"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,
יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל חנו סביב אוהל מועד, מארבעה כיוונים. בכל כיוון, שלושה שבטים.

כל קבוצה כזו נקראה 'דגל', וכך היו סביב המשכן ארבעה דגלים. דגל מחנה יהודה ואתו יששכר וזבולון, דגל מחנה ראובן ואתו שמעון וגד, דגל מחנה אפרים ואתו מנשה ובנימין, ודגל מחנה דן ואתו אשר ונפתלי.

משמעות המילה דגל היא – כינוס ואסיפה.

לפי רש"י, הדגל המוכר לנו, הבד הצבעוני התלוי על עמוד, לא נקרא דגל אלא אות. וכך כותב רש"י בפרשתנו: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו", כלומר – כל אחד יראה את האות, וכך יידע היכן הדגל שלו, מקום חניית השבט שלו.

בתהלים נאמר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל". רש"י פירש שם: "ובשמו נדגול – נתאסף ונעשה חיל".

בניגוד לרש"י, פרשנים רבים הסבירו שהדגל הוא הבד המתנוסס. הרשב"ם וראב"ע אמרו שהאותות הם ציורים שהיו על הדגל.

גם את הפסוק בתהילים פירשו כך. ראב"ע כתב שם: "בשם אלהינו נדגול – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך". הרד"ק כתב: "בשמו נרים ניסנו ודגלנו".

השורש "דגל" מופיע בתנ"ך גם בשיר השירים, בשלוש הטיות שונות:

• "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"
• "דָּגוּל מֵרְבָבָה"
• "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

את הפסוק הראשון הסביר רש"י: "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עלי". את הפסוק "דגול מרבבה" פירש: "נדגל בחיילות הרבה", כלומר – חיילים רבים נאספים סביבו. פירוש הביטוי "איומה כנדגלות" הוא: מטליה אימה כמו מחנה צבא.

הגמרא במסכת שבת אומרת: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן". רש"י, לשיטתו, הסביר שם: "מאספין זה את זה, ואומרים: בוא ונלמד ונבין בין שנינו".

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע,
בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ,
וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה,
וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא"

התורה מצווה על המצורע כיצד לנהוג בכל הימים אשר נגע הצרעת בגופו.

הוא חייב לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לכסות את פיו בבגד, ולהכריז ברבים על טומאתו.

אבלות

מנהגים אלו מזכירים מאוד את מנהגי האבלות. אחרי מות נדב ואביהוא, אסר משה על אהרן ועל אלעזר ואיתמר לנהוג כאבלים, ואמר להם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ".

גם על יחזקאל הנביא נאסרו מנהגי האבלות אחרי מות אשתו:

"…וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה,
וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ.
הֵאָנֵק דֹּם,
מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה,
פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ,
וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ,
וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם,
וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל".

אצל יחזקאל לא הוזכרו פרימת הבגד ופריעת הראש, אבל הוזכרו מנהגים רבים אחרים, וביניהם חובת עטיית הבגד על השפם.

האבל היה נוהג לכסות את פיו בבגדו. לפי הרד"ק, הכוונה היא לכיסוי הפה מלמעלה, כלומר, משיכת הבגד המכסה את ראשו עד לפיו, כדי לא להביט בפני האנשים שבאו לנחמו. אפשר לפרש כך גם על פי הגמרא (מועד קטן טו ע"א), שלומדת מפסוק זה שמצורע חייב בעטיפת ראשו בבגד. יש מפרשים שהכוונה לכיסוי הפה מלמטה, והכיסוי נועד להראות שאינו יכול לדבר מרוב צער.

אפשר לומר שהמצורע נוהג במנהגי האבלות בגלל הצער ממחלתו.

אונקלוס תרגם: "וְעַל שָׂפָם כַּאֲבִילָא יִתְעַטַּף".

על הפסוק בשיר השירים "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה" אמרו חכמים במדרש: "שלא אהיה כאבל הזה, שהוא עוטה על שפמו ובוכה".

חז"ל דרשו שאסור לשאול בשלומו של המצורע, וכן בשלומו של האבל או המנודה. הם דרשו את המילה 'שפם' במשמעות של שפתיים דבוקות זו לזו.

בושה

עטיית הבגד על השפם מוזכרת עוד פעם אחת בתנ"ך, בדברי הנביא מיכה על נביאי השקר:

"וּבֹשׁוּ הַחֹזִים, וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים,
וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם,
כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים".

