"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,
יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל חנו סביב אוהל מועד, מארבעה כיוונים. בכל כיוון, שלושה שבטים.

כל קבוצה כזו נקראה 'דגל', וכך היו סביב המשכן ארבעה דגלים. דגל מחנה יהודה ואתו יששכר וזבולון, דגל מחנה ראובן ואתו שמעון וגד, דגל מחנה אפרים ואתו מנשה ובנימין, ודגל מחנה דן ואתו אשר ונפתלי.

משמעות המילה דגל היא – כינוס ואסיפה.

לפי רש"י, הדגל המוכר לנו, הבד הצבעוני התלוי על עמוד, לא נקרא דגל אלא אות. וכך כותב רש"י בפרשתנו: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו", כלומר – כל אחד יראה את האות, וכך יידע היכן הדגל שלו, מקום חניית השבט שלו.

בתהלים נאמר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל". רש"י פירש שם: "ובשמו נדגול – נתאסף ונעשה חיל".

בניגוד לרש"י, פרשנים רבים הסבירו שהדגל הוא הבד המתנוסס. הרשב"ם וראב"ע אמרו שהאותות הם ציורים שהיו על הדגל.

גם את הפסוק בתהילים פירשו כך. ראב"ע כתב שם: "בשם אלהינו נדגול – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך". הרד"ק כתב: "בשמו נרים ניסנו ודגלנו".

השורש "דגל" מופיע בתנ"ך גם בשיר השירים, בשלוש הטיות שונות:

• "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"
• "דָּגוּל מֵרְבָבָה"
• "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

את הפסוק הראשון הסביר רש"י: "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עלי". את הפסוק "דגול מרבבה" פירש: "נדגל בחיילות הרבה", כלומר – חיילים רבים נאספים סביבו. פירוש הביטוי "איומה כנדגלות" הוא: מטליה אימה כמו מחנה צבא.

הגמרא במסכת שבת אומרת: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן". רש"י, לשיטתו, הסביר שם: "מאספין זה את זה, ואומרים: בוא ונלמד ונבין בין שנינו".

"וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה"

עשרים ואחד בעלי כנף הוזכרו בין העופות הטמאים, ואחת מהן היא בת היענה.

כמה בעלי חיים הוזכרו בתנ"ך בשמות שמתחילים ב"בן" או ב"בת", וברוב המקרים הכוונה היא לאותה החיה רק בצעירותה.  להלן כמה דוגמאות:

"עֵגֶל בֶּן בָּקָר" הוא עגל צעיר ורך.

על קרבן הפסח של יאשיהו נאמר: "וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן, כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים", ואכן קרבן הפסח קרב רק מבהמות בשנתן הראשונה.

בתהילים נאמר: "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים". בן הראם מקביל לעגל, וגם כאן הכוונה לראם צעיר.

וכן גם בעופות: קרבן העוף, "שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה", הוא קרבן של גוזלים, עוד לפני שצמחו נוצותיהם.

"נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" – בני עורב אלו הגוזלים העזובים, כפי שמסופר עליהם בספר איוב: "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ, כִּי יְלָדָו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל".

האם גם בת היענה היא יען צעיר? מהגמרא (חולין סד.) משמע שאכן שם העוף הוא יען, ובת היענה זו הביצה של היען. הגמרא למדה מכאן שגם ביצי העוף הטמא אסורות באכילה.

תנים ובנות יענה

בת יענה מוזכרת בתנ"ך 8 פעמים, אבל רק פעם אחת מוזכרת היען: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר". התנים והיענים מופיעים יחד. התנים מיניקות את גוריהן, ואילו בת עמי, עם ישראל, נטושים באכזריות, כיענים.

בכל הפעמים שמוזכרת בת היענה בתנ"ך (מלבד בפרשת העופות הטמאים), היא מוזכרת יחד עם התנים, ולכן מסתבר לומר שגם היענים שהוזכרו במגילת איכה הם בנות היענה. עוד אולי אפשר לומר שהמילה "בת" מוסבת גם על "עמי" וגם על "יענים", וכאילו כתוב שם: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כְּ[בַת] יְעֵנִים בַּמִּדְבָּר".

נעמית, או דורס לילה?

את בנות היענה, יש שמזהים עם הנעמית (בת היענה המוכרת לנו כיום), ויש חוקרים שמזהים אותה עם אחד מעופות הלילה.

בתרגום אונקלוס בת היענה נקראת "בַּת נַעָמִיתָא" וגם יונתן בן עוזיאל תרגם בנביאים: "בְּנַת נַעָמִין".

גם הפסוק שהוזכר קודם, "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" מתאים לנעמיות, שכן בת היענה מטילה את ביציה על האדמה החמה, ולעתים מתרחקת משם, וזה נראה כאילו היא נטשה את הקן. התנהגות כזו מתוארת בספר איוב: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". רבים פירשו פסוק זה על בנות היענה.

