תרפים

"וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"

התרפים הוזכרו בתנ"ך כמה פעמים ככלי לגילוי עתידות. איננו יודעים מה הייתה צורתם וכיצד השתמשו בהם. ככל הנראה היו אנשים שממש עבדו את התרפים, מפני שלבן קרא להם "אֱלֹהָי", אבל אפשר להניח שברוב המקרים הכוונה היא לחפץ שמסייע לנבא את העתיד, ולא לפסל שנעבד.

התורה אסרה כל מיני פעולות אליליות למטרת תקשורת וחיזוי:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,
קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

התרפים לא הופיעו ברשימה, וכלל לא הוזכרו עוד בתורה מלבד אצל לבן. בכל זאת אפשר להתרשם מהיחס השלילי של הנביאים אליהם:

יאשיהו מלך יהודה ביער מממלכתו "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים".

זכריה הנביא אמר: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".

בתרפים השתמשו כאמור לחזות את העתיד. מלך בבל השתמש בתרפים ובקסמים נוספים כאשר החליט לעלות למלחמה על ירושלים:

"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ,
בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם:
קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד".

חז"ל אמרו במדרש שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ישתמש בהם ויגלה לאן הם ברחו.

אפוד ותרפים

פעמיים הוזכרו בתנ"ך התרפים יחד עם האפוד. גם באפוד השתמשו לצורך חיזוי וקבלת תשובות לשאלות קשות. על האפוד של הכהן הגדול היה קשור החושן ובתוכו "האורים והתומים", והיו אנשים נוספים שהיו חגורי אפוד ככל הנראה כחלק מתהליך של התקדשות והכנה לנבואה.

הנביא הושע אמר: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". נבואתו מכוונת לתקופה ארוכה של ריקנות בעם ישראל, ללא שלטון יציב וללא התגלות אלוהית, גם בדרכים כשרות (אפוד), וגם בדרכים אסורות (תרפים).

האפוד והתרפים היו חלק מאביזרי הפולחן בבית האלהים שהקים מיכה: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה… וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים".

מיכה אירח בביתו את הנער הלוי יהונתן בן גרשום, מינה אותו לכהן בבית האלהים, ודאג לכל מחסורו: "וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ".

תנאי האירוח של הנער מזכירים מעט את תקופת מגורי יעקב בבית לבן. יעקב ביקש מה' שייתן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ועל משכורתו נאמר "עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כאשר עלו המרגלים משבט דן צפונה לחפש נחלה לבני השבט שלהם, עברו דרך בית מיכה וקיבלו שם את ברכתו של הכהן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: לְכוּ לְשָׁלוֹם! נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ". לאחר זמן, עלו כל בני שבט דן לכבוש את נחלתם בצפון, ושוב עברו דרך בית מיכה. הם גנבו ממנו את הפסל והמסכה, את האפוד ואת התרפים, וגם את הכהן שכנעו להצטרף אליהם.

מיכה ובני ביתו נזעקו לרדוף אחרי בני דן, והצליחו להשיגם: "נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן", בדומה לנאמר במרדף של לבן אחרי יעקב: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו… וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ".

מיכה אמר להם: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם!", ולבן שאל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?".

מיכה ראה שבני דן חזקים ממנו ושב לביתו, וגם לבן שב לביתו מבלי להציל את התרפים שלו.

דוד ומיכל

כאשר ביקש שאול להרוג את דוד, שלח את חייליו אל בית דוד וציווה אותם לשמור על הבית ולהרגו בבוקר. מיכל, אשת דוד (בִתּו של שאול), הורידה אותו בעד החלון, וכך הצליח להימלט. כדי להטעות את חיילי שאול, הניחה מיכל על מיטת דוד את התרפים, הניחה מראשותיו את 'כְּבִיר הָעִזִּים' (בגד כלשהו משערות עיזים), ואמרה לחיילים שדוד חולה. רק אחרי ששאול התעקש ודרש "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ" התגלתה התרמית.

אפשר למצוא דמיון גם בין הסיפור הזה לסיפור התרפים של לבן. בשני המקרים מגלה אישה נאמנות לבעלה ומשקרת לאביה, ובשניהם היא משתמשת בטענה של חולי כנגד אביה ('כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי').

