פסח חזקיהו

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה…
וְעָשָׂה פֶסַח לַה'.
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם,
בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ".

'עבר זמנו בטל קרבנו'? לא תמיד. התורה מאפשרת לאנשים שלא יכלו להשתתף בקרבן הפסח להקריב אותו חודש לאחר מכן, בי"ד באייר.

נחלקו התנאים האם הדחייה לפסח שני מתאפשרת רק לאנשים בודדים או גם לכל הציבור:

"היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני.
רבי יהודה אומר: אף הציבור עושה פסח שני.
אמר רבי יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שהֶעֱשָׂה את הצבור לעשות פסח שני".

פסח חזקיה

בתקופתו של חזקיה מלך יהודה, רוב תושבי ממלכת ישראל כבר גלו לאשור. חזקיה רצה לאחד סביבו בירושלים את כל בני ישראל שנותרו בארץ. הוא שלח איגרות לכל הכפרים הרחוקים וקרא להם להצטרף להקרבת קרבן הפסח בירושלים.

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,
וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה,
לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם,
לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

שליחי המלך נחלו אכזבה גדולה. תושבי שבטי הצפון לעגו להם וביזו אותם:

"וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר,
בְּאֶרֶץ-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן,
וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

חזקיה התייעץ עם שריו ועם כל הקהל בירושלים, והחליט לדחות את חג הפסח לחודש אייר. "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם".

יש לענות על שתי שאלות:

  1. מדוע לעגו בני ישראל לשליחי המלך?
  2. מדוע נדחה חג הפסח לאייר, ולא נדחו רק האנשים שלא הספיקו להיאסף לירושלים?

התשובה לשתי השאלות נמצאת כ-250 שנים קודם לכן, בתחילת  מלכותו של ירבעם בן נבט.

 

עגלי ירבעם

ירבעם בן נבט הקים את ממלכת ישראל, והפריד בין שבטי ישראל לבין ממלכת יהודה בראשות רחבעם בן שלמה.

בראשית מלכותו, הקים שני עגלי זהב, העמיד מזבח וכוהנים, ומנע מבני ישראל לעלות לירושלים בחגים.

כדי להשלים את הפילוג בין הממלכות, שיבש ירבעם את לוח השנה של נתיניו. הוא קבע את חג הסוכות בחודש השמיני (חשוון), וכך גם אם מישהו היה עולה לירושלים הוא היה מגלה שהחג הסתיים כחודש קודם לכן.

"וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי,
בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ,
וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

במשך שנים רבות התנהלה ממלכת ישראל עם לוח שנה שונה מממלכת יהודה.

השבטים הצפוניים לעגו לשליחים אשר קראו להם לחגוג את חג הפסח בחודש אדר לשיטתם.

חזקיה הבין שהסיכוי היחיד לכנס את שרידי ישראל אליו הוא לאחד את לוח השנה, ולכן החליט באופן חד פעמי לדחות את חג הפסח בחודש, לתאריך שבו מצוין החג בישראל.

בסופו של דבר, היו כמה שבטים שאכן הגיעו וחגגו את הפסח ביהודה:

"אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן, נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם".

הפיצול בלוח השנה גרם לפיצול מוחלט של הממלכות, והאחדות של לוח השנה חיברה מחדש את עם ישראל.

מודעות פרסומת

האצבע הקטנה

גודלו של החושן התפרש בפסוק:  "רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ".

כולם יודעים שהזרת היא האצבע הקטנה ביד, אך האם באמת היה החושן זעיר כל כך?

הזרת לא הוזכרה בתנ"ך כאחת מאצבעות היד, אבל הוזכרה כמה פעמים בקשר למידות שונות. הגמרא במסכת כתובות (דף ה ע"ב) מדגישה את החשיבות של זיהוי כל אחת מאצבעות היד בשם מיוחד, ורש"י שם מרחיב ומסביר:

אגודל – שעליו נותנים את הדם ואת השמן כדי לטהר את המצורע.
אצבע – אותה טובלים בדם ומזים.
אמה – ממנה מתחילה מידת האמה (אורך הזרוע).
קמיצה – היא האצבע האחרונה שאוספת את הסולת בקמיצת המנחה.
זרת – לשיעור גודל החושן.

