חמרים חמרים

"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

קורא וקוקיה

קוקיה מימין, וקורא משמאל. מתוך ויקיפדיה

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ
"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.


 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44

מודעות פרסומת

אף כי – קל וחומר בתנ"ך

"הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה',
וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".

 

קל וחומר

'קל וחומר' זו שיטת הוכחה הגיונית. אם עניין מסוים נאמר על נושא קל ופעוט, בוודאי שיש להחיל אותו על נושא חמור יותר.

הלימוד בקל וחומר נמצא בראש שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, לשיטת רבי ישמעאל.

בלימוד התורה, יכול האדם לדרוש 'קל וחומר' בעצמו, גם אם לא קיבל כך במסורת.

השימוש ב'קל וחומר' נפוץ מאוד בגמרא (כ-1000 פעמים בתלמוד הבבלי).

הביטויים 'כל שכן' או 'על אחת כמה וכמה' משמשים גם הם להוכחה ב'קל וחומר'.

 

קל וחומר בתנ"ך

במדרש, מונה רבי ישמעאל עשרה פסוקים מהתנ"ך עם 'קל וחומר', אבל אם נחפש עוד, נוכל למצוא כ-30 פסוקים. ארבעה 'קל וחומר' יש בתורה:

  • "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ… הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?". כך אמרו אחי יוסף להגנתם, כאשר הואשמו בגניבת הגביע.
  • משה ניסה להתחמק מפגישה עם פרעה, ואמר: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?".
  • אחרי שלקתה מרים אחות משה בצרעת, אמר ה' למשה: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים". כאן לא מופיע בפירוש הלימוד מהקל אל החמור, אבל מבינים זאת לבד: אם אביה היה יורק בפניה ומביישה, הייתה מרים מסתגרת ומתבודדת שבעה ימים. כל שכן שה' בעצמו העניש אותה והכלימה.
  • "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי". כך אמר משה לעם ישראל בנאום הפרידה שלו.

 

מלבד זאת, יש עוד רעיונות רבים בתנ"ך שמועברים בעזרת השימוש ב'קל וחומר'.

  • שמשון סירב לגלות לאשתו את פתרון החידה ששאל את הפלישתים, ואמר לה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?".
  • המלך יהוא הרג את יהורם מלך ישראל ואת איזבל אימו, וכן את אחזיה מלך יהודה. מיד לאחר מכן, דרש יהוא מזקני העיר שומרון להמליך עליהם מלך מבני אחאב ולהילחם על כיסא המלכות. זקני שומרון פחדו מאוד, ואמרו: "הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו, וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?". בסופו של דבר הם בחרו להיכנע ליהוא, והרגו בעצמם את כל בני אחאב.
  • ה' אמר ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?".

 

צמד המילים 'אף כי' משמש על פי רוב ללימוד ב'קל וחומר'. נראה שתי דוגמאות:

  • "זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" – קרבן הרשעים איננו רצוי, וכל שכן אם הביאו אותו בזימה.
  • "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו: הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים, וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים". תוך כדי הבריחה משאול המלך, רצה דוד להילחם בפלישתים ולהציל את יושבי העיר קעילה. אנשי דוד הפצירו בו ואמרו: הרי אנחנו בורחים מחרבו של שאול, כל שכן שלא כדאי לנו להתערב במלחמה שאיננו קשורים אליה. דוד לא שעה לתחנוני אנשיו, והלך בכל זאת להילחם בפלישתים.

 

אגרת הרמב"ן

הרמב"ן כתב באגרת המפורסמת ששלח לבנו: "וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם'". כוונת הפסוק היא: כל העולם לא מספיק להכיל את גודל ה', וכל שכן לבבות בני האדם.

מי שטרח לחפש את מקור הפסוק שהביא הרמב"ן, גילה להפתעתו שפסוק זה לא מופיע בתנ"ך.

הרמב"ן חיבר שני פסוקים של 'קל וחומר' בעלי משמעות דומה.

את הפסוק הראשון אמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".

את הפסוק השני אמר שלמה המלך בספר משלי: "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה', אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם". כלומר: ה' יודע את אשר מתרחש בשאוֹל ובאבדון, וכל שכן שיודע את ליבות בני אדם.

הרמב"ן הצמיד את תחילת הפסוק הראשון לסוף הפסוק השני, כאשר המילים 'אף כי' שימשו לו כחוליה המקשרת בין שני ה'קל וחומר' האלה.

דבש

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

דבש

מתוך ויקיפדיה

ארץ ישראל התברכה בדבש. כ-20 פעמים בתנ"ך כונתה ארץ ישראל 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. יעקב שלח ליוסף מצרימה 'מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'.