מסיפור זה אפשר ללמוד שלתרפים יש צורת אדם, עד כדי כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שדוד אכן שוכב על המיטה.

הימצאות התרפים בביתו של דוד מפתיעה עד מאוד. אפשר לחזק כך את ההשערה שהתרפים לא נחשבו לעבודת אלילים, והיו גם אנשים כשרים בישראל שהשתמשו בהם.

רבי יצחק אברבנאל הסביר שאמנם היו אנשים שהשתמשו בתרפים לצורך עבודה זרה או ניחוש, אבל היו גם תרפים למטרה אחרת: "והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתן אותו, ומזה המין היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד, לאהבתה את דוד מאוד, ולא היה בהם צד עוון".

עצור ועזוב

"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"

בפסוק זה מתוארת שפלות גדולה של עם ישראל אחרי שנים רבות של צרות.

הביטוי "עָצוּר וְעָזוּב" מופיע 5 פעמים בתנ"ך, ובכולן במשמעות של חורבן מוחלט.

ירבעם ואחאב, שני מלכי ישראל אשר הרשיעו מאוד, עד שכללו אותם חז"ל בין המלכים ש'אין להם חלק לעולם הבא'.

אחיה השילוני התנבא על בית ירבעם, ואליהו הנביא על בית אחאב.

בשתי הנבואות נאמר שלא יישאר להם "עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל".

תרגום יונתן לפסוק זה הוא: "אֲחִיד וְשָׁבִיק", כלומר: תפוּס ומשוחרר. ייתכן שהכוונה היא ל"עבד ובן-חורין", גם העבדים וגם השׂרים של ירבעם ושל אחאב יבואו על ענשם.

הרד"ק (בשם אביו) פירש זאת על נכסי המלך העצורים בידו (ממון), ועל הנכסים העזובים בחוץ (בהמות וקרקעות).

מפירושים אלו, אפשר להבין ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים מנוגדות זו לזו. האחת מלשון עצירה ומניעה, והשנייה מלשון שחרור וחירות.

לעומת זאת, רבו המפרשים ש'עצור' ו'עזוב' הן מילים בעלות משמעות דומה.

התרגום הירושלמי על הפסוק שפתחנו בו הוא: "וְאִנוּן שְׁבִיקִין וּרְטִישִׁין, וְלֵית לְהוֹן דִּסְעַד וְסָמִיךְ", כלומר: והם עזובים ונטושים, ואין להם עוזר וסומך.

את אחד הפסוקים הקשים בספר ישעיהו: "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה', צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו", תרגם יונתן כך: "בְּכֵן יְסַבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִדַּן דְּאַיְתִּי עֲלֵיהוֹן עָקָא, וְלָא יְהֵי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ", ובעברית: "על זאת יקוו לעזרה כאשר יביא עליהם צרה, ולא יהיה להם עוזר וסומך" (יונתן האריך מאוד בתרגום זה, ולא נצמד כלל למילות הפסוק).

יוצא לפי זה ש'עצור ועזוב' הוא 'עוזר וסומך', ופירוש הפסוק הוא שאזלו כוחות עם ישראל, ואין מי שיעזור להם.

לפי פרשנים רבים, 'עצור' הוא עם שנשלט בידי מלך.

על שאול המלך נאמר: "זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי", ועל העיר הצפונית 'לַיש' נאמר: "וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר", כלומר: עיר אשר אין בה מריבות, ואין בה איש שרוצה למלוך.

הרד"ק הסביר שהמלך נקרא 'עוצר' – לפי שעוצר העם שלא ילכו, ולא יעשו דבר אלא ברשותו.

המילה 'עצוּר' תתפרש אם כן: "נשלט", כלומר: לא יהיה מלך על ישראל.

ראינו שלפי התרגום הירושלמי 'עזוב' הוא מלשון סמיכה.

התורה מצווה אותנו:

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ,
וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

יש לסייע ולתמוך בבהמה העייפה, גם אם היא שייכת לאחד משונאינו.

בבניין חומות ירושלים בימי שיבת ציון נאמר: "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם, עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה". אין הכוונה שהם עזבו את ירושלים ויצאו ממנה, אלא הם ערמו עפר על החומה מתוך העיר כדי לחזקה ולסמוך אותה.

