תוף מרים

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

%d7%aa%d7%a3-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d

תוף מרים (מתוך ויקיפדיה)

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

%d7%98%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%96-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d

הסמל של חברת 'טמבור', בעבר ובהווה

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

טרֵפה אחים, טרֵפה!

בהמה 'טְרֵפָה' היא בהמה שנפגעה ונהרגה בידי בעל חיים טורף.

התורה אוסרת עלינו לאכול את בשר הטריפה, ומצווה עלינו להשליכו לכלבים:
'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'.

חז"ל ביארו שאיסור אכילת הטרפה חל על כל בהמה או חיה שיש בה מום או פצע (חיצוני או פנימי) אשר מסכן את חייה, ולאו דווקא אם נטרפה בידי חיה אחרת. הטרפה אסורה באכילה גם אם נשארה בחיים לאחר שנפצעה ונשחטה כדין.

בלשוננו, נהוג לכנות 'טרפה' אוכל  שאינו כשר (כמו בשר בחלב), אף על פי שאין כל קשר לטרפה.

 

טרפה בדיני שומרים

בפרשת משפטים מופיע דינו של אדם אשר שומר (תמורת תשלום) על בהמה של חברו:

"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר,
וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, אֵין רֹאֶה.
שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ,
וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.
וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו.
אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם".

נסכם את דיני שומר השכר:

  1. אם הבהמה מתה או נחטפה בידי שודדים – השומר נשבע שזה לא באשמתו, ולא משלם.
  2. אם נגנבה – השומר ישלם (כי אם היה שומר היטב – לא הייתה נגנבת).
  3. אם נטרפה – יביא עֵד ולא ישלם.

מה פירוש 'יְבִאֵהוּ עֵד'? רש"י הסביר שעל השומר להביא עדים שנטרפה באונס, ולא הייתה לו אפשרות להציל.

הפסוקים עוסקים באדם שלוקח בהמות של אנשים אחרים למרעה תמורת תשלום.

כאשר חיות טרף מתנפלות על העדר, הרועה זועק לעזרה, וכל הרועים שבסביבתו נחלצים להגיע ולהבריח את הטורפים. אם בכל זאת נטרפה אחת מבהמות העדר – הרועים המסייעים יוכלו להעיד לטובת הרועה הנתבע. התנהגות כזו מתוארת בדברי ישעיה הנביא:

"כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ,
אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים,
מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת, וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה".

פסוק זה מתאר אריה נועז, ששוקד על טרפו ולא נסוג מהמון הרועים הצובאים עליו.

 

לעומת רש"י, רבים הסבירו שהרועה לא נדרש להביא עדים שראו את הבהמה נטרפת, אלא עליו להביא ראיה כלשהי שהבהמה החסרה אכן נטרפה.

המנהג שהיה בין רועי הצאן לבעלי הבהמות הוא שבמקרה של פגיעת חיות טרף, הרועה צריך להראות לבעל הבהמה שריד כלשהו מהטריפה. כמו לדוגמה חתיכת בשר עם סימני נשיכה. הצגת שריד כזה מוכיחה את סיבת המוות, וגם מראה שהרועה עשה ככל שביכולתו להציל את הנטרפת ולא עלה בידו.

אם הרועה לא יציג שריד מהטרפה – יוכל לטעון בעל הבהמה שהוא פשע בשמירתו ולתבוע ממנו לשלם.

מנהג כזה מתאר הנביא עמוס:
"כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי, שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן".

'בדל אוזן' זהו הסחוס של האוזן (על פי תרגום יונתן), וזה מראה שמספיק אפילו שריד זעיר כדי להוכיח את טענת הרועה.

הצלת בהמה מטרפה מוזכרת גם בדברי דוד לשאול, כאשר ביקש להילחם בגלית הפלשתי:

"רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן,
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו,
וַיָּקָם עָלַי, וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו".

בסוף פרשת ויצא, הטיח יעקב בלבן את כל אשר על ליבו. הוא הזכיר את התנהגותו הרעה והנצלנית של לבן, לעומת יושרו שלו וטיפולו המסור בצאן של לבן.