יחזקאל הנביא מציין את ארץ ישראל כיצואנית הדבש הגדולה של חופי הים התיכון: 'יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ… וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי…'.

 

דבש דבורים ודבש תמרים

רוב בני  האדם מכנים בשם 'דבש' רק את דבש הדבורים. המשנה במסכת נדרים אומרת ש'הנודר מן הדבש – מותר בדבש תמרים', שכן הלכות נדרים נקבעות לפי הלשון השגורה בפי בני האדם, ואת דבש התמרים לא מכנים 'דבש' סתם, אלא רק 'דבש תמרים'.

דבש הדבורים מופיע בתנ"ך רק בסיפורו של שמשון אשר רדה אותו מגוויית האריה.

בזמן המלחמה בפלישתים, טבל יהונתן בן שאול את מטהו בדבש על הארץ, ולאחר שאכל ממנו האירו עיניו ויכול היה להמשיך במרדף. כמו בסיפור שמשון, גם כאן מסתבר שהיה זה דבש דבורים שנטף מהכוורת על הארץ.

אשת ירבעם מלך ישראל הביאה לנביא אחיה השילוני בקבוק דבש, ומכאן ראיה שהדבש היה נוזלי ולא פירות מוצקים.

במסכת בכורות (דף ו) עוסקת הגמרא בכשרות של חלב הבהמה. מעיקר הדין היה ראוי להחשיב את החלב ל'אבר מן החי ולאסור אותו באכילה, מפני שפרש מהבהמה בעודה בחיים. הגמרא אומרת שלא ייתכן שהתורה תשבח את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' אם אין אפשרות לאכול את החלב. בדף הבא, מחפשת הגמרא סיבות לכשרותו של דבש הדבורים. לכאורה, היה אפשר להשתמש באותה הוכחה של כשרות החלב, ולטעון שאם התורה משבחת את הארץ בדבש שלה, אז הדבש מותר באכילה. מכאן ראיה שלפי הבנת הגמרא הדבש בפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש'זהו דבש פירות.

נהוג לפרש שהדבש של שבעת המינים הוא פרי התמר. לפי פירוש זה, נקבעה לתמרים ברכה אחרונה מיוחדת, ונקבעה להם הקדמה בברכות על פני שאר פירות העץ.

 

שאור ודבש

התורה אוסרת להקריב דבש על המזבח:

'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ, לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'.

רש"י והרשב"ם פירשו שכל פירות העץ המתוקים כלולים באיסור זה, ולא רק תמרים. הרמב"ם פסק להלכה שאסור להקריב דבש, אבל לא פירט איזה דבש כלול באיסור זה.

גם השאור (חמץ) וגם הדבש, מובאים לבית המקדש כ'קרבן ראשית':  מנחת החמץ של חג השבועות (שתי הלחם), והביכורים מפירות הארץ מובאים למקדש, אבל אינם עולים על המזבח, אלא מונפים על ידו.

 

דבש מסלע

בשירת האזינו נאמר: "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר".

פסוק זה מתאר את ההתיישבות בארץ ישראל ואת ההנאה מתנובתה. הדבש והשמן הם פירות התמר והזית אשר גדלים על אדמת הטרשים והסלעים של ארץ ישראל.

פסוק מעין זה אמר המשורר אסף בתהילים: 'וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר – דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ ('ך' רפויה!)'.

על הפסוק בשירת האזינו, מביא רש"י מדרש:

"מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני (שם מקום) הבא לי קציעות (תאנים) מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו: זו של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה".

רואים מכאן שלפי רש"י פסוק זה עוסק גם הוא בדבש הפירות.

המשנה במסכת מכשירין (פרק ו) מונה את המשקים אשר מכשירים את המאכלים לקבלת טומאה:

"שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים".

בתוספתא על מסכת שבת נאמר: "מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר: ויניקהו דבש מסלע".

רואים מכאן שלפי פירוש חז"ל, הדבש בפסוק זה הוא דבש דבורים (לא כרש"י), ואם כך, זו אולי הפעם היחידה שמוזכר דבש דבורים בתורה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה לא רקוב, זה דבש. מתוך ויקיפדיה

מתיקות

דבש בתנ"ך הוא הכינוי למאכל המתוק ביותר. הפלישתים אמרו לשמשון: "מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי"?

דברי התורה נמשלו למתיקות הדבש: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים'.

הדבש מוזכר פעמים רבות בסמיכות לשמן או לחלב.

"נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ך…".

בספר איוב מתוארים החיים השלווים 'והרגועים כ'נַֽהֲרֵ֥י נַֽ֝חֲלֵ֗י דְּבַ֣שׁ וְחֶמְאָֽה.