אימו של יהושפט מלך יהודה נקראה "עזובה", וכן אשתו של כלב בן חצרון. וודאי שמשמעות השם היא חיובית, מלשון סמיכה ועזרה.

בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (ירבעם השני) נאמר: "וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל". רואים אנו בפירוש ש'עזוב' מקביל ל'עוזר'.

אם כן, "אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" פירושו: בני ישראל לא נשלטים בידי מלך, ולא נסמכים בידי עוזר.

אבות אכלו בוסר

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
,וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ"

פשוטו של הפסוק מובן כחובה על שופטי ישראל להטיל את העונש רק על האדם החוטא, ולא על הוריו או על ילדיו.

לכאורה, הוראה זו מנוגדת לסדרי המשפט בבית דין של מעלה. על מידותיו של הקב"ה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". עוון החוטאים עלול לפגוע בצאצאיהם, אפילו לאחר ארבעה דורות. שכר לצדיקים יכול להישמר אף לדורות רבים יותר: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". חז"ל העמידו זאת רק במקרה ש"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר: אדם צדיק יכול לקבל שכר גם על אבותיו הצדיקים, ורשע יכול להיענש גם על אבותיו הרשעים.

שופטי ישראל מצווים שלא לנהוג כך, אלא להעניש כל אדם רק בעונש המגיע לו.

הנביאים עסקו רבות בשאלת גלגול העונש לדורות הבאים.

במגילת איכה נאמר: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ". קינה זו לא נאמרה כתלונה על עונש ללא סיבה, שהרי כמה פסוקים אחר כך נאמר: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ", והרי אחזו מעשי אבותיהם בידיהם.

אולי אפשר לומר שקינה זו נאמרה כנגד המשל שהיה שגור בפי כולם: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה". את המשל הזה אמרו גם האבות, וגם הבנים. האבות היו שאננים והתעלמו מתוכחות הנביא, בטענה שהעונש יבוא בדורות הבאים. הבנים טענו ואמרו שהם צדיקים, אך הם נענשים על מעשי אבותיהם.

ירמיהו ניבא שבעתיד, לא יאמרו עוד את המשל הזה, וכל אדם יקבל את גמולו המגיע לו.

הנביא יחזקאל גם גער בעם ישראל: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה?". הוא סיכם את עיקרון הגמול לצדיקים ולרשעים ואמר:

"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב,
וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן.
צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה,
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה"

דרשת חז"ל

את האיסור להמית 'אבות על בנים' הסבירו חז"ל בעניין אחר. בדיני עדות. אין להמית אב על פי עדות הבן, ואין להמית בן על פי עדות האב. החידוש פה שפסילת קרובי המשפחה לעדות היא לא רק כאשר העדות מועילה לנתבע. היינו עשויים לחשוב שלא ייתכן שאב יעיד לרעת בנו, ואם בכל זאת הוא עושה זאת, כנראה זו עדות אמתית, אבל מכאן למדו שאפילו בעדות שבעקבותיה הנאשם עתיד להיהרג, אין לשמוע את עדות הקרובים שלו.

את הדרשה הזו למדו חז"ל מהכפילות בפסוק, שהרי אם נאמר "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אין צורך להדגיש ולומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". אפשר להבין מכאן שדרשת חז"ל איננה עוקרת את פשט הפסוק. באמת יש להעניש רק את החוטא, אבל אפשר לדרוש מכאן גם אסמכתא לעיקרון פסולי העדות.

אמציה מלך יהודה

שני עבדיו של יואש מלך יהודה התנקשו בחייו והרגוהו. אמציה בנו מלך אחריו, וכאשר ביסס היטב את ממלכתו, הרג את רוצחי אביו:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ,
וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו.
וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית,
כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר,
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת,
כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת".

רואים אנו שאמציה קיים את הפסוק, ואף הוזכר בפירוש שעשה זאת בעקבות הציווי מהתורה.

אנו יודעים שמלכים שחששו ממרידה היו הורגים את המורדים ואת כל בני משפחתם.

