חמץ

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.

מודעות פרסומת

האצבע הקטנה

גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.