לרוב, משמשים התנים ובנות היענה כדוגמה לבעלי חיים השוכנים במקומות שממה, או כדוגמה לבעלי חיים אשר מייללים ומשמיעים קולות בכי.

הנביא מיכה אמר: "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים, וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה", וכוונתו ליללות התנים ולנהמות של העופות, אשר נשמעים לעיתים כמו קולות בכי. איוב אמר על עצמו: "אָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה". או שהתכוון לומר שקול הבכי שלו נשמע כתנים ובנות יענה, או שהוא בודד ועזוב כמו חיות אלה.

מפני שהנעמית כמעט ואיננה משמיעה קול, יש שבחרו לזהות את בת היענה עם אחד מעופות הלילה. עופות אלו שוכנים לעתים בחורבות, ומשמיעים בלילות קולות מפחידים. ישעיהו הזכיר את בנות היענה בנבואות חורבן על בבל ואדום, יחד עם עוד עופות וחיות אחרות. על בבל הוא אמר:

"וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים,
וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים,
וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה,
וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו,
וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג".

ועל אדום אמר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד,
וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא,
אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ,
אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ.
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ,
אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה…"

סיכום

נהוג לזהות את בת היענה עם העוף שנקרא כך כיום (נעמית), אך שחולקים על זיהוי זה. אפשר לומר שהשם "בת יענה" משותף לשני העופות. העוף שמתואר כשוכן מדבריות, הוא הנעמית, ואילו העוף שמיילל בחורבות, הוא אחד מדורסי הלילה.

"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"

החמץ הוא הבצק שתפח לפני שנאפה.

הנביא הושע אמר: "מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ" כדי לתאר פרק זמן קצר מאוד.

במקדש נזהרים מהחמץ בכל השנה, ולא רק בפסח. את מנחת הסולת אסור להקריב אם החמיצה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ".

שתי מנחות בלבד עשויות מסולת שהחמיצה: חלק ממנחת קרבן תודה, ומנחת חג השבועות ("שתי הלחם"). שני קרבנות אלו מונפים על יד המזבח, אבל לא עולים עליו.

הנביא עמוס הוכיח את בני ישראל:

"בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ, הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,
וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.
וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ…"

עמוס קורא להם להמשיך בעבודת האלילים שהיו רגילים בה בבית אל ובגלגל, ולראות מה יהיה בסופם. את קריאתו "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" יש שפירשו שבני ישראל נהגו שלא כדין התורה והקטירו על המזבח גם את לחמי החמץ של קרבן התודה (אבן עזרא), ויש מפרשים שבני ישראל הקפידו על הלכות הקרבנות, והקטירו מתוך תערובת החמץ רק את המנחה הראויה להקרבה (רד"ק).

יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "מחמץ": "מִן אוֹנֶס", כלומר: גוזלים קרבנות ומביאים למקדשיהם. לפי פירוש זה, המילה "חָמֵץ" דומה במשקל ובמשמעות למילה "גָּזֵל" (במלרע. זו הקריאה הנכונה של המילה. גֶּזֶל במלעיל – רק בסמיכות).

חמץ במשמעות זו מצאנו גם בתהילים: "אֱלֹהַי, פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע, מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ", וגם בדברי ישעיהו בתחילת ספרו: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה".

בגמרא מסכת יומא מסופר על כהן שחטף ולקח לעצמו יותר ממה שהגיע לו מלחם הפנים, "וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ בֶּן חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ", כלומר: גזלן.

החומץ (יין מקולקל) הוזכר בתורה בדיני הנזיר: "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". במגילת רות מסופר שבועז הציע לרות: "וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ". בגמרא למדו מכאן שהחומץ יפה לשרב, כלומר מרענן את הגוף ביום חם. בפירוש דעת מקרא שיערו שאולי הכוונה היא לחלב חמוץ (יוגורט).

אכילת חומץ מקהה את השיניים. "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". גם מהפתגם שהיה שגור בפה העם "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אנו לומדים שהחמיצות של פרי הבוסר מזיקה לשיניים. ערבוב חומץ עם חומר בסיסי, גורם לתסיסה, והורס גם את החומץ וגם את החומר שהתערב בו. בספר משלי הוזכר: "חֹמֶץ עַל נָתֶר". נתר הוא סוג של אדמה, והיו משתמשים בו לניקיון.

בנבואת חורבן אדום בסוף ספר ישעיהו נאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם? חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה?". הוא רואה בנבואתו איש שמגיע מארץ אֱדום, ובגדיו חמוצים, כלומר מלאים ביין אדום, כמו שמבואר בסמוך: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת?". בגדיו של מי שהכין את היין היו ספוגים במיץ אדום ומדיפים ריח חמוץ. בתהילים נאמר: "לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם". הרד"ק פירש שהרגל תֶּאֱדַם, כמו "חמוץ בגדים" בהיפוך אותיות השורש.