יחזקאל הנביא מתאר במשל את השפע שהיה לבני ישראל קודם שחטאו: 'סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה'.

החלב והדבש נחשבו למעדן משובח כל כך, עד כדי כך שחז"ל החשיבו אדם שאכל דבש וחלב יחד לשיכור

סוכר

המזון המתוק הנפוץ ביותר כיום הוא הסוכר, אשר מיוצר בדרך כלל מקנה הסוכר. בתקופת התנ"ך וגם שנים רבות לאחריו, עדיין לא  ייצרו את הסוכר באזורינו. מיותר לציין שהמילה 'סוכר' לא מוזכרת כלל בתנ"ך או בדברי חז"ל.

עם זאת, בתקופת רש"י, כבר הגיע קנה הסוכר לאירופה, ואפשר לראות שבשיר השירים פירש רש"י את הפסוק 'בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי' על  פי תהליך ייצור הסוכר בימיו:

'יש דבש שהוא גדל בקנים, כענין שנאמר: ביערת הדבש. ויערת היא לשון קנה, כמו שנאמר: ותשם בסוף –  ושויתיה ביערא (תרגום הפסוק). ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה, אכלתי יערי עם דבשי. אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי".

סעודה עם נזיר

"כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ"

שלושה דברים אסורים לנזיר: שתיית יין, גילוח השיער וקרבה למת.

איסורים אלו מבדילים אותו מכל העם. הוא שונה במראהו בגלל שערו הארוך, והוא לא יכול לשבת ולסעוד עם חבריו מפני שאסור לו לשתות יין. איסור הטומאה למת מבדיל אותו אפילו מבני משפחתו ברגעיהם הקשים ביותר: "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ, לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם".

המילה 'נזיר' היא מלשון 'נזר', כתר שכאילו מונח על ראשו ומבדיל אותו מהמון העם.

הנזירים היו אנשים מיוחדים. נזירות הייתה אחת הדרכים שבה נהגו אנשים כדי לזכות בנבואה. הנביא עמוס אומר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים". אליהו הנביא גידל שער ארוך. הוא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר". גם שמואל הנביא הוקדש לנזירות עוד בטרם נולד. הפרישות מדרכי המון העם אפשרה לנזיר להגיע למדרגות גבוהות וליכולות רוחניות מיוחדות.

כעת נראה כמה מקרים שבהם ניצל הנזיר את איסור שתיית היין כדי להערים על האנשים שהיו עימו ושתו לשכרה.

By Fir0002 - Own work, GFDL 1.2, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=135219

אשכול ענבים. מתוך ויקיפדיה

חתונת שמשון

השופט שמשון היה נזיר. כוחו העצום עמד לו כל עוד שמר את דיני נזירותו ולא התגלח.

כאשר נשא שמשון אישה מבנות הפלישתים, נאספו אליו 30 בחורים פלישתים וליוו אותו בכל ימי המשתה. בסעודת החתונה, שמשון שמר על נזירותו ולא טעם יין, כאשר כל חבריו מן הסתם היו שיכורים. שמשון ניצל את שכרותם ושאל אותם חידה שאיש לא יכול היה לפתור, והם התחייבו לשלם לו 30 חליפות בגדים אם לא יידעו מה התשובה. את התשובה הם כמובן לא מצאו, והם איימו על אשת שמשון שתבקש ממנו שיגלה לה. אחרי שסיפרו לשמשון מה התשובה, ירד שמשון לאשקלון, היכה 30 פלישתים אחרים, ונתן את בגדיהם לפותרי החידה.

 

אבשלום ואמנון

אבשלום, בנו של דוד המלך, היה גם הוא נזיר. בספר שמואל מסופר עליו שהיה מגלח את שערו מדי שנה כאשר ראשו היה מכביד. בהלכות הנזיר כתוב שכל מי שנזירותו לא קצובה בזמן, רשאי לגלח את שערו כדי להקל ממשקל ראשו.

אבשלום שנא שנאה עזה את אמנון, אחיו הבכור, מפני שאמנון עינה את תמר אחותו. אבשלום המתין שנתיים עד שנקם באמנון והרגו. הוא הזמין את כל בני המלך לסעודה גדולה לרגל גזיזת צאנו. בסעודה כזו היה נהוג לשתות עד בלי די. היחיד ששמר על פיקחות וערנות היה אבשלום. הוא ציווה את נעריו: "רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם: הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ". אמנון הוכה למוות, וכל בני המלך השיכורים נפוצו לכל עבר.