שאול ביקש מדוד "הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי". בקרב מלכי ישראל הסתיימו כל המרידות בהרג המוני. בעשׁא השמיד את כל בית ירבעם, זמרי השמיד את בית בעשׁא, ויהוא את כל בית אחאב.

הסיפור על אמציה מלך יהודה נאמר לשבחו. אף על פי שכל המלכים משמידים כל זכר למי שמאיים עליהם, הוא נהג באצילות ולא העניש את הבנים בעוון אבותיהם.

ספר מלחמות ה'

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה',
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

בכמה מקומות בתנ"ך מוצאים אנחנו אזכורים של ספרים עתיקים. בספרים אלו נשמרו דברי חכמה ופתגמים, שירי ניצחון, תיעוד היסטורי ועוד.

הספרים האלו לא נכללו בין כתבי הקודש, ולא נשמרו לדורות. מחלקם, נותרו לנו רק ציטוטים בודדים.

ספר מלחמות ה'

ספר שהוזכר רק פעם אחת, בפרשת חוקת. מסתבר שהיה זה ספר שנאספו בו סיפורי מלחמות הכוללות ניסים ונפלאות.

הפסוקים שצוטטו, עוסקים בכיבוש ארץ האמורי.

"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" רש"י הסביר שהפסוק מספר על הניסים שעשה ה' בים סוף (סופה), ובנחל ארנון. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה מופיע סיפור על אמוריים שהתחבאו בין ההרים משני צידי נחל ארנון, ובדרך נס 'נמעכו' בין ההרים (הסיפור מופיע גם בגמרא במסכת ברכות).

ייתכן שפסוקים נוספים מפרשת חוקת נלקחו גם כן מספר זה, כמו לדוגמה דברי 'המושלים': "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

בספר שמות, אחרי שניצח יהושע את עמלק, אמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לא נאמר בפירוש באיזה ספר לכתוב, אבל המילה 'בַּסֵּפֶר' מיודעת: בספר המוכר לנו. יש שפירשו שגם מלחמת עמלק נכתבה לזיכרון בספר מלחמות ה', ויש שאמרו ש'הספר' הזה הוא ספר התורה, ומשה קיים את הציווי וכתב זאת לזיכרון בספר דברים (בסוף פרשת כי תצא). ב'תרגום יונתן' נקרא הספר הזה: "סֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין", כלומר: ספר הזקנים מלפנים, ספר קדום אחר.

ספר הישר

שני מאורעות בתנ"ך תועדו בספר הישר: מלחמת יהושע בן נון בחמשת מלכי האמורי, וקינת דוד על מות שאול ויהונתן.

חז"ל ניסו לזהות ספר זה עם אחד הספרים המוכרים לנו:

"מאי ספר הישר?…
זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…
זה ספר משנה תורה…
זה ספר שופטים…"

כדי להסביר שספר הישר הוא אחד מהספרים האלו, מצאו חז"ל רמזים בספרים אלו למלחמת יהושע ולקינת דוד.

הרמב"ן הזכיר בפירושו למעשה דינה בשכם ספר בשם 'מלחמות בני יעקב'. זהו ספר שמתוארות בו מלחמות רבות שערכו יעקב ובניו בארץ לאחר כיבוש שכם. מלחמות אלו לא הוזכרו בתורה כי אם ברמז קל: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יש אומרים שספר זה הוא ספר הישר.

 

משלים עתיקים

משלי שלמה ושיריו

"וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".

מבין השירים והמשלים של שלמה, אנו מכירים את הספרים 'משלי' ו'שיר השירים', אבל מספר המשלים והשירים בספרים אלו רחוק מהמספרים שהוזכרו. גם אם נתייחס לכל פסוק כמשל או כשיר בפני עצמו, אז במשלי יש כ-900 משלים, ובשיר השירים יש כ-120 שירים.

אפשר לומר שמספרים אלו נאמרו בלשון גוזמה (בדומה לדברי הגמרא: "שלוש מאות מִשלות שועלים היו לו לרבי מאיר", "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה", ועוד).

אפשר לומר גם שמשלים ושירים רבים של שלמה לא עלו על הכתב והשתכחו לאורך השנים.

