֶׁקֶל המוזכר בתורה, היה חתיכת כסף או זהב במשקל קבוע. השקל נקרא כך מפני שכדי לדייק בו היה צריך לשקול אותו במאזניים. אברהם אבינו שקל את הכסף לפני שנתן אותו לעפרון בתמורה למערת המכפלה: "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף… אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". גם ירמיהו הנביא שקל במאזניים את הכסף ששילם לחנמאל בן דודו תמורת השדה בענתות.

משקלו של שקל הקודש חשוב לנו כיום כדי לדעת מה משקל חמשת השקלים אשר ניתנים לכהן בפדיון הבן. משקל מחצית השקל, הוא מחצית משקל הקודש, ויש הנוהגים כיום לתרום צדקה 'זכר למחצית השקל' לפי כסף טהור במשקל זה. מחצית השקל נקראת בתורה בֶּקַע, מפני שהשקל נבקע ונחלק לשניים. בֶּקַע היה גם משקל הנזם שנתן עבד אברהם לרבקה לאחר שהשקתה את גמליו. לפי רוב הפוסקים, משקל שקל הקודש שווה לכ-19 גרם של ימינו.

 

גרה

כדי למנוע מאנשים לזייף את המשקל, נקבע השקל לפי משקל של "עֶשְׂרִים גֵּרָה".  רש"י ועוד כמה פרשנים אומרים שגרה היא מעה, מין מטבע פחוּת בערכו. הערך הכספי הקטן ביותר כיום נקרא "אגורה" (אף על פי שמטבע של אגורה בודדת איננו סחיר כבר שנים רבות). המילה אגורה מופיעה פעם יחידה בתנ"ך בתחילת ספר שמואל: "לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם". רוב הפרשנים הסבירו שאגורה היא גֵּרָה, ולפי זה שֶׁקֶל שווה למשקל עשרים אגורות כסף.

סביר להניח שגֵּרָה הייתה מצויה בידי כל אדם, והיה אפשר בקלות לשקול את שֶׁקֶל הזהב או הכסף כנגד עשרים גרות ולוודא שמשקלה תקין. הרמב"ם השווה את משקל השקל ל-320 גרעיני שעורה (ומשקל הגרה – 16 גרעיני שעורה).

רבי אברהם אבן עזרא הסביר שפירוש המילה גרה הוא: גרעין של חרוב (גרה מלשון גרגיר). עץ החרוב לא מופיע כלל בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר פעמים רבות. בימי קדם היה נהוג להשתמש בגרעיני החרוב כדי לשקול אבנים יקרות, מפני שגרעיני החרוב קשים מאוד ואינם נשחקים, וכמעט שאין הבדל במשקל ביניהם. משקל ממוצע של גרעין חרוב הוא כחמישית גרם, וזהו משקל הקראט שבו משתמשים כיום ליהלומים ולאבני חן יקרות מאוד (קרטיון = חרוב ביוונית, ויש גם דמיון למילה גרה). לפי הסבר זה, משקל שקל הקודש הוא 20 גרעיני חרוב, דהיינו 4 גרם, אבל לא ראיתי מישהו שפסק משקל זה להלכה.

כיכר

משקל הכיכר הוא שלושת אלפי שקלים. לפי משקל שקל הקודש הנהוג כיום בהלכה, שווה משקל הכיכר לכ-57 קילוגרם. כל מחציות השקל שנאספו במדבר הסתכמו ב-100 ככרות כסף וחצי (כמעט 6 טון כסף), ומהם הכינו את אדני המשכן ואת ווי העמודים. משקל הזהב במשכן הסתכם ב-29 ככר זהב (כ-1600 ק"ג).

המנורה במשכן נעשתה מכיכר זהב אחד בלבד ויש אומרים שגם כל כלי המנורה הוכנו מאותו הכיכר.