אחת מטענותיו של יעקב היא:

"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ.
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה".

יעקב נהג עם לבן לפנים משורת הדין. יכול היה יעקב להביא את הטרפה אל לבן ולהיפטר מתשלום, אבל במקום זאת הוא חיטא (השלים) את הבהמה החסרה בבהמה משלו.

אחד העם

'אחד ה…'

בדרך כלל, הביטוי 'אחד ה…' מכוון לבחירה חסרת חשיבות של אחד מתוך רבים.

לדוגמה, על הגר שפחת שרה נאמר: 'וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם'. היו שם כמה שיחים, והיא השליכה תחת אחד מהם.
אחי יוסף זממו להרגו ואמרו: 'וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת', לא משנה איזה מהם. ראובן לא רצה שיוסף ימות, ולכן ביקש מאחיו להשליך את יוסף לבור מסוים שלדעתו היה מסוכן פחות: 'הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו'. לא אל 'אחד הבורות', אלא 'אל הבור הזה'.

 

יש מקרים שבהם יש חשיבות לבחירה של ה'אחד'. בסיפור עקידת יצחק כתוב: 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. כאן, אין זה הר סתמי שייבחר באקראי, אלא הר מיוחד בארץ המוריה. הוא ההר שעליו נבנה אחר כך בית המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים: 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה'.
ההר המיוחד הזה נקרא 'אחד ההרים', מפני שהוא נראה בדיוק כמו כל ההרים סביבו. הוא לא הגבוה ביותר, ולא בולט במראה חריג כלשהו. לכן ציווה ה' את אברהם ללכת אל ארץ המוריה ורק שם הוא יידע באיזה הר מדובר.

 

אחד מיוחד

בציווי על קרבן התמיד כתוב: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר'. ההבנה הפשוטה היא: הכבש האחד מתוך השניים, אבל חכמים דרשו את הפסוק שיש להקריב את הכבש האחד – המיוחד שבעדרו. המובחר ביותר.
כאן המילה 'אחד' מבטאת כוונה שונה בתכלית. לא אחד מתוך רבים, אלא האחד ששונה מכולם.

 

בפרשת תולדות, נהג יצחק כמו אברהם אביו, וסיפר לאנשי גרר שרבקה אשתו היא אחותו.

אבימלך מלך גרר האשים אותו: 'מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם'.

הכוונה הפשוטה של דבריו היא שכל אחד מבני עמו יכול היה לחטוא ולקחת את רבקה לאישה. אבל בתוך דבריו מסתתרת כוונה נוספת: כמעט נכשלתי בעצמי ולקחתיה לי לאישה.

פירוש 'אחד העם' הוא האדם המיוחד ביותר בעם. אבימלך בחר לומר בלשון זו, כדי לא להזכיר על עצמו לשון של חטא ('כמעט שכבתי').

בכל הפעמים שכתוב 'אחד ה…' תרגם אונקלוס לארמית: 'חַד מִן…'. לדוגמה: 'אחד ההרים' – חד מן טוריא, 'באחד הבורות' – בחד מן גוביא.
לעומת זאת, את המילים ' אַחַד הָעָם' הוא תרגם: 'דמיחד בעמא', המיוחד בעם.

 

כאשר ברח דוד משאול המלך, הגיע יחד עם אנשיו  סמוך למחנה שאול, וראה שכל המחנה שרוי בשינה עמוקה. אפילו אבנר, שר הצבא, שכב על יד שאול וישן.
דוד ירד יחד עם אבישי בן צרויה אל תוך המחנה. אבישי ניסה לשכנע את דוד לפגוע בשאול, אך דוד סירב בתוקף. דוד לקח איתו את החנית של שאול ואת צפחת המים שהייתה מראשותי שאול, ויצא יחד עם אבישי מהמחנה.
לאחר שהתרחקו, צעק בקול אל אבנר: 'הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר!'. המשיך דוד לקרוא בקול ואמר: '…וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ? כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ!'.