משל הקדמוני

דוד, בברחו מפני שאול המלך, כרת את כנף מעילו של שאול במערה וסירב להרגו. כאשר יצא שאול מהמערה והלך לדרכו, יצא אחריו דוד והראה לו מרחוק את כנף המעיל שבידו, וכך אמר לו:

"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע',
וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ ".

דוד ציטט פתגם ממשל הקדמוני, וכוונתו: תפקיד הרשעים לעשות רע, ולכן אני, הצדיק לא אפגע בך.

בני העם הקדמוני (או: בני קדם), נקראו על שם מושבם בארצות המזרח, והיו ידועים בחכמתם. על שלמה המלך נאמר שגדלה חכמתו 'מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם', וישעיהו לעג ליועצי פרעה אשר אבדה חכמתם, ואינם יכולים עוד לומר: "בֶּן חֲכָמִים אֲנִי, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם".

מדברי דוד לשאול לומדים אנו שפתגמי הקדמונים היו שגורים בפי העם, אבל כל מה שנשאר לנו מהם, זה הציטוט הבודד ההוא.

 

ספרים נוספים

ספרים נוספים נזכרו בתנ"ך ואיננו יודעים מאומה עליהם.

הספרים 'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל', ו'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה', אינם ספר 'דברי הימים' אשר נמצא בתנ"ך שלנו.

על שלמה המלך נאמר שיתר כל דבריו כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה".

על הנביאים אחיה השילוני, נתן, גד, שמעיה ועידו, נאמר שכתבו את נבואותיהם בספר, אבל הספר לא נשמר בידינו. אולי דברי הנביאים נתן וגד זהו 'ספר שמואל' הידוע לנו.

ירמיהו הנביא קונן על מות יאשיהו המלך, וכתב את קינותיו בַספר: " וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ… וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". אין זה ספר 'איכה', אלא ספר אחר שאבד.

נחל אשכול

אשכול

מתוך ויקיפדיה

"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל,
וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד…
לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל,
עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל, אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מקומות על שמות אירועים

עשרות מקומות בתנ"ך נקראו על שם מאורעות שהתרחשו בהם.

נראה כמה דוגמאות:

  • "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה'…".
    האירוע של 'מסה ומריבה' התרחש ברפידים, אבל השם 'רפידים' נשמר (בפסוק הבא נאמר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"). כנראה המקום שנקרא 'מסה ומריבה' היה חלק קטן מתוך רפידים.
  • למקום שבו קברו את העם המתאווים אשר ביקשו בשר במדבר קראו "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה", למקום שבו נטש שאול את המרדף אחרי דוד קראו "סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת", ולמקום שבו ניצח דוד את הפלשתים הוא קרא "בַּעַל פְּרָצִים".

כמו אלה, יש עוד מקרים רבים שהנציחו מאורע משמעותי בשם חדש למקום.

לעומת זאת, יש מקרים שבהם מקום מקבל שם 'חדש', אבל למרבה הפלא אנו מגלים שעוד קודם לכן נקרא המקום כך. לדוגמה:
יצחק קרא לבאר שמצאו עבדיו בשם 'שִׁבְעָה', ו"עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כמה פרקים קודם לכן סופר על הברית שכרת אברהם עם אבימלך מלך פלשתים: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם". עוד קודם לכן, בסיפור גירוש הגר שפחת שרה, נאמר: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע".

דוגמה נוספת:
על יעקב נאמר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל, וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". אבל, עוד בימי אברהם הוזכר המקום בשם בית אל: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה".

קיימות שתי אפשרויות להסביר קשיים כאלו:

  • כאשר נכתבה התורה (הרבה אחרי התרחשות הסיפור), הוזכר המקום בשם שניתן לו מאוחר יותר.
  • המקום נקרא בשם זה עוד קודם המאורע, אבל אחרי מה שקרה שם, אומרים האנשים "כמה מתאים השם למקום הזה, שאכן כך ארע בו".

נחזור לדוגמאות:

אפשרות ראשונה: יעקב קרא למקום 'בית אל' ואברהם או יצחק קראו ל'באר שבע' בשמה, אבל בזמן כתיבת התורה הוזכר שם המקום גם בסיפורים שקדמו לקריאת השם.