בפסוק זה, נביאי השקר מסתירים את פניהם מרוב בושה על כך שאינם מצליחים להתנבא, ולא בגלל מנהגי אבל. ייתכן מאוד שגם המצורע מכסה את פניו מסיבה זו.

גם אם הצרעת איננה ניכרת לעין כל, מצווה התורה את המצורע להתבייש בה.

הידבקות במחלה

האבן עזרא הסביר שהמצורע חייב לכסות את פיו בבגדו כדי שלא להזיק לאנשים אחרים ברוח היוצאת מפיו.

רק אחרי שהוא מכסה את פיו בבגדו, יכול הוא לקרוא בקול "טמא טמא".

"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה,
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"

בקרבן מנחת הסולת, כמו ברוב הקרבנות מהחי, חלק קטן מהקרבן נשרף על המזבח, והיתר נאכל.

החלקים שנשרפים על המזבח בקרבנות מהחי הם הדם והחלבים (שאסורים באכילה בכל מקרה), ובמנחת הסולת מוקטרים על המזבח קומץ של מנחה, וקומץ של גרגרי לבונה: "מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל לְבֹנָתָהּ".

הקומץ והלבונה נקראים "אזכרה".

זיכרון

רש"י הסביר שבזכות הקטרה זו נזכר בעל הקרבן לטובה, וגם ראב"ע כתב מעין זה: "מה שהיה לי לזיכרון לפני ה'".

ריח

פירוש אחר: אזכרה היא כל דבר הנותן ריח טוב. הרשב"ם כתב: "לשון זכר רגיל לומר בלבונה, מפני הריח העולה". הוא מביא ראיה גם מדברי הושע הנביא: "זִכְרוֹ  כְּיֵין לְבָנוֹן". בפסוק הקודם אומר הושע: "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן", ואפשר לראות שהמילה "זכרו" מקבילה לריח.

השימוש בשורש "זכר" במשמעות של ריח רמוזה גם בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ובהמשך מוזכר גם ריח הלבנון, כמו בדברי הושע: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

על שולחן לחם הפנים הונחה לבונה זכה, ועליה נאמר: "וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה".

בפרק האחרון של ספר ישעיהו נאמר:

"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ,
זוֹבֵחַ הַשֶּׂה – עֹרֵף כֶּלֶב,
מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר,
מַזְכִּיר לְבֹנָה – מְבָרֵךְ אָוֶן"

כוונתו היא שעבודת הקרבנות של הרשעים איננה רצויה לפני ה'. שוחט השור – כאילו הרג איש, זובח כבש – כאילו ערף ראש של כלב, מעלה מנחה – כאילו הקריב את דם החזיר, ומזכיר לבונה – כאילו הביא מתנת רשע. אפשר לראות שבפסוק הזה, מסודרות עבודות הקרבן מהעבודות הגסות לעדינות, וכן החטאים המקבילים להם מסודרים כך.

שריפה

גם במנחות שאין בהן הקטרת לבונה, הוזכרה האזכרה. על מנחת החטאת ועל מנחת האישה השׂוטה נאסר לתת שמן ולבונה, ובכל זאת נאמר בהן: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן… אֶת אַזְכָּרָתָהּ". לפי זה, אזכרה היא לא קשורה דווקא לחומר ריחני.

אפשר לפרש את המילה "אזכרה" גם כ"שריפה". אזכרה לא מופיעה על קרבנות בהמה, אלא רק על מנחות מהצומח, ולכן ייתכן להסביר שאזכרה היא שריפה של חומר מועט.

בתהילים נאמר: "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". פירוש הפסוק הוא: ה' יקבל את קרבנך לרצון. את המנחה הוא יזכיר (ישרוף), ואת העולה ידשן (יהפוך לדשן, בשר שרוף).

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"

עבודה בפרך זו עבודה קשה אשר שוברת את הגוף.

התורה אסרה על בני ישראל לרדות בפרך בעבד העברי:

"וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ".

התורה גם ציוותה על קרובי העבד לפדות אותו אם נמכר להיות עבד לגר:

"אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ… לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ".