 

יוסף והגביע

לא ברור האם גם יוסף בן יעקב היה נזיר. חז"ל אמרו שיוסף היה בעל שיער ארוך, והיה 'מסלסל בשערו', אמנם ביציאתו מבית האסורים מסופר שהתגלח: "וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". בגמרא כתוב שמרגע שנמכר יוסף למצרים, לא שתה עוד יין. יעקב אמר על יוסף לפני מותו: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו". הגמרא מוסיפה ואומרת שגם אחי יוסף נמנעו מלשתות יין, עד שהוזמנו לסעוד יחד איתו עוד בטרם התגלה אליהם. באותה הסעודה נאמר: "וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ". בפסוק שאחרי, מצווה יוסף את הממונה על ביתו להטמין את גביע הכסף אצל בנימין: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף, תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן". אולי אפשר לפרש שגם יוסף התנזר משתיית יין, וניצל את השכרות של אחיו, כדי שיוכל להטעות אותם ולהחביא את הגביע אצלם.

חיה רעה

"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"

התורה מבטיחה לנו שאם נלך בחוקות ה', לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ, אבל אם חלילה לא נלך בדרך ה', נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם".

 

נחלקו חז"ל האם החיות עתידות להסתלק מהארץ, או שמא הן יישארו במקומן אך לא יזיקו לבני האדם.

"רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם.
רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו.
אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים?".

נראה שלשיטת רבי הודה ההבטחה היא על הרחקת הנזק מסביבתנו, ולשיטת רבי שמעון ההבטחה היא על שינוי מהותי בטבע בעלי החיים כך שלא יזיקו עוד לבני האדם.

 

עד לפני כמה מאות שנים, חיו בתחומי ארץ ישראל חיות טרף רבות. בתנ"ך מופיעים כמה מקרים של אנשים שפגשו בחיות טרף חופשיות. כמה דוגמאות:

  • יעקב היה משוכנע שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
  • שמשון פגש כפיר אריות בדרכו לעיר תמנה, ושיסע אותו בידיים חשופות.
  • דוד היכה את האריות והדובים שניסו לטרוף כבשים מהעדר שלו. הוא סיפר על כך לשאול המלך כדי שיאפשר לו לעמוד יחידי ולהילחם בגלית הפלישתי.
  • בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה המלך, הרג אריה בתוך בור ביום השלג.
  • ירבעם בן נבט הקים בבית אל עגל זהב. נביא שנשלח מארץ יהודה להוכיח אותו (חז"ל אומרים שהיה זה עידו הנביא), הצטווה לא לאכול מאומה בבית אל. הנביא נשאר בכל זאת לאכול שם ובדרכו חזרה פגע בו אריה והרגו.
  • אלישע הנביא קילל ילדים קטנים שהתקלסו בו, ושתי דובות פגעו בהם והרגו 42 מהם.

 

"פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"

התורה אומרת שאחרי שייכנסו בני ישראל לארץ, לא יצליחו לכבוש את כולה בפעם אחת:

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

חיות השדה מצויות במקומות שוממים מאדם. הכיבוש האידיאלי של הארץ צריך להיעשות בהדרגה. לכבוש וליישב. לכבוש וליישב. אם יישאר שטח שומם, הוא יהיה בית גידול לחיות ולכל מיני מזיקים.

כאשר ישעיהו הנביא מתאר את חורבן אדום, הוא מונה רשימה ארוכה של חיות בר ושל עופות דורסים שימצאו לעצמם מסתור בין חורבות העיר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא…"

כמה פסוקים אחר כך, מתאר הנביא את חזרת עם ישראל ארצה, כאשר למרות השממה הגדולה שהייתה בארץ, אין בה כלל חיות רעות:

"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ…
לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה,
וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם,
וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".

מובן מדברי ישעיהו שבארץ לא יהיו כלל חיות רעות, ובערי אויבינו החרבות – יהיו לרוב.

 

"זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ"

בנבואה אחרת, מתאר ישעיהו הנביא את כל הבריות בטבע מתקיימות יחד בהרמוניה מושלמת:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ,
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי…"

יחזקאל הנביא מתאר גם הוא את החיים לצד חיות השדה: "וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".

גם בנבואת הושע מסופר על שלום עתידי בין יושבי הארץ לחיות השדה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח".

אליפז התימני אומר לאיוב שאם ינהג כראוי ויתקן את מעשיו, יזכה לחיות בשלווה ובנחת: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

זאב וכבש

"וגר זאב עם כבש" – החברה הישראלית למדליות ולמטבעות

סיכום

מכל האמור לעיל, רואים אנחנו שיש ארבעה סוגים של מפגש בין האדם לבין חיות השדה:

  1. חיות שנשלחות כעונש על התנהגות לא ראויה.
  2. חיות שממלאות שטחים כבושים ושוממים.
  3. חיות שנעלמות כליל מהארץ.
  4. חיות שמתקיימות בהרמוניה ציורית לצד בני האדם.