אפשרות שנייה: גם בית אל וגם באר שבע נקראו כך עוד קודם לסיפורי האבות. אברהם אמר 'כמה מתאים למקום זה השם באר שבע, שהרי כאן נשבעתי לאבימלך', יצחק דרש את השם 'באר שבע' על הבאר 'שִׁבְעָה', ויעקב דרש את השם 'בית אל' על כך שגילה ש"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה".

יש מקומות שרגע לפני קריאת שמם הם מוזכרים כבר בשמם החדש. כאן אפשר להניח כמעט בוודאות שבשעת כתיבת הספר נקרא המקום על שם סופו.

כמה דוגמאות:

  • "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".
  • עכן, אשר לקח לעצמו משלל העיר יריחו, נלקח אל 'עמק עכור', ושם נהרג. אחרי מות עכן, קרא יהושע בן נון למקום 'עמק עכור'.
  • בתחילת ספר שופטים, מלאך ה' עלה אל מקום בשם 'בוכים', והוכיח את בני ישראל שהיו שם. כל העם נשאו את קולם בבכי, וקראו את שם המקום 'בוכים'.
  • בימי יהושפט, נאספו כל העם אל 'עמק ברכה', שם ברכו את ה', וקראו למקום 'עמק ברכה' על שם המאורע.

כעת, נעבור אל נחל אשכול.

מסופר שהמרגלים הגיעו אל נחל אשכֹּל, ואחרי שכרתו משם אשכול ענבים, קראו למקום 'נחל אשכול'.

לכאורה, נוכל לומר גם כאן ש"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל" נאמר על שם סופו: המקום שבעוד רגע ייקרא כך.

אבל קיים הבדל קטן בין השם שניתן למקום אחרי כריתת האשכול לבין השם שהוזכר קודם. בהתחלה, המילה 'אֶשְׁכֹּל' נכתבה בכתיב חסר, ללא 'ו'. אבל אחר כך כתוב: 'לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל, עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בכתיב מלא.

אֶשְׁכֹּל, ללא 'ו', זהו שמו של אחד מחבריו של אברהם אבינו: "עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא".

אפשר לומר שהמקום נקרא 'נַחַל אֶשְׁכֹּל' על שם אֶשְׁכֹּל חברו של אברהם. גם אפשר להניח שהנחל נמצא בסביבות חברון, אשר שם עברו המרגלים, ושם גם חי אֶשְׁכֹּל.

לאחר שכרתו המרגלים את האשכול, הם שינו את שם המקום ל"נַחַל אֶשְׁכּוֹל", עם 'ו', לא על שם אשכֹּל, אלא על שם האשכול אשר הביאו משם.

אלדד ומידד

" וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה,
שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד…
וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה"

אלדד ומידד, שני אנשים שעד כה לא ידענו מי הם. הם היו אמורים להיות בין שבעים הזקנים שייבחרו להנהיג את ישראל יחד עם משה.

משה אסף שבעים זקנים אל אוהל מועד (אהלו של משה, מחוץ למחנה), ושם שרתה עליהם רוח הנבואה. רש"י הסביר את בחירת הזקנים לפי דברי חז"ל, שנלקחו ששה אנשים מכל שבט (72 אנשים יחד), ובהגרלה בחרו מתוכם שבעים זקנים, והותירו שנים.

אלדד ומידד היו בין האנשים שעלו בגורל ונבחרו: "וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים", אבל בחרו להישאר במחנה. "וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה" – לאוהל מועד, מחוץ למחנה, "וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה".

הנער של משה נזעק לספר למשה: "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה!". הגדיל לעשות יהושע בן נון ודרש ממשה לכלוא אותם: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן… וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!'".

עד כה, כל מי שחפץ לשמוע את דבר ה', היה יוצא מהמחנה והולך אל אהל משה: "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". כאן, שני נביאים החלו להתנבא בתוך המחנה. הזקנים היו אמורים לקבל את נבואתם דרך משה, כמו שכתוב: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם", אבל אלדד ומידד 'עקפו' את משה, וקיבלו את הנבואה בפני עצמם. האנשים שסבבו את משה פירשו זאת כמרידה במשה. משה לעומת זאת, פירש את זה כברכה גדולה כאשר רוח הנבואה שורה גם בתוך המחנה, ואמר: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים".