עבודת פרך הוזכרה בתורה רק על יחס בין אדון לעבד. פעם אחת בלבד מופיעה עבודת בפרך בנביאים, ודווקא לא בין אדון לעבד, אלא בין רועה לצאנו. יחזקאל התנבא על מנהיגי ישראל, והמשיל אותם לרועי צאן אשר מתעללים בצאנם:

"אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם,
וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם,
וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם,
וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם,
וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם,
וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ"

חתימת הפסוק במילה "ובפרך", מגלה בעצם את כוונת יחזקאל, שאין הכוונה כאן לכבשים אלא לבני אדם, בני ישראל, שהיו כפופים למנהיגים רעים.

פירוש המילה 'פרך'

אונקלוס תרגם את המילה 'פרך' – קשיו, מלשון קושי, עבודה מאומצת מאוד.

נראה שהפירוש העברי למילה הזו הוא מלשון שבירה. קיים דמיון בין השורש 'פרך' לשרשים נוספים בעלי משמעות דומה, כמו 'פרק', 'פרר', ועוד.

על מנחת העומר נאמר: "קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל", והכוונה היא לתבואה שלא הבשילה קלויה באש וגרוסה לפירורים עבים. התרגום הירושלמי כתב על מנחת העומר: "קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין", כלומר: תבואה קלויה ושבורה.

בגמרא נאמר שמותר למלול ולפורר שיבולי דגן ותרמילי קטנית ביום טוב: "מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב".

אגוזי פרך

הרשב"ם בפירושו למילה 'בפרך' כתב: "לשון שברון הוא. בתלמוד: 'מפרכין באגוזים'". הציטוט שהביא הרשב"ם לא מופיע בתלמוד שלפנינו. ייתכן שהוא התכוון לגמרא שהוזכרה קודם על הקטניות, וייתכן שכוונתו הייתה לאֱגוֹזֵי הפֶּרֶךְ.

אגוזי פרך הוזכרו במשנה כאגוזים חשובים, אשר נוהגים למנות אותם ולמכרם לפי מספרם, ולא במשקל. מפני חשיבותם, הם אינם בטלים גם אם נתערבו באחרים. יחד עם אגוזי הפרך, הוזכרו גם רימוני בדן, גם הם חשובים וידועים בטיבם.

מדוע נקראו כך האגוזים האלו? יש אומרים שנקראו על שם עיר מוצאם (רש"י), ויש אומרים שהם היו אגוזים פריכים, שנשברים בקלות (תוספות).

לכאורה, קל יותר להסביר שאגוזי פרך ורימוני בדן נקראו שניהם על שם מקומם, מפני שלא הוסבר מה פירוש המילה 'בדן'. אבל ההסבר שאגוזי הפרך נקראו על שם פריכותם מבוסס על מדרש חז"ל לפסוק "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (אגב, זו הפעם היחידה שמוזכר אגוז בתנ"ך):

"אמר רבי לוי: האגוז הזה יש בו שלשה מינים:
אגוזי פרך, ובינונים, וקטרונים (=קשים).
של פרך שנפרך מעצמו,
והבינוני אתה מקיש עליו ונשבר,
והקטרונים מתקשה לישבר ואתה מקיש עליו באבן לשברו אף על פי כן אין תועלת בו.
כך הם ישראל.
יש מהם עושים מצוה מעצמם,
ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים,
ויש בהם שאפילו אתה מקיש עליו כמה פעמים אין מועיל הימנו כלום"

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה',
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

בכמה מקומות בתנ"ך מוצאים אנחנו אזכורים של ספרים עתיקים. בספרים אלו נשמרו דברי חכמה ופתגמים, שירי ניצחון, תיעוד היסטורי ועוד.

הספרים האלו לא נכללו בין כתבי הקודש, ולא נשמרו לדורות. מחלקם, נותרו לנו רק ציטוטים בודדים.

ספר מלחמות ה'

ספר שהוזכר רק פעם אחת, בפרשת חוקת. מסתבר שהיה זה ספר שנאספו בו סיפורי מלחמות הכוללות ניסים ונפלאות.

הפסוקים שצוטטו, עוסקים בכיבוש ארץ האמורי.

"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" רש"י הסביר שהפסוק מספר על הניסים שעשה ה' בים סוף (סופה), ובנחל ארנון. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה מופיע סיפור על אמוריים שהתחבאו בין ההרים משני צידי נחל ארנון, ובדרך נס 'נמעכו' בין ההרים (הסיפור מופיע גם בגמרא במסכת ברכות).

