"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"

חמישה מבני יעקב נמשלו בברכתם לחיה: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב.

החמור עשוי להיראות לנו שונה מכל החיות האחרות בברכת יעקב, מפני שבימינו משתמשים בכינוי 'חמור' כשם גנאי, אבל בכל המקרא אין כל זכר לשימוש שלילי בשמו של החמור.

החמור הוזכר גם בברכה לשבט יהודה. יעקב אמר שבני יהודה יקשרו את חמוריהם אל עצי הגפן הרבים הפזורים בנחלתם, ותיאר כך את שפע היין בנחלת שבט יהודה:

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ".

משמעות הברכה

הרשב"ם הסביר שהברכה לשבט יששכר היא ברכת שפע ועושר. יששכר נמשל לחמור שרובץ במקומו בשלווה, ואין לו טורח ללכת למרחקים להביא את לחמו. הסבר מעין זה מופיע גם בתרגום אונקלוס לפסוק.

חז"ל למדו מהברכה הזו שבני שבט יששכר היו עסוקים בלימוד התורה, ובני שבט זבולון היו מספקים את צרכיהם.

גרם

פירוש המילה 'גֶּרֶם' הוא 'עֶצֶם'.

בספר משלי כתוב: "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם", כלומר: בעזרת תחנונים רבים אפשר לשכנע אפילו מושל תקיף ועקשן. הלשון היא רכה וגמישה, והעצם, הגֶרֶם, קשה עד מאוד, ובכל זאת בכוח הלשון לשבור את העצם.

'חמור גרם' הוא חמור בעל עצמות חזקות, אשר אפשר להטעין עליו משא כבד מאוד.

החמור הזה רובץ, אבל לא בגלל כובד המשא אשר עליו. הוא לא החמור שעליו נאמר "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". יש לו כוח לשאת כל דבר, אבל הוא בוחר לרבוץ מפני שטוב לו במקומו:

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

שבט יששכר מעדיף לשבת בנחלתו הטובה והנעימה, ולא לנדוד כזבולון.

הוא משתמש בכוחו הרב כדי לעבוד את אדמתו, והוא מעלה מגידוליו מסים למלך:

"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".

לפי ההסבר שברכה זו מתארת את לימוד התורה של שבט יששכר, פירוש הפסוק הוא שהוא נושא עליו את עול התורה, ומקדיש עצמו למען עם ישראל, ללמדם תורה.

משפתיים

קשה לדעת מה פשר הביטוי 'בין המשפתיים'. הביטוי מוזכר פעמיים נוספות בתנ"ך.

דבורה הנביאה גערה בשבט ראובן:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?".

בני ראובן קיבלו נחלה עשירה בשטחי מרעה, על מנת שיחלצו לעזרת אחיהם במלחמה. אבל במלחמה זו, נשארו לשבת בין גדרות הצאן לשמוע את שריקות העדר במקום את שריקות המלחמה.

מפסוק זה אפשר להבין ש'משפתיים' הם מכלאות הצאן.

בספר תהילים נאמר:

"אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף".

פסוק זה קשה עד מאוד. האבן עזרא והרד"ק הסבירו כך: אפילו אם תשכבו על האפר – תישארו נקיים כמו יונה. מפירושם מובן ש'משפתיים' הם כינוי לכירה, זוג אבנים, אשר ביניהן בוערים עצים, ומעליהן מתבשלת הקדירה.

הנחת סיר על גבי הכירה נקראת 'שׁפיתה'. אלישע ציווה את נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים", ויחזקאל הצטווה: "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם".

בנבואה על בניין המקדש, אומר הנביא יחזקאל:

"וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד, מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב".

פירוש המילה 'שׁפתיים' בפסוק זה הוא מערכת של ווים, קרסים, לתליית הבהמה אחרי השחיטה. כל בהמה תולים על שני קרסים: אחד לרגל ימין ואחד לרגל שמאל.

אפשר להבין ש'שפתיים' או 'משפתיים' הם כינוי כללי לדברים שמסודרים זה כנגד זה: גדרות הצאן, אבני הכירה וקרסי בית המטבחיים.

החמור שמתאר את שבט יששכר, רובץ בין המשפתיים. לפי כל האמור לעיל אפשר לפרש שהחמור הזה טעון משא כבד מימינו ומשמאלו, והוא רובץ באמצע, בין המשפתיים, בין שקי המטען שעליו אשר ערוכים זה כנגד זה.