המן הבטיח לתת לאחשורוש: "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף… לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (למעלה מ-500 טון כסף). סכום זה נראה לנו עצום עד לאין שיעור, אבל בספר דברי הימים מופיע משקל גדול הרבה יותר לזהב ולכסף שהוריש דוד המלך לשלמה בנו כדי שיבנה בו את בית המקדש: "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה', זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים (=מיליון), וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל".

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ".

מלבד לידת יעקב ועשו, הוזכרה בפירוש בכל התנ"ך רק עוד לידה אחת של תאומים: כאשר ילדה תמר את פרץ ואת זרח: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ".

גם פרץ וזרח 'נאבקו ביניהם' מי יצא ראשון. זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה עליה חוט אדום כדי לסמן שהוא הבכור, אבל פרץ אחיו דחק ויצא לפניו.

מכשור רפואי מתקדם לא היה בימי קדם, אבל בכל זאת שמעה רבקה עוד בימי הריונה ששני גויים בבטנה, וגם תמר ידעה עוד לפני הלידה שתאומים בבטנה, שהרי אם לא ידעה, מה ראתה המיילדת לסמן את היד שיצאה ראשונה?

לידת תאומים הייתה תופעה לא שגרתית.  כותב הרשב"ם ש"והנה תאומים" מראה שזה חידוש.

בספר בראשית רמוזות לידות נוספות של תאומים.

"וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן… וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". על לידת הבל לא נאמר "ותהר", וזה רומז שקין והבל נולדו מהיריון אחד. במדרש נאמר גם שעם קין נולדה אחות תאומה, ועם הבל נולדו שתי אחיות תאומות (מובא ברש"י). לפי זה, הלידה הראשונה בעולם הייתה לידת חמישייה.

יש המסבירים שרחל ולאה היו גם הן תאומות, וההבדל היחיד ביניהן היה בעיניים, שעיני לאה היו רכות ודומעות (רד"ק) ועיני רחל לא, ולכן הייתה רחל יפת תואר ויפת מראה.

הרד"ק כותב שאפרים ומנשה היו תאומים, מפני שבפסוקים שמתארים את לידתם הוזכרה רק לידה אחת וקריאת שני שמותיהם ברצף: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים… וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם".

מהמילה "תאומים" נגזרו המילים "תואם", "מתאים", "התאמה" ועוד. שני חפצים מתאימים, אין הכוונה שהם זהים, אלא ששניהם מרכיבים מציאות שלמה (כמו שני חלקי פאזל).

גם תאומי ספר בראשית, יותר משהודגש הדמיון ביניהם, הודגש ההבדל. מעניין לשים לב שבכולם היה מאבק סמוי או גלוי על הבכורה, ובכולם דווקא האח הצעיר זכה למעמד חשוב יותר: קרבנו של הבל התקבל, יעקב זכה להתברך, רחל הייתה האישה האהובה, ואפרים התברך תחת יד ימינו של יעקב. גם פרץ אשר אמור היה להיוולד אחרון אלמלא "התפרץ", זכה למלכות בית דוד שתצא ממנו.

אצל בעלי החיים המוזכרים במקרא מצויות גם לידות תאומים. יונים מטילות בדרך כלל שתי ביצים בלבד. מי שמקריב את קרבן העוף "שני בני יונה", מקריב בעצם קן של יונה ובו שני הגוזלים שבקעו יחד. המשנה שעוסקת בקרבנות העוף, נקראת "מסכת קינים", על שם קיני היונה.

בשיר השירים נאמר "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה". רש"י אומר שהצביה יולדת תאומים. כמה פסוקים קודם לכן נאמר: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת (כבשים) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם". פירוש המילה מתאימות הוא: "דומות", אבל רבי אברהם אבן עזרא פירש שכבשה מתאימה היא כבשה שיולדת תאומים, ולפי זה פירוש הפסוק הוא: ליד כל כבשה עומדים זוג טלאים קטנים, ואין שם אף כבשה שכוּלה, עם טלה בודד.