אפשר להבין את הטענה של דוד כך: כל אחד מהעם יכול היה לפגוע בשאול. אבל כמו אבימלך, גם דוד רמז במשפט זה על עצמו: אני בעצמי הייתי יכול לפגוע בו.
הסיבה שדוד קרא לעצמו 'אחד העם' היא מפני שלא רצה אפילו להזכיר אפשרות שהוא בעצמו יפגע  בשאול. אבל בדבריו הוא גם רמז לשאול: דע לך שאני כבר רואה את עצמי כמלך, המיוחד שבעם, ואינני עוד עבד נמלט.

שאול נפעם מהתנהגותו האצילית של דוד, ובירך אותו: בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד. גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה, וְגַם יָכֹל תּוּכָל".

שאלו שלא כהוגן

"שְׁלֹשָׁה שָאֲלוּ שֶלֹּא כַּהֹגֶן… וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי". (גמרא, תענית ד ע"א)

במאמר זה, התייחסה הגמרא לשלושה סיפורים שונים, שבהם תלה אדם את מעשיו בגורם חיצוני כלשהו.

עבד אברהם

אברהם שלח את עבדו לחרן, לקחת אישה ליצחק. העבד לא ידע איזו נערה מבין שואבות המים היא הראויה להינשא ליצחק, ולכן התנה שהנערה שתתבקש להשקותו מים ותואיל בטובה להשקות גם את עשרת גמליו – היא הנערה שעליו לקחת.

התנאי של העבד היה 'שלא כהוגן', שכן גם נערה שאינה ראויה ליצחק עלולה להיענות לבקשת העבד.

לאחר שרבקה שאבה מים רבים והשקתה את כל הגמלים, נתן לה העבד נזם זהב ושני צמידים, ושאל אותה מאיזו משפחה היא. רש"י פירש שהעבד נתן לה את התכשיטים עוד לפני ששאל אותה על משפחתה, כי היה בטוח שדרכו הצליחה. לעומת זאת, רבים פירשו שקודם שאל אותה בת מי היא, ורק אחר כך נתן לה את הנזם ואת הצמידים. כך גם סיפר העבד למשפחתה כאשר סעד על שולחנם: 'וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: בַּת מִי אַתְּ?… וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ'.

שאול

ארבעים יום עמד גלית הפלשתי וחירף את מערכות ישראל, ואיש לא העז להתייצב מולו למלחמה. שאול המלך הבטיח שלושה דברים לאיש שיהרוג את גלית: 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל'. גם עושר, גם חתונה עם בת המלך, וגם פטוֹר ממיסים ומעבודת המלך לכל בית אביו.

גם הבטחתו של שאול הייתה שלא כהוגן, שפני שגם אדם שאינו ראוי להינשא לבת המלך (כגון עבד או ממזר) יכול להרוג את גלית.

יפתח

לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, נדר יפתח נֵדֶר: 'וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה, לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה'.

נדרו של יפתח היה שלא כהוגן, אבל שלא כמו עבד אברהם ושאול, נענה יפתח שלא כהוגן, והיה צריך לקיים את נדרו בבִתּוֹ היחידה.

ראוי לברר מה פשר הנדר התמוה של יפתח. יש מפרשים שטוענים שיפתח התכוון בנדרו לבעל חיים טהור שייצא מביתו. הסבר זה לא מתיישב עם המילה 'לקראתי', שממנה מובן שהיציאה פתח מהבית היא לקראת יפתח ולכבודו, ולא שייך לומר זאת על בעל חיים.

אפשר להסביר את נדרו של יפתח כך: יפתח קיווה שה' יצליח את מלחמתו בעזרת ניסים ונפלאות, ולכן הקדיש לה' את כל שירות התהילה שעתידים היו כולם לשיר. בנדר זה, הזהיר יפתח את בני ישראל שלא לקבל את פניו כגיבור מנצח, אלא לתת את תודתם לה' בלבד.

למרבה הצער, בת יפתח יצאה לקראתו, והוא הבין שעליו לקיים את נדרו כלשונו.

 

לא תנחשו

התורה אוסרת עלינו 'לנחש'. ההסבר המקובל למעשה הניחוש הוא לתלות החלטה מסוימת בגורם חיצוני. רש"י הביא כדוגמה: 'כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פִּתּו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך'.

