"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם"

פירוש הפסוק: ה' מעניש את האדם על חטאיו הנסתרים, ובית הדין (אנחנו ובנינו) מעניש על החטאים הגלויים.

בספרי התורה ובחומשים, אפשר להבחין ב-11 נקודות מעל אותיות המילים 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד' (לא כולל הד' האחרונה).

יש לנו מסורת על נקודות מעל האותיות: עשר פעמים בתורה, ארבע פעמים בנביאים ופעם אחת בכתובים.

בעבר, סופרים היו מסמנים נקודות מעל אותיות שכתבו בטעות, כדי להימנע ממחיקה שמכערת את הכתב. הקורא היה רואה נקודות מעל מילים מסוימות, ומבין שהן נכתבו בטעות ואין לקרוא אותן.

הנקודות שסומנו בתנ"ך מתפרשות על פי רוב כמחיקה של הכתוב, או ליתר דיוק מיעוט משמעות הכתוב. כביכול: היה ראוי למחוק את המילה הזו, אבל מפני שאיננו יכולים למחקה, נוסיף נקודות מעליה והקורא יבין שהפירוש האמתי איננו ככתבו.

במסכת אבות דרבי נתן נאמר שעזרא הסופר  הוסיף את הנקודות, ואמר: "אם יבא אליהו ויאמר לי: 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: 'כבר נקדתי עליהן'. ואם אומֵר לי: 'יפה כתבת!' אעבור נקודה מעליהן".

בפגישה בין יעקב לעשיו אחיו, רץ עשיו אל יעקב 'וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ'. המילה 'וישקהו' מנוקדת, והפירוש הנרמז כאן הוא שלא הייתה זו נשיקה אמתית, אלא בליבו רצה עשיו להרוג את יעקב.

בפרשיית 'פסח שני', כתוב: 'אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה'. יש נקודה מעל האות ה' במילה 'רחוקה'. המשנה במסכת פסחים לומדת מהנקודה הזו שאין הכוונה לדרך רחוקה ממש, אלא  אפילו 'מאסקופת העזרה ולחוץ', כלומר: מי שנמצא מעבר למפתן בית המקדש בשעת הקרבת קרבן פסח ולא מספיק להיכנס – מקריב פסח שני.

על 11 הנקודות בפסוק 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', דורשים חז"ל שכל עוד לא נכנסו עם ישראל לארץ – היו נענשים בידי שמים על עבירות שבסתר. אבל מרגע שעברו את הירדן – בית הדין מצווים להעניש גם על הנגלות וגם על הנסתרות.

לפי הסבר זה, היה ראוי להיכתב 'הַנִּסְתָּרֹת וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם', ו'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' זהו מצב זמני בלבד, עד הכניסה לארץ. 11 הנקודות היו אמורות להופיע מעל המילים לַה' אֱ-לֹהֵינוּ', וכדי שלא לסמן סימן מחיקה מעל שם ה' – הוזזו הנקודות קדימה. מספר הנקודות הוא כמספר האותיות במילים 'לַה' אֱ-לֹהֵינוּ' (עם שם הוי"ה כמובן).

 

נקודות בנביאים

4 מילים מנוקדות בספרי הנביאים.

א. שמעי בן גרא, חירף וגידף את דוד בעוד דוד בורח מפני אבשלום בנו. אחרי מות אבשלום, חזר דוד לירושלים, ושמעי בן גרא התחנן לפניו:
'אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן,
וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ,
בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם'.

המילה 'יצא' מנוקדת, מפני שהיה ראוי לו לומר 'בַּיּוֹם אֲשֶׁר בָּרַח אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ', אבל מפני כבודו של דוד – לא הזכיר שמעי את מנוסתו.

ב. בספר ישעיהו נאמר:
'יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ,
וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ,
וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה'.

המילה 'המה' מנוקדת, לא כדי למעט את משמעות הפסוק, אלא כדי להדגיש את המילה. המילה שלפניה (ועדיהם) מסתיימת באותיות 'הם', אז המילה הבאה 'המה' הודגשה כדי שלא תישמט במרוצת הכתיבה או הקריאה.

בתיאור המקדש בספר יחזקאל, מופיעות עוד שתי מילים מנוקדות.

ג. בפסוק 'מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל'. המילה 'ההיכל' מנוקדת, מפני שהפסוק הבא פותח במילה 'ההיכל', ושוב יש חשש להשמטת מילה אחת.

ד. כמה פרקים אחר כך נאמר:
'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר, חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת,
אַרְבָּעִים אֹרֶךְ וּשְׁלֹשִׁים רֹחַב,
מִדָּה אַחַת לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת'.

פירוש המילה 'מהוקצעות' הוא שהחצרות נמצאות בפינות העזרה, וזה מוזכר כבר בראש הפסוק: 'בְּאַרְבַּעַת מִקְצֹעוֹת הֶחָצֵר'. מילה זו נוקדה מפני שאין בה צורך להבנת הפסוק.

 

נקודות בכתובים

רק מילה אחת מנוקדת בכתובים – בספר תהילים: 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. המילה 'לולא' מנוקדת בשלוש נקודות מלמעלה, ושלוש נקודות מלמטה.

מפסוק זה היה אפשר להבין שדוד לא האמין שאפשר לראות בטוב ה' (לולא האמנתי – אם לא האמנתי). חז"ל דרשו את הנקודות על 'לולא', שדוד ידע שהצדיקים עתידים לקבל שכר, אבל חשש שמא לא יהיה לו חלק עם הצדיקים. המילה 'לולא' מתייחסת אך ורק לחשש של דוד על עצמו, אבל הנקודות מבהירות לנו שבוודאי יש שכר לצדיקים, והם עתידים לראות בטוב ה'.

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.