ישעיהו התנבא על השפע הגדול שיהיה בארץ אחרי מפלת סנחריב, ואמר: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ". אלפים ועיירים הם שוורים וחמורים. הם יאכלו מספוא שעשוי מגרעיני חמיץ. החמיץ מוכר לנו היום בשם "חומוס", או "חִמצה", בשם העברי.

בגמרא מסופר שאשתו של רב הייתה מצערת אותו. "כי אמר לה עבידי לי טלופחי – עבדא ליה חימצי, חימצי – עבדא ליה טלופחי" – כלומר: כאשר אמר לה "הכיני לי עדשים", הכינה לו חימצים (חומוס), וכאשר אמר לה "הכיני לי חומוס", הכינה לו עדשים.

"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה,
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'"

בקרבן מנחת הסולת, כמו ברוב הקרבנות מהחי, חלק קטן מהקרבן נשרף על המזבח, והיתר נאכל.

החלקים שנשרפים על המזבח בקרבנות מהחי הם הדם והחלבים (שאסורים באכילה בכל מקרה), ובמנחת הסולת מוקטרים על המזבח קומץ של מנחה, וקומץ של גרגרי לבונה: "מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל לְבֹנָתָהּ".

הקומץ והלבונה נקראים "אזכרה".

זיכרון

רש"י הסביר שבזכות הקטרה זו נזכר בעל הקרבן לטובה, וגם ראב"ע כתב מעין זה: "מה שהיה לי לזיכרון לפני ה'".

ריח

פירוש אחר: אזכרה היא כל דבר הנותן ריח טוב. הרשב"ם כתב: "לשון זכר רגיל לומר בלבונה, מפני הריח העולה". הוא מביא ראיה גם מדברי הושע הנביא: "זִכְרוֹ  כְּיֵין לְבָנוֹן". בפסוק הקודם אומר הושע: "וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן", ואפשר לראות שהמילה "זכרו" מקבילה לריח.

השימוש בשורש "זכר" במשמעות של ריח רמוזה גם בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים… נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן", ובהמשך מוזכר גם ריח הלבנון, כמו בדברי הושע: "וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן".

על שולחן לחם הפנים הונחה לבונה זכה, ועליה נאמר: "וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה".

בפרק האחרון של ספר ישעיהו נאמר:

"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ,
זוֹבֵחַ הַשֶּׂה – עֹרֵף כֶּלֶב,
מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר,
מַזְכִּיר לְבֹנָה – מְבָרֵךְ אָוֶן"

כוונתו היא שעבודת הקרבנות של הרשעים איננה רצויה לפני ה'. שוחט השור – כאילו הרג איש, זובח כבש – כאילו ערף ראש של כלב, מעלה מנחה – כאילו הקריב את דם החזיר, ומזכיר לבונה – כאילו הביא מתנת רשע. אפשר לראות שבפסוק הזה, מסודרות עבודות הקרבן מהעבודות הגסות לעדינות, וכן החטאים המקבילים להם מסודרים כך.

שריפה

גם במנחות שאין בהן הקטרת לבונה, הוזכרה האזכרה. על מנחת החטאת ועל מנחת האישה השׂוטה נאסר לתת שמן ולבונה, ובכל זאת נאמר בהן: "וְקָמַץ הַכֹּהֵן… אֶת אַזְכָּרָתָהּ". לפי זה, אזכרה היא לא קשורה דווקא לחומר ריחני.

אפשר לפרש את המילה "אזכרה" גם כ"שריפה". אזכרה לא מופיעה על קרבנות בהמה, אלא רק על מנחות מהצומח, ולכן ייתכן להסביר שאזכרה היא שריפה של חומר מועט.

בתהילים נאמר: "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". פירוש הפסוק הוא: ה' יקבל את קרבנך לרצון. את המנחה הוא יזכיר (ישרוף), ואת העולה ידשן (יהפוך לדשן, בשר שרוף).

"וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם,
וְאִם אַיִן –
מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

משה הפציר בה' לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואפילו ביקש להימחות מהספר למענם.

מה פשר בקשתו של משה "מחני נא מספרך"? רש"י פירש: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עליי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", כלומר, משה ביקש לא להיות מוזכר כלל בתורה, אם ה' לא יישא את חטא העם.

יש קושי גדול לומר שדברי משה מכוונים למחיקתו מספר התורה. את ספר התורה כתב משה בעצמו לפני מותו, כמו שכתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם", ואם כן, כיצד אמר לה' "מספרך אשר כתבת"? הרי התורה עדיין לא נכתבה, וגם כשתיכתב, יהיה זה בידי משה ולא בידי ה'.

עוד הקשה הרמב"ן, שה' ענה למשה "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", והרי לא התפרשו שמות החוטאים כך שיהיה אפשר למחות אותם.