ברור שלהבטחה של שאול ולנדר של יפתח, גם אם היו שלא כהוגן – אין שום קשר לאיסור ניחוש. הבעיה היא בתנאי של עבד אברהם. הוא תלה את החלטתו בהתרחשות אחרת שתהיה בעולם.

במסכת חולין אומרת הגמרא: 'כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֵבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל – אֵינוֹ נַחַשׁ'. במילים אחרות: מי שרוצה לדעת מה אסור לעשות – שיראה מה עשו אליעזר ויונתן בן שאול, ולא יעשה כך.

הרמב"ם פסק להלכה: 'וכן המשים לעצמו סימנים: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו – הכול אסור'.

תמוה הדבר שהסיפור המופלא על העבד ורבקה בעצם מתאר מעשה שאסור לעשותו.

הראשונים האריכו בשאלה זו והביאו כמה הסברים, ואפשר לתרץ בשתי דרכים עיקריות:

  • אם לא סומכים על הניחוש אלא מבררים היטב – אין איסור. אם נאמר שהעבד שאל את רבקה בת מי היא ורק אחר כך העניק לה את התכשיטים, זו ראיה לכך שהוא לא סמך על התנאי שלו, והקפיד לברר שבאמת פנה לנערה הנכונה.
  • אם הניחוש אינו מנותק מהמציאות, אלא יש בו טעם והוא רומז על ההחלטה הנכונה – אין איסור. העבד התבקש להביא אישה ממשפחתו של אברהם, והתנאי שלו בדק האם האישה בעלת חסד ומידות טובות, כי כך ראוי שתתנהג אישה מקרובות אברהם, איש החסד.

את דברי הגמרא ניישב כך: אסור לאדם לתלות את מעשיו בגורם חיצוני כמו שעשה עבד אברהם, אף על פי שבמקרה שלו לא היה איסור, מהסיבות שהובאו.

 

יונתן בן שאול

יונתן עלה עם נערו להתגרות מלחמה בפלישתים. רגע לפני שהתגלו לשומרי המחנה, אמר יונתן לנערו: אם יקראו לנו הפלישתים לעמוד במקום – נדע שהמלחמה לא תצליח. אבל אם יקראו לנו הפלישתים לבוא אליהם – זה סימן שנצליח להביס אותם.

לכאורה נראה שגם התנאי של יונתן נכלל בגדר הניחוש האסור.

גם כאן  אפשר לתרץ בעזרת שני ההסברים שנאמרו על עבד אברהם:

  • יונתן לא סמך על הניחוש. הוא גמר בליבו להילחם בכל מקרה ובטח בה' שיעזור לו. כדי לחזק את נערו ולנטוע אומץ בליבו – אמר לו את התנאי הזה , בתקווה שהפלישתים אכן יקראו להם.
  • התנאי של יונתן לא היה גורם חיצוני בהחלטה, אלא גילה לו האם הפלישתים דרוכים למלחמה, או לא. אם היו קוראים להם לעמוד במקום, זה מפני שהם ערוכים לקרב, ולא כדאי להילחם. אבל אם הם מזמינים אותם להתקרב, אין זאת אלא שהם יהירים ושאננים. כאשר הבין יונתן שהפלישתים בטוחים בעצמם – התחיל להכות בהם וניצח אותם.

אבימלך

אברהם אבינו נדד אל תחום שלטונו של אבימלך הפלשתי, מלך גרר.

גם יצחק התגורר שם בתקופת הרעב. בארץ גרר חפרו  אברהם ויצחק בארות, ובשדות גרר זרע יצחק ומצא ברכה מרובה בתבואתו.

מסיפורי האבות מתקבל רושם של יחסי שכנוּת מורכבים עם הפלשתים. מצד אחד אבות חתמו על הסכמי שלום עם אבימלך, בירכו זה את זה ונשבעו זה לזה. אבימלך הזמין את אברהם לגור בארצו: 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב', ועל יצחק ורבקה הוא הכריז: 'הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ, מוֹת יוּמָת'.

אבל מצד שני, גם אברהם וגם יצחק נאלצו להסתיר את נישואיהם פן יהרגו אותם הפלשתים וייקחו את נשותיהם. הפלשתים גזלו באר מים שחפר אברהם, ומילאו בעפר בארות אחרות שלו. הפלשתים קינאו ביצחק ואבימלך נאלץ לגרש אותו מארצו.