ייתכן שפסוקים נוספים מפרשת חוקת נלקחו גם כן מספר זה, כמו לדוגמה דברי 'המושלים': "בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

בספר שמות, אחרי שניצח יהושע את עמלק, אמר ה' למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

לא נאמר בפירוש באיזה ספר לכתוב, אבל המילה 'בַּסֵּפֶר' מיודעת: בספר המוכר לנו. יש שפירשו שגם מלחמת עמלק נכתבה לזיכרון בספר מלחמות ה', ויש שאמרו ש'הספר' הזה הוא ספר התורה, ומשה קיים את הציווי וכתב זאת לזיכרון בספר דברים (בסוף פרשת כי תצא). ב'תרגום יונתן' נקרא הספר הזה: "סֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין", כלומר: ספר הזקנים מלפנים, ספר קדום אחר.

ספר הישר

שני מאורעות בתנ"ך תועדו בספר הישר: מלחמת יהושע בן נון בחמשת מלכי האמורי, וקינת דוד על מות שאול ויהונתן.

חז"ל ניסו לזהות ספר זה עם אחד הספרים המוכרים לנו:

"מאי ספר הישר?…
זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…
זה ספר משנה תורה…
זה ספר שופטים…"

כדי להסביר שספר הישר הוא אחד מהספרים האלו, מצאו חז"ל רמזים בספרים אלו למלחמת יהושע ולקינת דוד.

הרמב"ן הזכיר בפירושו למעשה דינה בשכם ספר בשם 'מלחמות בני יעקב'. זהו ספר שמתוארות בו מלחמות רבות שערכו יעקב ובניו בארץ לאחר כיבוש שכם. מלחמות אלו לא הוזכרו בתורה כי אם ברמז קל: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יש אומרים שספר זה הוא ספר הישר.

 

משלים עתיקים

משלי שלמה ושיריו

"וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף".

מבין השירים והמשלים של שלמה, אנו מכירים את הספרים 'משלי' ו'שיר השירים', אבל מספר המשלים והשירים בספרים אלו רחוק מהמספרים שהוזכרו. גם אם נתייחס לכל פסוק כמשל או כשיר בפני עצמו, אז במשלי יש כ-900 משלים, ובשיר השירים יש כ-120 שירים.

אפשר לומר שמספרים אלו נאמרו בלשון גוזמה (בדומה לדברי הגמרא: "שלוש מאות מִשלות שועלים היו לו לרבי מאיר", "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה", ועוד).

אפשר לומר גם שמשלים ושירים רבים של שלמה לא עלו על הכתב והשתכחו לאורך השנים.

משל הקדמוני

דוד, בברחו מפני שאול המלך, כרת את כנף מעילו של שאול במערה וסירב להרגו. כאשר יצא שאול מהמערה והלך לדרכו, יצא אחריו דוד והראה לו מרחוק את כנף המעיל שבידו, וכך אמר לו:

"יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע',
וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ ".

דוד ציטט פתגם ממשל הקדמוני, וכוונתו: תפקיד הרשעים לעשות רע, ולכן אני, הצדיק לא אפגע בך.

בני העם הקדמוני (או: בני קדם), נקראו על שם מושבם בארצות המזרח, והיו ידועים בחכמתם. על שלמה המלך נאמר שגדלה חכמתו 'מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם', וישעיהו לעג ליועצי פרעה אשר אבדה חכמתם, ואינם יכולים עוד לומר: "בֶּן חֲכָמִים אֲנִי, בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם".

מדברי דוד לשאול לומדים אנו שפתגמי הקדמונים היו שגורים בפי העם, אבל כל מה שנשאר לנו מהם, זה הציטוט הבודד ההוא.

 

ספרים נוספים

ספרים נוספים נזכרו בתנ"ך ואיננו יודעים מאומה עליהם.

הספרים 'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל', ו'דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה', אינם ספר 'דברי הימים' אשר נמצא בתנ"ך שלנו.

על שלמה המלך נאמר שיתר כל דבריו כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה".

על הנביאים אחיה השילוני, נתן, גד, שמעיה ועידו, נאמר שכתבו את נבואותיהם בספר, אבל הספר לא נשמר בידינו. אולי דברי הנביאים נתן וגד זהו 'ספר שמואל' הידוע לנו.

ירמיהו הנביא קונן על מות יאשיהו המלך, וכתב את קינותיו בַספר: " וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ… וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". אין זה ספר 'איכה', אלא ספר אחר שאבד.