מפורסמת וידועה הדרשה שמפני דבריו של משה, לא הוזכר שמו בפרשת תצווה. את הדרשה הזו מביא בעל הטורים, והיא מוזכרת גם בזוהר. דרשה זו קשה עד מאוד, מפני שפרשת תצווה נאמרה עוד קודם חטא העגל, ועוד, שחלוקת הפרשיות המקובלת בידינו היא מאוחרת מאוד, ואין כל סיבה להתייחס לפרשת תצווה כיחידה אחת.

ספר החיים

השיטה הרווחת יותר בין הפרשנים היא שכוונת משה הייתה להימחות מספר החיים.

'ספר החיים' הוא משל, כביכול לפני ה' כתובים כל בני האדם, ומחיקת אדם מספר זה שקולה למוות. בקשת משה "מחני נא מספרך" היא כמו בקשתו בפרשת בהעלתך: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג".

הרמב"ן הוסיף ואמר שכוונתו של משה הייתה למסור את עצמו למוות במקום עם ישראל. משה אמר לה': אם אינך סולח להם, הרוג אותי במקומם, ואני אסבול את העונש שלהם. ה' סירב לבקשתו וענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רק החוטאים ימותו, ואתה שלא חטאתָ – לא.

המשל של 'ספר החיים' מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך.

ישעיהו אמר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם". כוונתו: כל הצדיקים אשר ייכתבו בספר החיים, יישארו בירושלים, אבל הרשעים יעברו מהעולם, כפי שאמר בדרך משל בפסוק הבא: "אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַיִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".

דבריו של ישעיהו הם המקור למה שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים: "כתבנו לחיים".

בסוף ספר דניאל כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כמה פרקים קודם לכן, מתאר דניאל כיצד ה' שופט את העולם: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ" (ובלשוננו: נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו וריבוא רבבות יעמדו לפניו, יושב למשפט והספרים פתוחים).

בספר תהלים (פרק ס"ט), מבקש דוד מה' להיפרע מהרשעים: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". בפרק קל"ט מתאר דוד את ראשית יצירתו: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", כלומר: עוד בטרם נולדתי, ידעת את צורתי, וכתבת אותי בספרך.

ירמיהו הנביא אומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ", כלומר: הסרים מדרך ה' ייכתבו בארץ, בתחתיות השאול, שלא כמו הצדיקים שנכתבים בספר שלפני ה'.

יחזקאל אמר על נביאי השקר: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ".

גם הנביא מלאכי מזכיר את כתיבת הצדיקים בספר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מיד לאחר מכן, מוזכר העונש לרשעים והשכר לצדיקים:

"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ…
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה,
וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה"

תשלומי ארבעה וחמישה הם קנס שקבעה התורה לאדם שגנב שור או כבש, ושחטו או שמכר אותו. אם אדם גנב כבש, עליו לשלם את הכבש ועוד שלושה כבשים נוספים, ואם גנב שור, ישלם את השור ועוד ארבעה שוורים.

לא נאמרה בתורה סיבת ההחמרה בענשו של גנב בהמות, וכן סיבת ההחמרה על גניבת שור יותר מגניבת שׂה, אבל חז"ל נתנו כמה טעמים לכך.

אמרו בגמרא שגנב הבהמות מחויב בקנס גדול בגלל 'שנשתרש בחטא' או מפני 'ששנה בחטא', כלומר, המעשה הרע הושרש היטב בגנב ולכן הוא נענש בחומרה, ועוד, הגנב הוסיף חטא על פשעו כאשר לקח את הבהמה למכרה בשוק או ששחט אותה, ולכן יש להחמיר בענשו.

חז"ל נתנו גם שני טעמים לתשלום הגבוה יותר על גניבת השור:

"שור שביטלו ממלאכתו – חמישה. שׂה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה…
שור שהלך ברגליו – חמישה. שׂה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

כבשת הרש

פעם אחת בתנ"ך מצאנו דין שנפסק כמצוות התורה בגניבת בהמה.

נתן הנביא ביקש מדוד לפסוק את דינו של האיש העשיר שגנב את כבשת האיש הרש והכינה למאכל לאורח הבא אליו.

דוד פסק נחרצות ואמר: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".

זהו בדיוק המקרה של אדם שגנב כבש ושחטו. התורה אמרה "אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה", ודוד פסק עליו לשלם "אַרְבַּעְתָּיִם". אבל דוד הוסיף וגזר גם עונש מוות על הגנב. ייתכן שדוד השתמש כאן בסמכותו המלכותית להרוג פושעים כרצונו. את הנזק הממוני יחזיר הגנב, וגם את הקנס שקצבה לו התורה. אבל במקרה חמור כל כך, של אדם עשיר שגונב את הכבשה היחידה של העני, חייב להיות גם עונש נוסף מהמלך.

דוד לא ידע שהוא גוזר את הדין על עצמו, על שלקח לאישה את בת-שבע אשת אוריה החיתי.