אפשר לסכם ולומר שהפלשתים לא ראו בעין טובה את שכניהם העבריים, ואולם אבימלך רצה בטובתם. אולי קינא בהם, אולי חשש מעט מפניהם, אבל הייתה לו חיבה כלפיהם.

אכיש

מערכת יחסים מעין זו מוצאים אנחנו אצל דוד.

כאשר רצה שאול לתפוס את דוד, הסתתר דוד במשכן בנוב עיר הכוהנים, ושם נתן לו הכהן הגדול את חרב גלית, הגיבור הפלשתי מהעיר גת. דוד נמלט מנוב, והלך לבקש מקלט אצל אכיש הפלשתי מלך גת. הגעתו של דוד לעיר הולדתו של גלית בעודו אוחז בידו את חרבו עוררה את חמת תושבי גת, והם טענו בפני אכיש: 'הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ! הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו!'.

דוד שינה את טעמו (התנהג כמשוגע לפני הפלשתים), ואכיש דחה את עמו: 'הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?'.

בספר שמואל לא נאמר מה עשה אכיש לדוד, אבל בספר תהילים כתוב: 'לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ'. אבימלך הוא אכיש. אבימלך היה שם משותף לכל מלכי הפלשתים, כמו שמלכי מצרים נקראו 'פרעה'.

רש"י כותב: 'כך כל מלכי פלשתים נקראים… ואף על פי ששמו אכיש, קורין לו אבימלך. ומדרש אגדה – שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו: הלא זה דוד מלך הארץ'.

בהמשך נדודי דוד במדבר, הוא הגיע שוב אל אכיש, רק הפעם בראש גדוד של 600 לוחמים, ולא כמשוגע. דוד מצא חן בעיני אכיש, והוא נתן לו ולאנשיו לגור בעיר צקלג הסמוכה לממלכתו. לקראת המלחמה בשאול המלך, דרש אכיש מדוד להצטרף לצבא הפלשתים ולהילחם כנגד בני ישראל, ורק בעקבות לחץ גדול של מפקדי הצבא הורה לו לשוב על עקבותיו.

אין אפשרות לטעון שאכיש לא זיהה את דוד. גם מראהו המשונה (אדמוני) וגם חרב גלית העידו על זהותו.

מדוע התעקש אכיש לא לפגוע בדוד? הרי היינו מצפים ממלך גת לנקום את דמו של גלית הגיבור ולהרוג את מי שפגע בו!

כפי שראינו בספר תהילים, אכיש נקרא גם 'אבימלך'. ייתכן שהיה נצר למשפחת מלכים פלשתים קדמונית, ואולי אפילו היה מצאצאי אבימלך מלך גרר. סביר להניח שאלמלא ניצח דוד את גלית, היה הופך גלית לגיבור נערץ בכל ארץ הפלשתים, ובוודאי בעירו, בגת. במקרה שכזה, עשויים תושבי גת להמליך עליהם את גלית, ויבוא הקץ למשפחת אבימלך העתיקה.

משום כך, חיבב אכיש את דוד עד מאוד, וסירב בתוקף לפגוע בו.

גת וגרר

אבימלך של ימי האבות מלך בארץ גרר, ואבימלך הוא אכיש של ימי דוד מלך על גת. גרר נמצאת אחרי דרומית לעיר עזה ('מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה'), ולעומת זאת גת נמצאת בשפלת יהודה.

באחת ממלחמות דוד בפלשתים נאמר: 'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים'. בפסוק המקביל בדברי הימים כתוב: 'וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים', ומכאן אנחנו למדים שמתג האמה הוא שם של מקום בסביבות גת שכבש דוד מאכיש.

