נמבזה ונמס

"וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג,
וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר,
וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים,
וְעַל כָּל הַטּוֹב,
וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם,
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"

שמואל הנביא שלח את שאול המלך להילחם בעמלק, ואסר עליו לקחת מאומה מהשלל.

שאול והעם חמלו על אגג מלך עמלק, ועל השלל המובחר:

  • מיטב הצאן והבקר
  • הכרים והמשנים – הם הכבשים והשוורים המשובחים ביותר. יונתן תרגם: "שמניא ופטימיא", כלומר: השמנים והמפוטמים. הכרים מוזכרים פעמים רבות בתנ"ך בהקשר של בהמות מפוטמות. בשירת האזינו נאמר: "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים". עמוס האשים את עם ישראל על שאננותם ובטחונם, והזכיר בדבריו את מנהגי הפינוק שרווחו בעם: "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק". המשנים לא הוזכרו עוד בהקשר לבהמות, אבל ייתכן שהכוונה לבהמה כפולה בגדלה (כמו "לחם משנה").
  • כל הטוב – כל מיני דברים טובים אחרים שלקחו בשלל.

אנו יודעים שהעמלקים היו נודדים במדבר ושודדים את כל מה שנקרה בדרכם. אפשר אולי להסביר שבהמות מפוטמות היו מצויות בעיקר ביישובי הקבע, ואם נמצאה בהמה כזו בידי העמלקים, זו ראיה לכך שהיא גנובה. ייתכן שזו הסיבה ששאול והעם התירו לעצמם לקחת את הבהמות האלו.

סוף הפסוק הוא הניגוד לחלקו הראשון: "וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". כלומר: שאול והעם לקחו את הבהמות הטובות, אבל לעומת זאת, את 'כל המלאכה נמבזה ונמס', לא לקחו, אלא החרימו.

על פי העניין נראה להסביר ש"כָּל הַמְּלָאכָה" הכוונה לבהמות אחרות, ואכן מצאנו שימוש במילה 'מלאכה' במשמעות זו: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" נאמר על אדם ששמר על הבהמה של חברו.

נמבזה ונמס – זהו התיאור של הבהמות שהוחרמו. נמבזה, מלשון בזיון, כלומר: בהמות בזויות וחלשות, ונמס, כנראה מלשון מאס, בהשמטת האות א', כלומר: בהמות מאוסות.

בספר מלאכי יש שימוש במילה 'נבזה' במשמעות של בהמה כחושה:

"בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ… וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה".

בתהילים מופיעים יחד התארים "נבזה" ו"נמאס":

מִזְמוֹר לְדָוִד,
ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח,
עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

יש שלוש אפשרויות לפסק ולהסביר את המילים "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", אך מעניין לשים לב ששלוש האפשרויות מופיעות במקומות שונים בפירושי רש"י.

  • נִבְזֶה – בְּעֵינָיו נִמְאָס. כלומר: אדם בזוי, נמאס בעיני הצדיק. הכוונה היא שאותו צדיק שרוצה לדור באוהל ה', חייב למאוס באנשים נבזים. כך פירש רש"י את הפסוק. ההסבר הזה מסתדר היטב עם המשך הפסוק: "ואת יראי ה' יכבד". הוא מואס בבזוי, ומכבד את יראי ה'.
  • נִבְזֶה-בְּעֵינָיו נִמְאָס – הנמאס, הרשע, נבזה בעיני הצדיק. הסבר זה מופיע בפירוש רש"י על מסכת מכות בדף כד עמוד א. על פי מה שמודפס בגמרות שלפנינו, פירוש זה לא נכתב בידי רש"י, אלא בידי ריב"ן, חתנו. פירוש רש"י על מכות מסתיים כמה דפים קודם לכן, וייתכן שרש"י נפטר אז.
  • נִבְזֶה בְּעֵינָיו (ו)נִמְאָס – כלומר: האדם הצדיק, אינו חושש לכבוד שלו, אלא הוא נבזה ונמאס בעיני עצמו. לפי פירוש זה, המילים 'נבזה' ו'נמאס' מחוברות, וכאילו כתוב "נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו". הגמרא דרשה את הפסוק הזה על חזקיהו מלך יהודה על שגרר את עצמות אביו, המלך אחז, בבזיון גדול. רש"י פירש (סנהדרין מז עמוד א): "הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו, שלא חש לכבודו במקום קידוש ה'". מעין זה כתב גם הרד"ק בפירושו לספר תהילים: "כי אף על פי שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת, אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס".

לפי ההסבר השלישי, שהמילים "נבזה ונמאס" מחוברות, אפשר להבין גם את המילים "נמבזה ונמס" כביטוי של בזיון ושפלות.