גם העונש שגזר דוד, הגיע אליו בסופו של דבר, והוא שילם 'תשלומי ארבעה', בארבעה מילדיו: הילד שנולד מבת שבע – מת, תמר נאנסה, אמנון נרצח, ואבשלום מרד באביו ונהרג.

שלמה המלך, בנו של דוד (ובת שבע!) משווה בספר משלי בין גנב הבהמות לאדם הנואף:

"לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.
וְנִמְצָא, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן".

ולעומתו:

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא, וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה".

כלומר: אדם שגנב ברוב רעבונו ואכל, גם אם הוא מתחייב לשלם תשלום גבוה (שבעתיים), עדיין אפשר לדון לכף זכות ולא לבוז לו. לעומת זאת, אדם שנואף את אשת רעהו – לא יימחה פשעו לעולם.

הקנס שהוזכר במשלי הוא "שבעתיים". אולי הוא חיבור של הקנסות על שור ושה יחד (שלושה כבשים נוספים וארבעה שוורים נוספים, מלבד מה שגנב), ואולי הכוונה היא לתשלום גדול מאוד, ולאו דווקא פי שבע.

הרד"ק פירש ש"אַרְבַּעְתָּיִם" הוא פי שמונה. כל גנב חייב לשלם פי ארבעה, אבל לגנב רשע שכזה – ראוי להכפיל את העונש. בדבריו הוא מביא גם את תרגום יונתן בן עוזיאל (בנוסח שהיה לפניו) שפירש: "עַל חַד אַרְבְּעִין", כלומר: פי ארבעים. בנוסח התרגום שלפנינו מופיע "עַל חַד אַרְבְּעָה".

במדרש תהילים אמר רבי יהודה בר חנינא:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נאפת אחת, שש עשרה נואפות לך.
אתה רצחת אחד, שש עשרה נרצחות לך.
ארבעה על ארבעה".

לפי מדרש זה, המילה "אַרְבַּעְתָּיִם" אינה קשורה לקנס שקצבה התורה, אלא פירושה הוא ארבע כפול ארבע. יש לציין שלא מצאנו פירוט כלשהו של שש עשרה הנואפות או הנרצחות בבית דוד.

שבעתיים

מלבד בפסוק שראינו מספר משלי, המילה "שִׁבְעָתַיִם" מופיעה בתנ"ך עוד שש פעמים.

"לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". לפי פשט הכתוב, מי שיהרוג את קין ייענש בעונש גדול פי שבע. התרגום, המדרשים וכן רוב הפרשנים אמרו שהכוונה היא לשבעה דורות שבהם לא ייגעו לרעה בקין.

בתהילים נאמר: "כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הכוונה שם לזיקוק רב, ולאו דווקא לשבע פעמים.

במזמור ע"ט בתהילים אומר אסף: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם", והכוונה היא: רעה פי שבע ממה שעשו. מעין זה נאמר גם בפרשת הקללות בספר ויקרא: "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

בסוף ספר שמואל מסופר שהגבעונים דרשו לנקום במשפחת שאול ולהרוג שבעה מבניו. דוד נענה להם, והם הרגו שבעה מנכדיו של שאול. נאמר שם: "וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּ[י]ם יָחַד". כוונת הפסוק היא שהם נהרגו בבת אחת, אבל המילה 'שְׁבַעְתָּם' נכתבה עם יו"ד, ואפשר להבין מכאן שמשפחת שאול נענשה בעונש גדול שִׁבְעָתַיִם.

הנביא ישעיהו אומר:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם,
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

פשט הפסוק הוא שאור החמה ירבה מאוד כמו אור של שבעה ימים יחד. יש שדרשו פסוק זה על האור שהוזכר בבריאת העולם.

במסכת פסחים דרשה הגמרא את המילים 'שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' – שבע כפול שבע, כפול אור שבעת הימים, כלומר: פי שלוש מאות ארבעים ושלושה.

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ,
בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"

שירת הים היא שירה ארוכה עם פסוקים מורכבים, וכתובה במבנה מסודר (אריח על גבי לבינה). העיקר בשירת הים הוא התוכן, המילים. לא מוזכר שהשירה נאמרה בליווי נגינה, וגם לא בריקודים.

מיד לאחר שירת הים, מופיעה שירת מרים. שירה קצרה עד מאוד, פסוק אחד בלבד: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". גם פסוק זה לקוח מתחילת השירה של משה, וכנראה מרים וכל הנשים חזרו על הפסוק שוב ושוב. העיקר בשירה של מרים הוא השמחה המתפרצת. הנגינה בתופים, והמחולות.

מחולות הם ריקודים, בדרך כלל של נשים, כתוצאה מאירוע משמח. ריקודי המחולות היו מלווים בדרך כלל בנגינת התופים.

אחרי שהיכה דוד את גלית הפלשתי, מסופר:

"וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.
וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו".

בִּתּו של יפתח הגלעדי יצאה לקראתו "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" אחרי שניצח את בני עמון.

