"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב".

בפרשת תרומה מצֻווה משה לעשות שני כרובי זהב על מכסה ארון הברית. הכרובים היו דמויות עשויות זהב, בעלות פנים ובעלות כנפיים. הם היו מחוברים אל קצה הכפורת, המכסָּה את הארון, וכנפיהם פרושׂות האחד אל עבר חברו.

מלאכים
חכמים דרשו את המילה כרובים כאילו הכ"ף איננה משורש המילה, אלא כ"ף הדימוי: כ-רובים, כמו רוֹבים, דהיינו נערים (על פי המילה הארמית 'רַבְיָא' – נער). מכאן למדו חז"ל שלכרובים אשר על הארון היו פנים של נערים.

הכרובים מופיעים לראשונה בתורה כשומרי עץ החיים לאחר גירוש האדם מגן עדן: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת". רש"י מסביר שהכרובים האלו היו מלאכי חבלה, והרד"ק כתב שנועדו להפחיד את האדם כדי שלא ישוב לגן עדן.

הכרובים אשר על ארון הברית פרשו את כנפיהם מקצה לקצה: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה". ייתכן להסביר שכמו כרובי גן עדן, גם כרובי הארון הוצבו מעליו לשמור על עץ החיים – על תורת ה'.

אפשר לראות רמז קל לצורת פרישת הכנפיים במילים "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם": בעלי המסורה הטעימו את המילים האלו בטעמים אזלא וגרש (קדמא ואזלא), וצורת הטעמים נראית כמו צורת כנפי הכרובים.

מרכבה
הנביא יחזקאל מזכיר בתיאור נבואותיו פעמים רבות את הכרובים. חזונו של יחזקאל מכונה בשם 'מעשה מרכבה', ובו הוא מתאר ארבע דמויות בעלות כנפיים: אדם, אריה שור ונשר. כמה פרקים אחר כך, מתאר יחזקאל שוב את המראה, אבל החליף את פני השור בפני כרוב. אמנם חז"ל דרשו שהכרוב החליף את השור, אבל בסמוך מסכם יחזקאל על כל החיות: "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה", כלומר: כל החיות נקראות כרובים. אפשר אולי להסביר שכרובים כוללים את כל החיות שמתוארות כבעלות כנפיים מיוחדות.

מעט מפתיע, אבל בכל ספר יחזקאל לא מופיעה המילה מרכבה אפילו פעם אחת. מדוע בכל זאת נקרא חזונו של יחזקאל בשם "מעשה מרכבה"? ייתכן להסביר שיש קשר בין המילה 'מרכבה' לכרובים (בהיפוך אותיות השורש).

בספר דברי הימים מסופר על כל כלי המקדש שנתן דוד לשלמה בנו, ושם נאמר: "וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה, הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית ה'". רש"י כותב שם: "הם הכרובים שהשכינה רוכבת עליהם".

התיאור שלפיו כבוד ה' רוכב על הכרובים, מופיע בפירוש וברמז פעמים רבות בתנ"ך.
לדוגמה, בשני פסוקים דומים בספר תהלים:
    וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (י"ח י"א).
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ (ק"ד ג).

גם ישעיה הנביא מתאר את התגלות ה' ברכיבה: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם" (י"ט א).

בברכות קריאת שמע בשחרית של שבת אנחנו אומרים: "הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה".

התגלות ה' בעולם על כנפי הכרובים הביאה את התיאור התנ"כי לה': "יושב הכרובים".

הפסוק "רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" מתאר את התגלות ה' על מרכבה בליווי רבבות משרתיו.

נשׂים לב שחז"ל כתבו במסכת ברכות בדיני זימון לפני ברכת המזון שאם עשרת אלפים איש מברכים יחד, יש לומר: "נברך לה' א-להינו א-להי ישראל א-להי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו", מפני שכאשר רבבות עם ישראל מברכים לה', זה דומה לאותה ההתגלות על המרכבה עם רבבות המלאכים.

כרובים נוספים
במשכן ובמקדש היו כרובים רבים מלבד כרובי הזהב אשר על הארון. הפרוכת אשר הבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים נארגה עם דמויות כרובים עליה. גם על יריעות אוהל מועד נרקמו דמויות כרובים.

במקדש שלמה היו דמויות כרובים מצופי זהב על כל קירות ההיכל ועל הדלתות. מלבד זאת, הכין שלמה המלך שני כרובי עץ גדולים במיוחד: גבהם עשר אמות, ואורך כל אחת מכנפיהם חמש אמות. את הכרובים ציפה שלמה בזהב, והעמיד אותם בתוך קודש הקדשים. את ארון הברית נתן שלמה בין כנפי הכרובים הגדולים, והם סככו בכנפיהם מעל הארון וכרובי הזהב הקטנים.