לא נאמרה בפסוקים הסיבה שבגללה נשארו אלדד ומידד במחנה, אבל חז"ל אמרו בגמרא שהם עשו זאת מרוב ענווה:

"אָמְרוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד: אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּה.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם – הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם".
(סנהדרין י"ז ע"א).

כלומר: הם התחמקו ממעמד קבלת הנבואה ההמוני באהל מועד, מפני שחשבו שאינם ראויים להיות בו. בסופו של דבר, הנבואה שרתה עליהם במקום מחבואם, והם זכו לכבוד גדול יותר מכל הזקנים האחרים. הם הזקנים היחידים שהתפרשו שמותיהם, ולפי דברי חז"ל הם היו היחידים שהמשיכו להתנבא גם אחרי המעמד ההוא.

נחבא אל הכלים

סיפור דומה היה גם בטקס הכתרת שאול למלך על ישראל.

שמואל הנביא כבר משח את שאול למלך, אבל איש עוד לא ידע על כך.
כאשר רצה שמואל לבשר זאת לכל העם, הוא כינס את כולם אל המצפָּה בארץ בנימין, וערך שם גורל כדי למצוא את המלך.
תוצאות הגורל מתקבלות על העם כרצון ה', וכך רצה שמואל לגרום לעם לקבל את המלך עליהם ללא מחלוקת ומריבה.
בדרך כלל, הגורלות היו נערכים יחד עם הכהן הגדול בעזרת 'האורים והתומים'.

בשלב הראשון, הפיל שמואל גורל על כל השבטים, ונבחר שבט בנימין.

בשלב השני, נבחרה משפחתו של שאול מכל משפחות שבט בנימין, ובשלב השלישי נבחר שאול. כאשר חיפשו את שאול, לא מצאוהו.

שאלו ובדקו: "הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?", ותשובת ה' הייתה: "הִנֵּה הוּא, נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים". שאול התרחק ממקום הכינוס, ובחר לשבת על הכלים, לשמור על החפצים של כל הקהל בקרבת מקום. מיד הזדרזו כולם ולקחו אותו משם: "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם", והמליכו אותו עליהם.

כמו אלדד ומידד, גם שאול ידע שהוא נבחר מכל העם, אבל בחר לא לרדוף אחר הכבוד, אלא להמתין לו בסבלנות ובענווה.

אמרו חכמים במדרש:
"כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו.
וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו.
שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך,
שנאמר: 'ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים'.
מהו 'אל הכלים'? כשאמרו לו דבר המלוכה,
אמר להם: 'איני ראוי למלכות. אלא שאלו באורים ותומים אם אני ראוי,
ואם לאו – הניחו אותי'…
מיד החביא את עצמו עד שישאלו באורים ותומים.
'ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים', וכן שנו רבותינו: הכלים אלו אורים ותומים".

שמן המשחה

"וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ"

בפרשת כי תשא מופיע הציווי על הכנת שמן המשחה. השמן נעשה מהין (12 לוג) שמן זית, ועוד בשׂמים רבים במשקל מדויק.

חכמים הסבירו שכדי להעביר את ריח הבשמים לשמן, היו צריכים לשרות את הבשמים במים, לכסות את המים בשמן זית, ולבשל בחום נמוך, קדירה בתוך קדירה, עד שהמים מתאדים וכל חומר הבושם נספג בשמן: "רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ".

מדברי חז"ל נראה שתהליך יצירת השמן וגם השימוש בו היו מלווים בנס: כמות השמן לא חסרה לא בתהליך הרקיחה הממושך, וגם לא לאחר שהשתמשו בו למשיחת הכוהנים והמשכן, וכל כמות השמן נשמרה לעתיד לבוא. גם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש: "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה".
לעומת זאת, לשיטת האבן עזרא היו רוקחים שמן כזה בכל פעם שהיה צורך: "שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים".

התורה גם מזהירה מפני שימוש בשמן:

"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ,
וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ,
קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר –
וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".