את התוף אפשר לזהות כמעט בוודאות עם כלי ההקשה הנקרא כך בימינו. מסתבר שהנשים היו מכות בתוף בידיהן, ולא בעזרת מקלות.

בנבואת נחום הנביא על כיבוש העיר נינוה, הוא מתאר את שיירת השפחות אשר מלווה את המלכה אל השבי: "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן". השפחות משמיעות קולות נהמה כשל יונים, ומתופפות בצער על לִבּן.

בספר תהלים נאמר: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". פירוש הפסוק: המשוררים הולכים בראש השיירה, אחריהם המנגנים, וסביבם נערות מתופפות.

האירוס

במשנה (סוף מסכת סוטה) מסופר על הגבָּלות שנקבעו בעם ישראל כדי למעט את השמחה בעקבות מאורעות החורבן.

"בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוֹס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵירוּס".

בעקבות הפורענויות בימי אספסיינוס הרומאי, הוחלט שהחתנים לא יענדו כתר לראשם ביום שמחתם, וגם גזרו שלא לנגן בחתונה באירוס. מהו האירוס? מסבירה הגמרא:

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא".

הכוונה היא לכלי נגינה מיוחד הדומה לפעמון (טבלא בארמית), ויש לו פתח אחד ליציאת הצליל. הנגינה בו הייתה ערֵבה עד מאוד, וגזרו שלא לנגן בו עוד. ממשיכה הגמרא ומספרת שהאמורא רבה בנו של רב הונא, הכין לחתונת בנו כלי נגינה בשם טַנְבּוּר. בא רב הונא אביו ושבר את הטנבור מפני שהוא דומה לאירוס שנאסר.

רש"י הסביר שהטנבור הוא כלי עגול שמותחים מעליו עור, וכאשר העור מתייבש ונמתח, מכים עליו ומנגנים.

אפשר להבין מכאן שהאירוס היה שילוב של תוף ושל פעמון, ואולי  היה עשוי כמו הכלי הנקרא בימינו 'תוף מרים' (ובשפות אחרות הוא נקרא כיום 'טנבור', או 'טמבור').

במסכת כלים אומר רבי יהודה שהאירוס נחשב לכלי ישיבה (לעניין טומאה וטהרה), מפני שהמקוננת יושבת עליו. אפשר ללמוד מכך שכדי לעורר את הבכי בזמן לווית המת, היו המקוננות יושבות על כלי הנגינה ובוכות. דווקא הכלי של השמחה הבוקעת מאליה ושל המחולות, הפך להיות המושב של המקוננת.

בנבואות הנחמה של ירמיהו, יש תקווה לאחרית הכלי הזה. בעקבות בניין הארץ, ישובו הנשים להכות בתופים ולרקוד במחולות בשמחה גדולה:

"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"

חמישה מבני יעקב נמשלו בברכתם לחיה: יהודה לאריה, יששכר לחמור, דן לנחש, נפתלי לאיילה ובנימין לזאב.

החמור עשוי להיראות לנו שונה מכל החיות האחרות בברכת יעקב, מפני שבימינו משתמשים בכינוי 'חמור' כשם גנאי, אבל בכל המקרא אין כל זכר לשימוש שלילי בשמו של החמור.

החמור הוזכר גם בברכה לשבט יהודה. יעקב אמר שבני יהודה יקשרו את חמוריהם אל עצי הגפן הרבים הפזורים בנחלתם, ותיאר כך את שפע היין בנחלת שבט יהודה:

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ".

משמעות הברכה

הרשב"ם הסביר שהברכה לשבט יששכר היא ברכת שפע ועושר. יששכר נמשל לחמור שרובץ במקומו בשלווה, ואין לו טורח ללכת למרחקים להביא את לחמו. הסבר מעין זה מופיע גם בתרגום אונקלוס לפסוק.

חז"ל למדו מהברכה הזו שבני שבט יששכר היו עסוקים בלימוד התורה, ובני שבט זבולון היו מספקים את צרכיהם.

גרם

פירוש המילה 'גֶּרֶם' הוא 'עֶצֶם'.

בספר משלי כתוב: "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם", כלומר: בעזרת תחנונים רבים אפשר לשכנע אפילו מושל תקיף ועקשן. הלשון היא רכה וגמישה, והעצם, הגֶרֶם, קשה עד מאוד, ובכל זאת בכוח הלשון לשבור את העצם.

'חמור גרם' הוא חמור בעל עצמות חזקות, אשר אפשר להטעין עליו משא כבד מאוד.

החמור הזה רובץ, אבל לא בגלל כובד המשא אשר עליו. הוא לא החמור שעליו נאמר "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ". יש לו כוח לשאת כל דבר, אבל הוא בוחר לרבוץ מפני שטוב לו במקומו:

"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה".

שבט יששכר מעדיף לשבת בנחלתו הטובה והנעימה, ולא לנדוד כזבולון.

הוא משתמש בכוחו הרב כדי לעבוד את אדמתו, והוא מעלה מגידוליו מסים למלך:

"וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד".