"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

איסור הרציחה, מהחמורים באיסורי התורה. בעשרת הדיברות הוא פותח את הלוח השמאלי ומשמש כותרת למצוות שבין האדם לחברו.

 רוצח בשוגג

התורה מתייחסת בצורה שונה לאדם שרצח בשגגה. היחס עדיין חמור כלפיו: זקני העדה מצווים לחקור ולדרוש היטב את דינו, וגם אם יצא זכאי – עדיין מרחפת על ראשו אימת גואל הדם, אבל התורה מאפשרת לו להציל את עצמו אם ינוס אל עיר המקלט.

התורה מדגישה לנו שהרצח נחשב לשגגה רק בתנאי שלא הייתה שנאה מוקדמת בין הרוצח לנרצח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (דברים י"ט). אם הייתה שנאה ביניהם קודם לכן, יש חשש סביר שהמעשה לא נעשה בשגגה, ולכן אין אפשרות להציל את הרוצח בעיר המקלט. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ח): "השונא שהרג בשגגה – אינו נקלט… חזקתו שהוא קרוב למזיד".
מובן מכאן שיש מקרי רצח שנראים במבט ראשון כשגגה או כתאונה, אבל לאחר בירור מעמיק עולה החשש שהייתה מעורבת בהם כוונה נסתרת.

מזבח כעיר מקלט

התורה אומרת לנו שבמקרה של רצח מתוכנן מראש – אין אפשרות לרוצח להינצל מן הדין, ויש לקחת אותו אפילו מעל המזבח. הצלת רוצח בעזרת המזבח לא הוזכרה עוד בתורה כאפשרות מקבילה לערי המקלט. אפשרות זו מובאת כ"קל וחומר": מי שרצח בשגגה, ינוס לעיר המקלט, "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". אבל אם הזיד על רעהו להרגו בערמה, לא רק שֶׁעיר המקלט לא תועיל לו, אלא אפילו המזבח לא יצילנו. מכאן שהצלה אצל המזבח פשוטה היא ומובנת מאליה, ולא הוצרכה התורה לציין אפשרות זו בפירוש.

חז"ל הסבירו שהאפשרות להינצל אצל המזבח שמורה רק לכוהן בשעת עבודת הקרבנות, והרמב"ם פסק שגם מי שאינו כוהן ובורח מפני המלך כי חושש שיהרגוֹ, המזבח מצילו, ורק אם נמצא לו עוון שחייב עליו מיתה מן הדין, אפשר לקחתו מהמזבח ולשפוט אותו.

יואב בן צרויה

בכל התנ"ך מסופר על מקרה אחד של שימוש במזבח כעיר מקלט. יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך ובן אחותו, ברח מפני המלך שלמה 'וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. יואב חשב ששלמה המלך חפץ להרוג אותו מפני שהיה שותף להמלכת אדוניה בן חגית עוד בחיי המלך דוד. הסיבה האמתית שבגללה רצה שלמה להרוג את יואב הייתה צוואת דוד אביו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,
אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל
לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם,
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם,
וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".

דוד ציווה את שלמה להרוג את יואב מפני שזמם ורצח שני אנשים: את אבנר ואת עמשׂא.

אבנר היה שר הצבא של שאול המלך, ואחרי מות שאול – של איש-בושת בנו. כאשר כרת אבנר ברית עם דוד, ראה זאת יואב בחומרה רבה וטען בפני דוד שאבנר בא לרגל אחריו. יואב החליט לחסל את אבנר, אבל הסיבה האמתית הייתה שנאתו העצומה לאבנר על שהרג את עשהאל אחיו. הוא משך את אבנר בדברים והרגו פתאום: "וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי (בשלווה), וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת".

לאחר מרד אבשלום, הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשׂא, גם הוא בן אחותו של דוד. עמשׂא היה מבין המורדים עם אבשלום, אבל דוד החליט לקרבו בכל זאת ולמחול לו על מעשיו. גם מעשה זה לא מצא חן בעיני יואב, וגם את עמשׂא הוא החליט להרוג בערמה:

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא: הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי?
וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ.
וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב,
וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ…".

פעמיים חיבל יואב בניסיונות הפיוס והשלום של דוד. פעמיים הזיד יואב על רעיו להרגם בערמה, כאשר בליבו בוערת שנאה עזה.

יואב נהרג על המזבח בידי בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, ונראה כאילו הפסוק מפרשת השבוע נכתב בדיוק עליו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ".