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו
כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ
וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"

כתונת ומעיל

יעקב הכין ליוסף בגד שונה ומיוחד. כל בני יעקב היו עסוקים ברעיית הצאן, ורק יוסף, 'בן הזקונים' היה מצוי לפניו תמיד וסייע לו. הכתונת המיוחדת הזו הבליטה את החיבה שרחש יעקב ליוסף, ואולי גם רמזה על כוונת יעקב למנות את יוסף למנהיג.

כתונת יוסף עמדה במרכז הסכסוך בין יוסף לאחיו. הם הפשיטו אותו ממנה, קרעוה, טבלו אותה בדם ושלחוה אל יעקב.

הכתונת הייתה גם אחת מבגדי הכהונה. הכהן הגדול לבש כתונת פשתן על בשרו, ומעליה מעיל צמר כליל תכלת:

"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ,
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל,
וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

רק הכהן הגדול עטה מעיל, ושאר הכהנים לבשו רק כתונת.

הרשב"ם פירש שכתונת הפסים  של יוסף הייתה בעצם מעיל, כלומר: בגד עליון להתפאר בו.

גם חנה הכינה לשמואל בנה מעיל מיוחד:

"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה".

מעילו של שמואל נועד לייחד אותו מכולם, שכן הוא היה נזיר והוקדש למשרת במשכן.

כתונת פסים הייתה גם לתמר, אחות אבשלום. לפי המסופר בספר שמואל, היה זה בגד מיוחד לבנות המלך הבתולות. אמנון גירש את תמר לבושה בכתונת פסים לאחר שעינה אותה:

"וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים,
וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ,
וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ".

הפסוק פתח בכתונת וסיים במעיל. הסבר הרשב"ם על כתונת יוסף מתקבל גם כאן: כתונת זו הייתה יפה ומכובדת כמו מעיל, ונלבשה ללא בגד נוסף מעליה.

המלבי"ם לעומת זאת, פירש שבנות המלך היו לובשות כתונת על בשרן ומעיל נאה מלמעלה, ואמנון שילח את תמר בבושת פנים, כאשר רק הכתונת עליה.

 

מילת

אנו נוטים לדמיין שכתונת הפסים היא בגד עם פסים צבעוניים עליו. כך גם הסביר הרד"ק:

"פס אחד מצבע אחד, ופס אחד מצבע אחר".

במשנה מוזכר בגד אשר דומה לכתונת פסים כזו:

"קַיְטָא (בגד מסוים) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּסִיפָסִין צְבוּעִים וּלְבָנִים".

 

רבי אברהם אבן עזרא פירש שהכתונת הייתה רקומה. 'תרגום יונתן' על התורה תרגם את המילים 'כתונת פסים': 'פרגוד מצויר'.

מפירוש רש"י אפשר להבין ש'פסים' הוא בד שנקרא 'מילת', וממנו נעשתה הכתונת. דבריו מבוססים על הגמרא:

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים.
שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת
שֶׁנָתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יוֹתֵר מִשְּׁאַר בָּנָיו,
נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו,
וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם".

בד מילת, זהו צמר לבן נקי ביותר.

יחזקאל הנביא כותב על דמשק שהייתה סוחרת עם העיר צור "בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר". יין חלבון – זהו יין לבן (ואולי קרוי על שם העיר 'חלבּ'), וצמר צחר – זהו צמר מילת צחור ובוהק (על פי תרגום יונתן לפסוק).

בגמרא כתוב שכדי להכין צמר מילת, היו עוטפים את הטלה הקטן ביום היוולדו בבגד צמוד, כדי שצמרו לא יתלכלך.

בשיר השירים מופיע שבח לשיניים של הרעיה:

"שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה".

רש"י כותב כך:

"דקות ולבנות וסדורות על סידורן כצמר.
וסדר עדר הרחלים הברורות משאר הצאן בקצב ומנין,
נמסרות לרועה חכם והגון ליזהר בצמרן,
שעושין אותן לכלי מילת,
ומשמרין אותן מעת לידתן שלא יתלכלך הצמר,
ורוחצין אותם מיום אל יום".

ייתכן שהקנאה של אחי יוסף התגברה דווקא אחרי שיעקב הכין לו את כתונת הפסים, מפני שהם שמרו היטב על ניקיון הכבשים וטיפחו את  צמרם, ובסוף דווקא אחיהם שנשאר תמיד עם אביהם בבית קיבל כתונת יקרה שנעשתה מהצמר הזה.