לעומת זאת, באחד המדרשים (מופיע  בפירוש הרד"ק) מוסבר שמתג האמה זהו רסן של חמור שנתן יצחק במתנה לאבימלך, ונשבע לו שלא יכבוש זרעו את ארץ פלשתים. דוד לקח את המתג ההוא מידם וכך ביטל את השבועה, ורק אז הכניע את הפלשתים. כדי ליישב מדרש זה עם פשט הפסוקים, אפשר לומר שמלחמתו של דוד אכן הייתה בעיר גת, אבל במלחמה זו 'נתפרדה החבילה', והותר הקשר ההיסטורי של כמעט 1000 שנה, בין עם ישראל לבין אבימלך הפלשתי.

קורח ושמואל

קורח, הכריז מלחמה על שלטון משה ועל כהונת אהרן. קורח היה מעין 'יושב ראש האופוזיציה', וריכז סביבו קבוצה גדולה של מתנגדים להנהגה הנוכחית. בין המצטרפים לקורח היו אנשים מבני ראובן, שכעסו על כך שהבכורה ניטלה מהשבט שלהם. נציגים נוספים מראשי המשפחות בישראל לא הסכימו לוותר על עבודת הקרבנות, וניסו להקריב קטורת בעצמם. בראש כולם, עמד קורח: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה".

קרח וכל עדתו מתו בדרך נס. בני ראובן (דתן ואבירם) נבלעו באדמה וירדו חיים שאולה, ומקריבי הקטורת נשרפו באש. קורח מת גם הוא, אבל לא נאמר בפירוש אם נשרף באש או אם נבלע באדמה.

בניו של קורח לא מתו. הנביא שמואל היה מצאצאי בני קורח. הייחוס המלא שלו מופיע בספר דברי הימים: "…שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיאֵל… בֶּן אֶבְיָסָף, בֶּן קֹרַח, בֶּן יִצְהָר, בֶּן קְהָת, בֶּן לֵוִי, בֶּן יִשְׂרָאֵל".

חנה, אימו של שמואל, אמרה בתפילתה: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", וכיוונה בדבריה על משפחת אלקנה בעלה, שלא ירדו לשאול עם עדת קורח.

שמואל, התנגד נחרצות להקמת המלוכה בישראל. הוא איים על ישראל וסיפר להם על זכויות המלך: "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ… אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת… וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ".

שמואל הצהיר בפני העם על יושרו ועל ניקיון כפיו: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" וכוונתו הייתה: אינני כמו מלך שמשתרר על נתיניו ומחרים את רכושם.

בשעת מחלוקת קורח, גם משה טען שידיו נקיות מרכוש שאינו שלו, והשתמש בביטוי דומה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי".

חז"ל אמרו בגמרא ששמואל, עוד בילדותו, התנגד לשלטון הכוהנים במקדש, וטען ששחיטת הקרבן כשרה גם במי שאינו כוהן. הגמרא מספרת שעלי הכהן הגדול, רצה להעניש את שמואל הצעיר ולהרגו על שהעז להורות הלכה זו. כנראה חשש עלי הכהן ששמואל ממשיך את דרך אבי המשפחה, קורח, ומערער את יסודות הכהונה.

שמואל התנגד לשררה, וגם נהג בעצמו בפשטות ובענווה יתירה. בזכות הענווה שלו, היה מסוגל לוותר על תפישת עולמו, לשמוע לדבר ה', ולייסד בעצמו את ממלכת ישראל. שמואל משח למלוכה את שאול ואת דוד. בנוסף קבע שמואל את סדר עבודת הכוהנים במקדש, וחילק אותם למשמרות.

אם דווקא המתנגד הגדול לשררה ולשלטון, הוא זה שמייסד את המלוכה ואת הכהונה, זו הוכחה שמקור השררה לא בהשתלטות כוחנית, אלא בדבר ה'.

קורח ועדתו, היו מרוכזים בעצמם ובשאיפותיהם. ההתנגדות לשלטון ולכהונה באה דווקא מתוך גאווה. הם התנגדו למשה, אבל ביקשו מלכות לעצמם. התנגדו לאהרן, אך ביקשו כהונה לעצמם.

דורות רבים אחרי קורח, נולד שמואל,  שיושר ליבו וענוותו הזכה, גרמו לו להיות אבן היסוד של ממלכת ישראל ושל משפחת הכהונה.

חיה רעה

"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"

התורה מבטיחה לנו שאם נלך בחוקות ה', לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ, אבל אם חלילה לא נלך בדרך ה', נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם".