שלושה מלכים חלמו חלומות משמעותיים שהשפיעו על ממלכתם: פרעה, שלמה ונבוכדנצר.

פרעה חלם על פרות ושיבולים, שלמה חלם את דבר ה' המציע לו לבחור איזו מתנה תינתן לו, ונבוכנדצר חלם על צלם גדול העשוי מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס.

פרעה ונבוכדנצר קראו לכל חכמיהם וביקשו מהם לפתור את החלום, ולא הסתפקו בהסבריהם. אמרו חז"ל שהחרטומים פתרו לפרעה את חלומותיו על חייו הפרטיים (לדוגמה: כמה בנות יוליד), ולכן ידע פרעה שאין זה פתרון אמתי. פרעה הבין שאם החלום נגלה למלך בעצמו, הרי שיש לו משמעות על כל הממלכה, ולכן לא הסתפק בהסברי חכמיו.

נבוכדנצר לא זכר כלל מה ראה בחלומו ודרש מחרטומיו להזכיר לו. החרטומים לא ידעו לומר, ונבוכדנצר רצה להרוג את כולם, עד שבא דניאל ואמר למלך את חלומו ופתרונו.

שלמה המלך בחר לבקש חכמת אלהים כדי לשפוט את עם ישראל, ולא ביקש עושר, ממלכה ממושכת או ניצחונות, מפני שכמו פרעה, הבין גם שלמה שחלומו משמעותי לכל הממלכה, ואסור לו להסתפק בבקשת עושר ושאר תאוות המלכים.

 חרטומים

חרטומים לא נזכרו עוד בתנ"ך מלבד אצל פרעה מלך מצרים ואצל נבוכדנצר מלך בבל. שלמה המלך בוודאי לא נצרך להם לאחר שהפך להיות החכם באדם, אבל גם אצל מלכים נוספים לא מצאנו חרטומים בחצרותיהם.

יש שפירשו את המילה חרטומים כמכשפים. אונקלוס קרא להם "חָרָשִׁים" (קוסמים), ורש"י דרש את שם מלשון "טמיא" – עצם בארמית, שבעזרתה היו מגלים נסתרות.

הסבר אחר לשמם הוא על פי הפועל "חרט", ונקראו כך מפני שהיו חורטים את דבריהם על האבן. כתיבה על אבן נקראת בתנ"ך חריטה או חריתה ("מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת").

 חרטום

איך אומרים חרטומים ביחיד? חרטומי נבוכדנצר התלוננו שמעולם לא היה מלך שדרש מכל "חַרְטֹם וְאָשַׁף" בקשה כמו שלו. במשנה (מסכת טהרות א ב) נקרא בשם חרטום מקור הציפור. אנו קוראים לו מַקּוֹר על שם פעולת הניקור של הציפור. המשנה מכנה אותו חרטום, בדומה למילה חוטם, שהוא אפה של הציפור, בתוספת האות רי"ש. חרטום הציפור הושאל גם לחלק המחודד והבולט מהאנייה או מהמטוס. חוטם נרמז פעם יחידה בתנ"ך: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי, וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (ישעיה מח ט). ייתכן שהחרטומים נקראו בשמם מפני שהיו בולטים בחכמתם מכל העם, ונמשלו לחרטום של ציפור שבולט קדימה.

לאחר שעלה דניאל לגדולה, זכה בתואר "רב חרטומיא" (דניאל ד ו) והיה ממונה על כל מדינת בבל. כמובן אין לפרש שדניאל עסק בכשפים למיניהם, אלא אפשר לומר שנקרא כך מפני שבלט יותר מכל חכמי המלך.

בעל החוטם

הגמרא במסכת תענית מספרת שכאשר נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. מדוע נקרא רבן גמליאל "בעל החוטם"? ככל הנראה אין הכוונה לתיאור פיזי של האף שלו. יש שהסבירו שהוא נקרא על שם החוטם  מפני מעלתו הרוחנית, שהרי האף הוא מקום הנשמה וכו… אבל כמובן יש להסביר מדוע נזכר כינוי זה רק בפי אותו חייל רומאי ולא מצאנו אותו ככינוי שבח במקומות אחרים או לחכמים אחרים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר: חוטם ברומאית נקרא "נשיא" (דומה ל-Nose באנגלית). הרומאים ששמעו את היהודים מכנים את רבם בתואר "נשיא", חשבו שהם קוראים לו "חוטם", ולכן אותו חייל חיפש את "בעל החוטם".

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ".