לפי ההסבר שברכה זו מתארת את לימוד התורה של שבט יששכר, פירוש הפסוק הוא שהוא נושא עליו את עול התורה, ומקדיש עצמו למען עם ישראל, ללמדם תורה.

משפתיים

קשה לדעת מה פשר הביטוי 'בין המשפתיים'. הביטוי מוזכר פעמיים נוספות בתנ"ך.

דבורה הנביאה גערה בשבט ראובן:

"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?".

בני ראובן קיבלו נחלה עשירה בשטחי מרעה, על מנת שיחלצו לעזרת אחיהם במלחמה. אבל במלחמה זו, נשארו לשבת בין גדרות הצאן לשמוע את שריקות העדר במקום את שריקות המלחמה.

מפסוק זה אפשר להבין ש'משפתיים' הם מכלאות הצאן.

בספר תהילים נאמר:

"אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף".

פסוק זה קשה עד מאוד. האבן עזרא והרד"ק הסבירו כך: אפילו אם תשכבו על האפר – תישארו נקיים כמו יונה. מפירושם מובן ש'משפתיים' הם כינוי לכירה, זוג אבנים, אשר ביניהן בוערים עצים, ומעליהן מתבשלת הקדירה.

הנחת סיר על גבי הכירה נקראת 'שׁפיתה'. אלישע ציווה את נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים", ויחזקאל הצטווה: "שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם".

בנבואה על בניין המקדש, אומר הנביא יחזקאל:

"וְהַשְׁפַתַּיִם טֹפַח אֶחָד, מוּכָנִים בַּבַּיִת סָבִיב סָבִיב".

פירוש המילה 'שׁפתיים' בפסוק זה הוא מערכת של ווים, קרסים, לתליית הבהמה אחרי השחיטה. כל בהמה תולים על שני קרסים: אחד לרגל ימין ואחד לרגל שמאל.

אפשר להבין ש'שפתיים' או 'משפתיים' הם כינוי כללי לדברים שמסודרים זה כנגד זה: גדרות הצאן, אבני הכירה וקרסי בית המטבחיים.

החמור שמתאר את שבט יששכר, רובץ בין המשפתיים. לפי כל האמור לעיל אפשר לפרש שהחמור הזה טעון משא כבד מימינו ומשמאלו, והוא רובץ באמצע, בין המשפתיים, בין שקי המטען שעליו אשר ערוכים זה כנגד זה.

"אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה".

כך ביקש אברם מלוט בן אחיו.

בלשוננו, הכיוונים 'ימין ושמאל' הם יחסיים, ומשתנים לפי הכיוון שבו עומד האדם.

בלשון המקרא, הם נקבעים לפי אדם שעומד ופניו אל המזרח. הדרום מימינו, והצפון משמאלו.

את דברי אברהם ללוט תרגם אונקלוס כך: 'אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא, וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא אֲנָא לְצִפּוּנָא'.

 

אחור וקדם

המזרח נקרא 'קֶדֶם'. 'אֶרֶץ קֶדֶם' זהו כינוי לכל הארצות ממזרח לארץ ישראל. הנביא יחזקאל מזכיר את 'הַשַּׁעַר הַקַּדְמוֹנִי', וכוונתו היא לשער המזרחי של בית המקדש. 'רוּחַ קָדִים' זוהי רוח מזרחית יבשה. בספר תהלים נאמר: 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי'. לפי פשוטו של מקרא הכוונה היא: הנחת מצור סביבי, ממערב (אחור) וממזרח (קדם).

כאשר חלקו הקדמי של האדם פונה קדמה, גופו מכוון היטב על פי רוחות השמים.

איוב מתאר כיצד הוא מחפש את ה' בכל הכיוונים, ולא מוצא: 'הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ, וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ, שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז, יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה'. ארבעת הכיוונים שמזכיר איוב בדבריו הם: מזרח, מערב, צפון ודרום.

 

ימין ושמאל

ימין, כאמור, זהו הדרום. 'צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם' נאמר בדברי איתן האזרחי בספר תהלים (פט).

על שם הימין, נקרא הדרום בשם תימן. בנו של אליפז בן עשו נקרא 'תימן' ומסתבר שנקרא על שם מגוריו ב'ארץ תימן' הדרומית (אף על פי ש'ארץ תימן' לא הוזכרה בתורה לפני לידת תימן בן אליפז).

שמו של בנימין, בן הזקונים של יעקב, מורכב מהמילים 'בן-ימין', רש"י טוען שפירוש השם הוא: 'בן הדרום'. יעקב קרא לו ככה מפני שהוא היה הבן היחיד שנולד בדרום, לאחר החזרה ארצה.

 

ויסע לוט מקדם

לוט נפרד מאברם, אבל לא בחר באף אחת מהאפשרויות שהוצעו לו. אברם ולוט עמדו שניהם ופניהם מזרחה, ואברם הציע ללוט את ימינו או את שמאלו. לוט בחר להישיר מבטו אל המזרח אשר מולו: 'וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן'.