 

נחלקו חז"ל האם החיות עתידות להסתלק מהארץ, או שמא הן יישארו במקומן אך לא יזיקו לבני האדם.

"רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם.
רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו.
אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים?".

נראה שלשיטת רבי הודה ההבטחה היא על הרחקת הנזק מסביבתנו, ולשיטת רבי שמעון ההבטחה היא על שינוי מהותי בטבע בעלי החיים כך שלא יזיקו עוד לבני האדם.

 

עד לפני כמה מאות שנים, חיו בתחומי ארץ ישראל חיות טרף רבות. בתנ"ך מופיעים כמה מקרים של אנשים שפגשו בחיות טרף חופשיות. כמה דוגמאות:

  • יעקב היה משוכנע שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
  • שמשון פגש כפיר אריות בדרכו לעיר תמנה, ושיסע אותו בידיים חשופות.
  • דוד היכה את האריות והדובים שניסו לטרוף כבשים מהעדר שלו. הוא סיפר על כך לשאול המלך כדי שיאפשר לו לעמוד יחידי ולהילחם בגלית הפלישתי.
  • בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה המלך, הרג אריה בתוך בור ביום השלג.
  • ירבעם בן נבט הקים בבית אל עגל זהב. נביא שנשלח מארץ יהודה להוכיח אותו (חז"ל אומרים שהיה זה עידו הנביא), הצטווה לא לאכול מאומה בבית אל. הנביא נשאר בכל זאת לאכול שם ובדרכו חזרה פגע בו אריה והרגו.
  • אלישע הנביא קילל ילדים קטנים שהתקלסו בו, ושתי דובות פגעו בהם והרגו 42 מהם.

 

"פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"

התורה אומרת שאחרי שייכנסו בני ישראל לארץ, לא יצליחו לכבוש את כולה בפעם אחת:

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

חיות השדה מצויות במקומות שוממים מאדם. הכיבוש האידיאלי של הארץ צריך להיעשות בהדרגה. לכבוש וליישב. לכבוש וליישב. אם יישאר שטח שומם, הוא יהיה בית גידול לחיות ולכל מיני מזיקים.

כאשר ישעיהו הנביא מתאר את חורבן אדום, הוא מונה רשימה ארוכה של חיות בר ושל עופות דורסים שימצאו לעצמם מסתור בין חורבות העיר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא…"

כמה פסוקים אחר כך, מתאר הנביא את חזרת עם ישראל ארצה, כאשר למרות השממה הגדולה שהייתה בארץ, אין בה כלל חיות רעות:

"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ…
לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה,
וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם,
וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".

מובן מדברי ישעיהו שבארץ לא יהיו כלל חיות רעות, ובערי אויבינו החרבות – יהיו לרוב.

 

"זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ"

בנבואה אחרת, מתאר ישעיהו הנביא את כל הבריות בטבע מתקיימות יחד בהרמוניה מושלמת:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ,
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי…"

יחזקאל הנביא מתאר גם הוא את החיים לצד חיות השדה: "וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".

גם בנבואת הושע מסופר על שלום עתידי בין יושבי הארץ לחיות השדה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח".

אליפז התימני אומר לאיוב שאם ינהג כראוי ויתקן את מעשיו, יזכה לחיות בשלווה ובנחת: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

זאב וכבש

"וגר זאב עם כבש" – החברה הישראלית למדליות ולמטבעות

סיכום

מכל האמור לעיל, רואים אנחנו שיש ארבעה סוגים של מפגש בין האדם לבין חיות השדה:

  1. חיות שנשלחות כעונש על התנהגות לא ראויה.
  2. חיות שממלאות שטחים כבושים ושוממים.
  3. חיות שנעלמות כליל מהארץ.
  4. חיות שמתקיימות בהרמוניה ציורית לצד בני האדם.

לחם הפנים

שלחן לחם הפנים

בפרשיות בניית המשכן מופיע הציווי להכין שולחן לחם הפנים. השולחן עמד בצפון אוהל מועד,  מול המנורה, ועליו היה מונח הלחם: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

נחלקו המפרשים בפירוש הביטוי 'לחם פנים'.