כמו הזרת, גם שאר האצבעות לא נקראו בשמן בתנ"ך. אגודל (נקרא גם גֻּדָּל) הוזכר רק בלשון חז"ל, ובמקרא הוא נקרא בוהן (גם של היד וגם של הרגל). האצבע משמשת במקרא על פי רוב כשם כללי לכל האצבעות, וכן גם בלשוננו. האמה הוזכרה כשיעור אורך פעמים רבות, אבל לא כשם של אחת האצבעות. גם הקמיצה לא מוזכרת בפירוש כאחת האצבעות.

 שיעור הזרת
מידת החושן לא הייתה כאורך האצבע הקטנה, אלא כמרחק בין קצה הזרת לקצה האגודל כאשר היד פתוחה, ומידה זו קרובה לחצי אמה. גם פרשני המקרא משווים פעמים רבות בין זרת לחצי אמה.

גבהו של גלית, גיבור הפלשתים, היה שש אמות וזרת, כלומר: שש אמות וחצי.

לאחר שדוד קלע את האבן במצחו, נפל גלית על פניו קדימה. חז"ל דורשים שגלית נפל לכיוון ההפוך מהמכה שקיבל וראשו נחבט בקרקע בין רגליו של דוד, כדי שדוד לא יטרח ללכת שתים עשרה אמות וזרתיים אל עבר ראשו. לכאורה ראוי היה לכתוב: שלוש עשרה אמות (6.5 כפול 2), אך ניתן להסביר זאת שמפני שהפסוק דייק לכתוב "שש אמות וזרת" ולא "וחצי", גם חז"ל הקפידו על לשון זאת.

שמות נוספים לאצבעות
הזרת הוזכרה פעם אחת בתנ"ך בשם אחר: בעצת הנערים לרחבעם בן שלמה. הזקנים יעצו לו להקל את נטל העבודה מהעם, אך הנערים האיצו בו לאיים על העם ולהעמיס עליהם:
"כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.
וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם.
אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

הזרת נקראת בדברי הנערים "קוֹטֶן" (בגלל קָטְנָהּ), ומופיעה בלשון גוזמה והתפארות: האצבע הקטנה שלי, עבה יותר מהמתנים של אבי.

ישעיהו הנביא אומר (מ י"ב): "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". הפסוק מתאר בדרך משל את עצמת ה' וגודלו, כאילו מודד בשעלו (כף ידו, ויש אומרים כף רגלו) את כל המים בעולם, ואת השמים הוא מודד בזרת, ואת עפר הארץ הוא כָל (מודד) בשליש. מה הוא השליש? יש אומרים כלי מדידה קטן, אבל יש המסבירים שהשליש הוא כינוי לאמה, האצבע השלישית.

אצבע, צביעה, צביטה וצביתה
ידית האחיזה של הכלי, נקראת במשנה "בית הצביעה", מפני שבעזרת הידית אוחזים את הכלי באצבע. יש נוסחאות שכתוב בהן: "בית הצביטה", ששם צובטים את הכלי ואוחזים בו.
ייתכן לומר שצביטה (אחיזה חזקה עם האצבעות) באה מהמילה אצבע, בהחלפת ט-ע.
במגילת רות נאמר: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי", כלומר: בועז אחז כמה שיבולים קלויות ונתן לרות.
חז"ל אמרו שנתן לה מעט, "בראשי אצבעותיו". עינו של בועז כמובן לא הייתה צרה. הפסוק מזדרז לספר שבועז ציווה את נעריו לתת לה ללקט בין העומרים, ולהפיל שיבולים לידה כדי שתאסוף הרבה: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
הצבתים הם שיבולים אחוזות יחד. צבת כמו צבט, מלשון אחיזה, בהחלפת ט-ת.
כלי העבודה צְבָת, מופיע בתרגום אונקלוס למלקחיים של המנורה. המלקחיים בנויות משתי אצבעות אשר אפשר לחברן בכוח בעזרת ידיות ארוכות. המילה מלקחיים מלשון לקיחה, והצבת, מלשון אצבע.