אבישג השונמית, הובאה לארמון דוד המלך כדי לחממו בערוב ימיו, והייתה לו לסוכנת. הפסוק לא מסביר מה פשר התפקיד "סוכנת". שורש המילה הזו משותף למילים רבות המוכרות לנו: סוֹכְנוּת, מִסְכֵּן, סַכָּנָה, עֲרֵי מִסְכְּנוֹת, סַכִּין-מְסֻכָּן, ועוד. ננסה להתחקות אחרי מקורות המילים האלו. 

סוֹכֵן
יש עוד סוכן אחד בתנ"ך: שֶׁבְנָא הסוכן, אשר על הבית (ישעיה כב). שבנא היה פקיד בכיר בממלכת חזקיהו מלך יהודה. לפי המתואר שם, הוא שלט על המפתח של בית דוד, ואין איש שהיה רשאי להמרות את פיו. ישעיהו מתנבא על סילוקו מתפקידו, והעברת סמכותו לאדם אחר – אליקים בן חלקיהו. פקיד בכיר, מייצג את המלכוּת בפני האזרחים. גם כיום, נציגים של חברות גדולות נקראים סוכנים (סוכן נסיעות, סוכן ביטוח), וזה מקור שמה של הסוכנוּת, הנציגה הרשמית של העם היהודי בפני אומות העולם. 

עֲרֵי מִסְכְּנוֹת
שבנא היה ממונה על אוצרות המלך. לפי כמה פרשנים, גם אבישג השונמית הייתה שומרת האוצרות של דוד, ומתוקף תפקיד זה הייתה רשאית להיות תמיד בקרבתו. אוצרות הממלכה נקראים מסכנוֹת. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", אלו ערי אוצרות ומחסני חירום של הממלכה. גם לשלמה המלך היו ערי מסכנות: "וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה". ייתכן ויש קשר בין מסכנות לבין מחסן, בשׂיכול אותיות והחלפת האותיות ח ו-כ. המחסן קיבל את שמו מהמילה התנ"כית "חוֹסֶן" שפירושה מאגר תבואה, ומקבילה למילה אוצר, כמו בפסוקים: "וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן", או "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".

מִסְכֵּן
חז"ל דורשים את ערי המסכנות של פרעה מלשון עניוּת: "ערים שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת את בעליהן, דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן" (עירובין נג ע"ב), כלומר: לא כדאי לעסוק בבניין, מפני ששם ההפסד מרובה, ועלול להגיע לעניות (אין באמור ייעוץ השקעות מכל סוג שהוא…).
מסכן הוא עני. "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" מתרגם אונקלוס: "ארי יתמסכן אחוך". שלמה המלך אמר בספר קהלת: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". ישעיהו לועג לעובדי הפסלים, ואומר: "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר", ולפי חלק מהפרשנים הכוונה: העני שאינו יכול להכין פסל מזהב, יתרום ויפריש לו עץ משובח. אין הכוונה למסוכן מלשון סכנה. 

סַכָּנָה
"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם" (קהלת י ט). האבן עזרא מפרש ש'יסכן בם' זה יפצע ויינזק, מלשון סכנה. משמעות זו מופיעה פעמים רבות בלשון חז"ל במשנה ובגמרא, לדוגמה: "הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה מִתְפַלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה" (משנה, ברכות ד).

סַכִּין
יש המזהירים את ילדיהם לא לשחק בסכין מפני ש"סכין זה מלשון מסוכן". ככל הנראה אין קשר בין המילים. הסכין מוזכר פעם יחידה בתנ"ך בספר משלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". המלבי"ם מפרש את המילה שׂכין במשמעות של קוצים, כמו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" ׁׂ(במדבר לג). לפי הסבר זה, המילה סכין היא צורת רבים (עם סיומת נו"ן כפי שמקובל בלשון חז"ל וגם כמה פעמים במקרא). המילה שַׂכִּין (=קוצים) הורחבה בהמשך לכלי המתכת המחודד כקוץ – סַכִּין. לפי זה, לא יהיה נכון לומר "סכינים", שהרי סכין זו כבר צורת הרבים (חשוב לציין שזה לא מנע מחכמי ימי הביניים להשתמש במילה "סכינים" לעתים קרובות).
אגב, גם המילה תבלין, היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל (=תערובת, במלעיל), ולכן המילה תבלינים היא מילה משובשת (כמו לומר: סֵפֶר, ברבים: סְפָרִים, ברבים: סְפָרִימִים).

מִסְכֵּנוּת
"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (דברים ח) – הכוונה: בארץ ישראל לא אוכלים במסכנוּת, בצער ובדלות, כעני האוכל פת חריבה. ארץ ישראל נתברכה בפירות משובחים, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש,  ולא חסרה כל .