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

בפסוקים הסבוכים של דיני הצרעת, מוזכרים צבעים רבים. 'שְׂאֵת לְבָנָה', 'בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת', 'שֵׂעָר צָהֹב דָּק', 'שֵׂעָר שָׁחֹר', 'נֶגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם'.

לשון התורה איננה כוללת שמות רבים של צבעים המוכרים לנו כיום. הצבעים כתום, כחול, ורוד, סגול, אפור (ועוד רבים) אינם מופיעים בלשון המקרא, ורובם גם לא נרמזו בלשון חז"ל (יש לציין שגם המילה 'צֶבַע' הוזכרה בתנ"ך בפעם היחידה בשירת דבורה: 'צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל').

חז"ל תיארו גוונים שונים של אותו הצבע. במשנה מנו חכמים ארבעה גוונים של לבן (מהכהה לבהיר): כצמר, כסיד, כקרום ביצה וכשלג. כן מנו חכמים גוונים שונים של צבעי דם.

כמעט בלתי אפשרי להעביר במסורת מראה של צבע ללא אוצר מילים עשיר של כל הגוונים, ולכן ניסו חכמים לדמות את מראה הצבעים שקיבלו במסורת לדברים אחרים שכולם יודעים מה צבעם.

כעת נעבור על כל הצבעים אשר הוזכרו בפרשת הצרעת ונראה מה מקור שמם ומהו המראה שלהם.

לבן

בכל המקומות, מתאר הלבן את הצבע הבהיר המוכר לנו. 'וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב' אמר יעקב ליהודה, וכוונתו: שיניו לבנות יותר מחלב.

מרים, אחות משה ואהרן, הייתה 'מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג', וכן גיחזי, משרתו של אלישע. דוד המלך אמר בתהילים: 'תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין'.

הר הלבנון קיבל את שמו בזכות השלג הלבן המכסה את ראשו ונראה למרחוק.

הירח, נקרא גם 'לְבָנָה' על שם בהירותו ואורו.

המילה 'לבן' מתארת גם חוסר צבע. בלשון חכמים מצאנו 'זכוכית לבנה', והכוונה: שקופה וצלולה. זכוכית לבנה הייתה נדירה מאוד בימי קדם, ונמשלה בערכה לזהב.

גם לחם השמים, מן, מתואר 'כְּזֶרַע גַּד לָבָן'. צורתו הייתה כמו זרעוני גד (כוסברה) לבנים. אבל צבעו הלבן מתואר גם: 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח', כלומר: שקוף כזכוכית, ואפשר ללמוד מכאן שגם לובן המן מבטא את חוסר צבעו ואת שקיפותו.

אדום – אדמדם

'וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם', מכאן ראיה ברורה מהו מראה הצבע האדום.

את הצבע האדום הפיקו מתולעת השני. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ', כך התנבא ישעיה על ישראל.

נחום הנביא אמר: 'מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים' וכוונתו לחיילים אוחזים מגנים אדומים ולבושים מדים אדומים.

אבן האודם מהחושן הייתה כמובן בצבע אדום.

יעקב נתן לעשו אחיו לחם ונזיד עדשים, אבל מבקשתו של עשו הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה', לומדים אנחנו שיעקב בישל עדשים אדומות.

עשו כפל את המילה 'אדום' בדבריו, ואולי פירוש דבריו הוא: אדום עז. גם הצבע 'אדמדם' אשר הוזכר בדיני הצרעת  הוא אדום עז. היו שפירשו ש'אדמדם' מורה על גוון בהיר יותר, כמשמעותו המקובלת בימינו, וכן פירשו בירקרק: ירוק בהיר, ובשיר השירים 'אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת': שחורה מעט, אבל ההסבר המקובל יותר הוא שהכוונה היא להביע את חוזק הצבע ולא את חולשתו.

צהוב

מקור שמו של הצבע הצהוב הוא כצבע הזהב ('ז' ו'צ' מתחלפות).

עזרא הסופר מנה ברשימת הכלים שנתרמו לבית המקדש השני: 'וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב', כלומר: נחושת יפה ובוהקת כזהב.

שחור

'קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב'.

במגילת קהלת נאמר: 'כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל', והכוונה: גיל הנעורים, כאשר טרם הלבין שיער הראש. פסוק זה הוא מקור המשנה ממסכת אבות: 'הוי קל לראש ונוח לתשחורת', כלומר: לאנשים צעירים.