משיח

'הכהן המשיח', הוא הכהן הגדול אשר נמשח בשמן המשחה. משיחת הכהנים מוזכרת רק בתורה ונרמזה פעם אחת בתהילים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן", אבל בכל שאר התנ"ך, המשיח הוא המלך. המלכים היו נמשחים בשמן במעמד ההכתרה, והפעולה  'משיחה' הפכה להיות מילה נרדפת ל'מינוי חשוב'.

מקור המילה "נסיך" הוא בפעולת הניסוך של השמן על ראשו (ואינו דווקא בן המלך, כפי שמקובל בלשוננו).

אליהו הנביא הצטווה:

"וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם.
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלושת האנשים שהוזכרו בציווי הזה, רק על יהוא נאמר בפירוש שנמשח בשמן. חזאל ואלישע התמנו לתפקידם 'בעל פה'.

התורה אסרה למשוח 'זר' בשמן המשחה. רש"י כתב שזר הוא כל אדם שאינו כהן או מלך. האבן עזרא לעומתו, דבק בפירוש הקבוע של המילה זר: כל מי שאינו כהן. לפי שיטת האבן עזרא – כאשר משחו את המלכים בשמן המשחה, היה זה איסור שהותר בהוראת שעה של נביא.

הרמב"ן פירש שהאיסור לתת על זר אינו כולל את מי שה' ציווה למשוח: את הכהנים ואת המלכים, אשר נקראים שניהם 'משיח ה'', וכך הוא מחזק את שיטת רש"י שמשיחת המלך מותרת מלכתחילה.

כמה מלכים מעם ישראל נמשחו: שאול, דוד, שלמה, יהוא, יהואש ויהואחז. גם באבשלום בן דוד הוזכרה משיחה: "וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה".

דוד נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – משח אותו שמואל אחרי שבחר אותו מבין אחָיו, בפעם השנייה, אחרי מות שאול, משחו אותו אנשי שבט יהודה, ובפעם השלישית, אחרי מות איש-בושת בן שאול, משחו אותו כל ישראל עליהם.

מפני שהמלוכה עוברת בירושה, אין צורך למשוח מלך בן מלך, אלא אם יש ספק או מחלוקת מי המלך הבא. שלמה נמשח מפני שאחיו אדוניה הקדים והכתיר את עצמו, יהואש נמשח כדי להכריז על המרד בעתליה המלכה, ויהואחז בן יאשיהו נמשח מפני שאביו נהרג בקרב ולא הספיק לצוות מי מארבעת בניו ימלוך אחריו (נציין שבסופו של דבר – כל הארבעה ישבו על כיסא המלכות).

קרן השמן

מסורת בידינו מחכמינו שרק מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה.

בספר תהילים נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו". לפני משיחת דוד, הצטווה שמואל הנביא: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן". את שמן המשחה היו ממלאים בקרן, ויוצקים ממנה על ראש המלך החדש.

גם לפני המלכת שלמה מוזכרת קרן השמן: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה". אפשר לומר ש'האוהל' (בה' הידיעה) זהו מקום משכן ארון הברית, ומכאן נלמד שאת שמן המשחה היו שומרים על יד הארון, בתוך קודש הקדשים.

תפילת חנה מסתיימת בפסוק: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ". חכמינו אמרו שתפילתה נאמרה כנבואה על דוד שנמשח מקרן השמן.

במשיחת מלכי ישראל שאינם מבית דוד לא הוזכרה קרן השמן.

על משיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן, וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ", ובמשיחת יהוא, ציווה אלישע את נערו: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן, וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ". לפי דברי חז"ל, לא היה זה שמן המשחה, אלא 'שמן אפרסמון', שמן בושם יקר ומיוחד.

משיחת הראש בשמן בושם, הייתה נחשבת לתענוג גדול. דוד המלך אמר בתהילים: "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", ושלמה בנו אמר בקהלת: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

את הפסוק "וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" אפשר לפרש כתיאור העונג הגדול: קרני (כבודי, מעמדי) התרוממה, ואת ראשי בללתי ומשחתי בשמן מרוב שמחה. אבל אפשר גם להבין את הפסוק כתיאור משיחתו של דוד למלך: קרן השמן התרוממה למעלה, וממנה נשפך על ראשי שמן המשחה.