"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

איסור הרציחה, מהחמורים באיסורי התורה. בעשרת הדיברות הוא פותח את הלוח השמאלי ומשמש כותרת למצוות שבין האדם לחברו.

 רוצח בשוגג

התורה מתייחסת בצורה שונה לאדם שרצח בשגגה. היחס עדיין חמור כלפיו: זקני העדה מצווים לחקור ולדרוש היטב את דינו, וגם אם יצא זכאי – עדיין מרחפת על ראשו אימת גואל הדם, אבל התורה מאפשרת לו להציל את עצמו אם ינוס אל עיר המקלט.

התורה מדגישה לנו שהרצח נחשב לשגגה רק בתנאי שלא הייתה שנאה מוקדמת בין הרוצח לנרצח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים י"ט). אם הייתה שנאה ביניהם קודם לכן, יש חשש סביר שהמעשה לא נעשה בשגגה, ולכן אין אפשרות להציל את הרוצח בעיר המקלט. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ח): "השונא שהרג בשגגה – אינו נקלט… חזקתו שהוא קרוב למזיד".
מובן מכאן שיש מקרי רצח שנראים במבט ראשון כשגגה או כתאונה, אבל לאחר בירור מעמיק עולה החשש שהייתה מעורבת בהם כוונה נסתרת.

מזבח כעיר מקלט

התורה אומרת לנו שבמקרה של רצח מתוכנן מראש – אין אפשרות לרוצח להינצל מן הדין, ויש לקחת אותו אפילו מעל המזבח. הצלת רוצח בעזרת המזבח לא הוזכרה עוד בתורה כאפשרות מקבילה לערי המקלט. אפשרות זו מובאת כ"קל וחומר": מי שרצח בשגגה, ינוס לעיר המקלט, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". אבל אם הזיד על רעהו להרגו בערמה, לא רק שֶׁעיר המקלט לא תועיל לו, אלא אפילו המזבח לא יצילנו. מכאן שהצלה אצל המזבח פשוטה היא ומובנת מאליה, ולא הוצרכה התורה לציין אפשרות זו בפירוש.

חז"ל הסבירו שהאפשרות להינצל אצל המזבח שמורה רק לכוהן בשעת עבודת הקרבנות, והרמב"ם פסק שגם מי שאינו כוהן ובורח מפני המלך כי חושש שיהרגוֹ, המזבח מצילו, ורק אם נמצא לו עוון שחייב עליו מיתה מן הדין, אפשר לקחתו מהמזבח ולשפוט אותו.

יואב בן צרויה

בכל התנ"ך מסופר על מקרה אחד של שימוש במזבח כעיר מקלט. יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך ובן אחותו, ברח מפני המלך שלמה 'וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. יואב חשב ששלמה המלך חפץ להרוג אותו מפני שהיה שותף להמלכת אדוניה בן חגית עוד בחיי המלך דוד. הסיבה האמתית שבגללה רצה שלמה להרוג את יואב הייתה צוואת דוד אביו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,
אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל
לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם,
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם,
וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב מפני שזמם ורצח שני אנשים: את אבנר ואת עמשׂא.

אבנר היה שר הצבא של שאול המלך, ואחרי מות שאול – של איש-בושת בנו. כאשר כרת אבנר ברית עם דוד, ראה זאת יואב בחומרה רבה וטען בפני דוד שאבנר בא לרגל אחריו. יואב החליט לחסל את אבנר, אבל הסיבה האמתית הייתה שנאתו העצומה לאבנר על שהרג את עשהאל אחיו. הוא משך את אבנר בדברים והרגו פתאום: "וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (בשלווה), וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת".

לאחר מרד אבשלום, הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשׂא, גם הוא בן אחותו של דוד. עמשׂא היה מבין המורדים עם אבשלום, אבל דוד החליט לקרבו בכל זאת ולמחול לו על מעשיו. גם מעשה זה לא מצא חן בעיני יואב, וגם את עמשׂא הוא החליט להרוג בערמה:

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?
וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ…".

פעמיים חיבל יואב בניסיונות הפיוס והשלום של דוד. פעמיים הזיד יואב על רעיו להרגם בערמה, כאשר בליבו בוערת שנאה עזה.

יואב נהרג על המזבח בידי בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, ונראה כאילו הפסוק מפרשת השבוע נכתב בדיוק עליו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".