ירוק – ירקרק

הצבע ירוק לא הוזכר בפירוש בתנ"ך. איוב תיאר את הפֶּרֶא (חמור הבר) בפסוק: 'וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ', אבל אין כוונתו לצבע ירוק, אלא ליֶרֶק ועשב טרי.

מראה הצבע הירוק איננו הירוק המוכר לנו כיום, אלא אחד מגווני הצהוב.

המחלה 'יֵרָקוֹן' מוזכרת גם כמחלה של תבואה וגם כמחלה הפוגעת בבני האדם. תבואה נגועה בירקון מתייבשת ומצהיבה עוד בטרם הבשילו הגרעינים. מחלת הירקון האנושית היא הצַהֶבֶת, אשר בה מראה פניו של האדם מקבל גוון צהוב.

לפי מדרש חכמים אסתר המלכה הייתה ירקרוקת, וכמובן הכוונה היא שהייתה צהובה וחיוורת.

המילה ירקרק מוזכרת גם כמילה נרדפת לזהב: 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ', כלומר: כנפי יונה מצופות בזהב בהיר.

"שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר"

שמן המור היה אחד מתמרוקי הנשים אשר באו אל המלך אחשוורוש. תיאור טיפוח הנשים במגילת אסתר במשך שנה שלמה נראה מוגזם. ייתכן שנועד לבטא את שאט הנפש מאחשוורוש שטוף הזימה והתענוגים.

חז"ל הסבירו בתלמוד ששמן המור הופק מזיתים שלא הבשילו, והשתמשו בו כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר. אף על פי שבכל התנ"ך מוזכר המור כאחד ממיני הבושם ולא כשמן עידון, בכל זאת בחרו חכמינו להסביר כך, מפני שבהמשך הפסוק נאמר: "וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים", כלומר: המור נפרד מכל שאר הבשמים.

 

מור – חי או צומח?

בושם המור מוזכר בספר שמות כאחד מסממני שמן המשחה. רבי סעדיה גאון פירש שמור הוא "מאסק", הבושם אשר מופק מאייל המושק. גם הרמב"ם בהלכות כלי המקדש הסביר כדברי רס"ג. בושם המושק מוזכר בגמרא: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק, שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (ברכות מ"ג ע"א).

הסבר זה לא התקבל על רבים מהראשונים. היו שטענו שאייל המושק איננו טהור ולא ייתכן לערב אותו בשמן המשחה.

בשיר השירים נאמר: "אָרִיתִי (קטפתי) מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", ומובן מכאן שהמור הוא ממין הצומח.

נהוג לזהות את המור כשרף של אחד מעצי הבושם. את השרף היה אפשר לערבב בשמן, או לשרוף אותו על גחלים. המור מוזכר כמה פעמים יחד עם הלבונה ועם צמחי בושם אחרים.

במשנה מופיע המור כחומר צמיגי וסמיך הנדבק לכלי וחוצץ בטבילה (מקוואות ט ה), וייתכן שהכוונה לשרף המור עוד בטרם התקשה.

בפסוק "וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר" מתואר המור המעורבב בשמן, אשר הוא נוזלי ונוטף.

אולי שמן המור שבו התעדנו נערות אחשוורוש הוא שמן זית (כדברי חז"ל), אשר בתוכו עורבב שרף המור.

 

מור דרור

את גבישי המור היבש היו נוהגים לאסוף בשקיות בד קטנות ולתלות על צוואר הנשים: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין".

המור שממנו נעשה שמן המשחה נקרא בתורה "מָר דְּרוֹר". אונקלוס תרגם: 'מוֹרָא דַּכְיָא', כלומר: מור טהור ומזוקק. גם הרמב"ן פירש שמור דרור הוא מור מקורי, נקי מכל זיוף. בגמרא במסכת מגילה הובא תרגום זה כמשמעות שמו של מרדכי היהודי.

ייתכן להסביר (על פי פירוש 'דעת מקרא') שהמור הנוזלי נקרא 'מור עובר', והמור היבש נקרא 'מור דרור'. שרף המור היבש נראה כמו אבן קטנה עגולה ודומה לדר (פנינה, כמו: 'וְדַר וְסֹחָרֶת'), ונקרא על שמה 'דרור'.

 

מוקדש לזכר דודי, דרור מיוחס, אשר השבוע מלאו חמש שנים למותו.

"וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ".

קרבן העוף

תורים ובני יונה, שני מיני ציפורים הם.

בני היונה הם זוג גוזלי יונה קטנים, ותורים הם עופות הדומים ליונה וחיים בטבע.

קרבנות העוף מוקרבים בדרך כלל בזוגות: שני בני יונה קטנים, או שני תורים גדולים.

תורים ויונים ידועים כעופות מונוגמיים (נשארים נאמנים לבני זוגם).

בדרך כלל מטילות היונים בקן שלהן שתי ביצים בלבד.

התורים כשרים להקרבה רק בבגרותם והיונים רק בקטנותם, ולפי זה נראה שבני יונה מוקרבים 'אחים' שגדלים יחד בקן, ותורים מוקרבים זוג 'נשוי', זכר ונקבה.

התורה אומרת 'שְׁתֵּי תֹרִים' בלשון נקבה, כדי ללמד אותנו שבעופות אין זה משנה אם הקרבן הוא זכר או נקבה (על פי הרד"ק).

בכל מקום בתורה מוזכרים התורים לפני בני היונה, שמפני גודלם – מובחרים הם יותר לקרבן. רק בקרבן היולדת הוקדם בן היונה לתור: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", שמפני שהיולדת מקריבה רק ציפור אחת, עדיף להקריב גוזל קטן שעדיין לא בחר לו את בת זוגו, ולא להקריב תור בוגר ולהפריד בין הזכר לנקבה (על פי בעל הטורים).

תורים בתנ"ך

התור מוזכר לראשונה בברית בין הבתרים: "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר, וְגוֹזָל". אונקלוס תרגם שהכוונה לתור ולבן יונה, ובעקבותיו הסבירו כך רוב הפרשנים.

ירמיה הנביא אמר: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה", ומדבריו אפשר להבין שהתור הוא עוף הנודד במועדים קבועים.

בשיר השירים מתואר בוא האביב, שלב אחרי שלב:

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר,
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ,
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ".

בפסוקים אלו מילים נדירות רבות, ומקובל להבין אותם כמשמעותן בלשון ימינו: 'סְתָו' – ראשית החורף. 'נִצָּנִים' – ראשית הפרח. 'זָמִיר' ו'תּוֹר' (בחולם מלא!) – ציפורי שיר. 'פַּגִּים' ו'סְמָדַר' – ראשית פירות התאנה והגפן.

יש שהסבירו שהזמיר הוא עונת זמירת הכרמים (על משקל: בָּצִיר, קָצִיר), אבל מפני הסמיכות למילה תור, התקבל הפירוש שהכוונה לאחת מציפורי השיר המזמרות. כמובן שאין שום אפשרות לזהות איזו ציפור זו.

עופות בית בתנ"ך

כמעט ואין התייחסות בתנ"ך לגידול עופות בידי האדם.

התרנגול לא מופיע כלל בתנ"ך. בספר איוב כתוב: "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה", ויש שהסבירו על פי הגמרא ש'שכוי' הוא תרנגול, אבל על פי פשט הפסוק, 'שכוי' הוא כינוי ללב האדם.

על סעודתו הגדולה של המלך שלמה נאמר: "שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח,  עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים, וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי, וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר, וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים". הברבורים נקראו 'אבוסים' מפני שהיו מעמידים אותם על האבוס ומאכילים אותם כדי שישמינו, ולפי זה אפשר להבין שבימי שלמה היה נהוג לגדל עופות בית.

בכל התנ"ך לא מוזכרת אכילת ביצי עוף. אכילת ביצים מופיעה רק בהקשר לביצי נחש, שעליהן נאמר: "הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (ישעיהו נ"ט ה). ממצוות שילוח הקן (וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים) אפשר ללמוד שהיה נהוג לאסוף את ביצי הציפורים מהקן, וכן אפשר להבין זאת מדברי התפארותו של סנחריב מלך אשור: "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי, וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף".

היונים לא גדלו בשבי האדם, אלא היו עפות ביום לשדה, וחוזרות בערב אל הקן.

"מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם". הארובה היא פתח בגג שדרכו היו נכנסות היונים וחוזרות אל הגוזלים שלהן. כך תיאר ישעיהו הנביא את חזרת עם ישראל לארצו. הם יעופו בקלות כמו עננים, וכמו יונים שחוזרות אל הקן.