רש"י הסביר כדברי הגמרא, שהיו ללחם פנים (דפנות) מכל צדדיו.

רשב"ם פירש ש'לחם פנים' הוא לחם נאה ומובחר. אונקלוס תרגם: לְחֵם אַפַּיָא. אלקנה נתן לאשתו חנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם". הוא לא נתן לה מנה כפולה (כפי שרבים נוטים להסביר), שהרי היא אוכלת לבדה ומה תעשה בשתי מנות? ועוד כתוב בפירוש 'מָנָה אַחַת'. אלא הוא נתן לה חלק מובחר יותר (כך תרגם יונתן). אַפַּיִם הם פָּנִים בארמית, ומופיעים בתנ"ך במשמעות דומה: 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' 'וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה'. לחם הפנים נקרא כך מפני חשיבותו, שהיה מובחר ומשובח מכל לחם אחר.

האבן עזרא הסביר שהלחם נקרא פנים כך מפני שהוא מונח תמיד לפני ה'.

תרגום יונתן על התורה הסביר שלחם הפנים הוא 'לַחֲמָא גַוָואָה', כלומר: לחם פנימי (מלשון 'גו' – תוך), אשר נמצא תמית בתוך ההיכל.

דיני לחם הפנים לא הוזכרו יחד עם בניית השולחן, אלא הופיעו בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת…
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם… עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה…
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד…
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ,
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם".

מדי שבת הוחלפו 12 חלות הישנות בחדשות, והחלות הישנות התחלקו לאכילת כל הכהנים במקדש. בגמרא נאמר ש-7 חלות ניתנות לכהנים שמתחילים את עבודתם בשבוע הקרוב, ו-5 חלות ניתנות לכהנים שסיימו את עבודתם והם ממתינים לצאת השבת כדי לחזור הביתה.

לחם הפנים נאסר באכילה למי שאינו כהן, לכהן שאיננו טהור, וכן מחוץ למקדש.

 

לחם הפנים בנוב עיר הכהנים

דוד המלך ברח מפני שאול והגיע אל נוב עיר הכהנים. בנוב עמד המשכן, והכהן הגדול היה אחימלך בן אחיטוב, ממשפחת עלי הכהן.

דוד ברח מביתו בלי אוכל ובלי כלי נשק, והיה צריך עזרה בדחיפות. באותם הימים טרם נודעה בעם שנאתו של שאול לדוד, ולכן הזדרז אחימלך לסייע לו בחשבו שהוא הולך בשליחות שאול המלך. אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ואת חרב גלית הפלישתי שהייתה שמורה במשכן.

העזרה שהגיש אחימלך לדוד מאפשרת לנו להציץ לרגע אל סדרי עבודת המקדש באותם ימים, ולראות כיצד התנהלה עבודת לחם הפנים.

היה זה ביום השבת, והלחם היחיד במקדש היה לחם הפנים: "כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'".

דוד ביקש מאחימלך: "מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם? תְּנָה בְיָדִי! אוֹ הַנִּמְצָא". דוד רמז לו שהוא מעוניין לקבל 5 ככרות לחם, כי ככל הנראה הוא ראה בצד ערימה של 5 חלות לחם הפנים, ואמר: אם לא תמצא לחם אחר – הבא לי את אלו.

אחימלך הבין שדוד בסכנת חיים ולכן יהיה מותר לו לאכול את הלחם, אבל ווידא לפני כן שדוד טהור, ושאין בכוונתו לתת מהלחם לאחד מאנשיו שלא שמר על עצמו בטהרה.

דוד הבטיח לו שכל נעריו טהורים, לקח את הלחם ואת חרב גלית, ויצא לדרכו הארוכה.

מסיפור זה אפשר ללמוד שבמשכן בנוב קיימו את מצוות לחם הפנים עם כל פרטיה ודקדוקיה.

החליפו לחם בשבת, שמרו על הלחם בטהרה, נמנעו מלהאכיל אותו לאנשים שאינם כהנים, ואפילו חילקו את החלות לשני חלקים: 5 ו-7, כמו שהיה נהוג בבית המקדש שנים רבות אחר כך.