בפרידת אברם ולוט נאמר: 'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם'. אין הכוונה שנסע ממזרח אל המערב, שהרי לוט ואברם היו ממערב לירדן, בין בית אל ובין העי. על כרחנו נסביר ש'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם' פירושו: נסע מקדם לאברם, והתיישב במערב, סמוך לים המלח.

"בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

התורה אוסרת על בני ישראל את מנהגי האבל שהיו נפוצים בקרב אומות העולם: מריטת השערות ופציעת הגוף.

כבר בחומש ויקרא הוזכרו האיסורים האלו: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם', וגם באזהרה מיוחדת לכוהנים: 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם… וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת'.

באיסורים אלו, התורה הרחיקה את עם ישראל ממנהגי גויים ומטקסיהם. אפשר גם ללמוד מכאן שעל פי התורה – אסור לאדם להתאבל על מת יותר מדי עד כדי כך שיפגע בעצמו מרוב צער (רמב"ן).

רש"י כותב שטעם האיסור הוא מפני שאנחנו בנים לה' אלהינו, ואין ראי לנו להיות פצועים ומרוטי שיער.

 

איסור פציעת הגוף היה נהוג בטקסי עבודות אלילים, גם לא כביטוי של צער. בסיפור של אליהו וכוהני הבעל בהר הכרמל, התגודדו כוהני הבעל ופצעו את גופם: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים, עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם'.

 

התגודדות היא מלשון פציעה וחיתוך. נבוכדנצר מלך בבל ראה בחלומו עץ פרי גדול עד מאוד, ומלאך שירד משמים הכריז: 'גֹּדּוּ אִילָנָא!', כלומר: כִּרתו את העץ!

בספר תהילים כתוב: 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ' והפירוש הוא: החרישות באדמה יתמלאו בגשם. המילה  'תלמיה' מקבילה למילה 'גדודיה', מפני שהאדמה החרושה נראית כאילו גדדו אותה ופצעוה.

על הפסוק 'לא תתגודדו' דרשו חז"ל: 'לא תעשו אגודות אגודות'. מדבריהם אפשר ללמוד שאסור לנהוג במקום אחד במנהגים שונים. המילה 'תתגודדו' מתפרשת מלשון אגודה (חבורה), או גדוּד. גדוד מופיע בכל התורה פעם אחת בלבד, בברכת יעקב לשבט גד: 'גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, וְהוּא יָגֻד עָקֵב'. בפסוק זה בולטת מאוד תופעת 'לשון נופל על לשון', במשמעויות שונות. גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ – אנשי שבט גד ייצאו למלחמה בגדודים מאורגנים (או שגדודי אויבים יתקפו אותם), וְהוּא יָגֻד עָקֵב – הם יכו את אויביהם ויזנבו בעקב מחניהם.

 

למרות איסור התורה, אפשר לראות שמנהגי אבלות כאלו היו מצויים גם בקרב עם ישראל.
ירמיהו הנביא אומר:

"וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
לֹא יִקָּבֵרוּ, וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם,
וְלֹא יִתְגֹּדַד, וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם".

נבואה קשה זו נאמרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, ובתקופה זו היו נוהגים בני ישראל את מנהגי האבל של הגויים. ירמיהו התנבא עליהם ואמר שגם את טקסי האֵבל אשר הם עושים שלא כדין – לא יהיה להם פנאי לעשות מרוב קשיי המלחמה והחורבן.

עמוס הנביא אומר: 'וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד'. אֵבל יחיד הוא אֵבל על בן יחיד שמת, אשר אין גבול לצער שכזה, ומרוב צער היו האנשים מקריחים את ראשיהם על אף האיסור. בספר זכריה כתוב: 'וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר'.

גם איוב נהג כך לאחר ששמע על מות בניו ובנותיו: 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ'.

הנביא מיכה מזכיר בדבריו גם את מנהג הקרחה, וגם את הגדידה:
'קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ, הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ', ובהמשך דבריו: 'עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד'.

 

יש מפרשים שאיסור הקרחה והגדידה קיים דווקא אם זה על צער של מוות, אבל על צער אחר – אין איסור.

ישעיה  הנביא אומר: 'וַיִּקְרָא ה'… בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק'. אין מדובר כאן במנהגי אבל על מוות, אלא במעשים שנועדו לעורר את עם ישראל לחזור בתשובה.

עזרא הסופר נהג גם הוא כמה ממנהגי האבל מרוב צער על נישואי התערובת בין ישראל לגויים: 'וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם'.

בספר ירמיה  מסופר שכחודשיים אחרי חורבן המקדש הראשון, עלו לירושלים 'אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים'. האנשים האלו לא ידעו שבית המקדש נחרב, ובאמצע הדרך הגיעה השמועה לאזניהם, אז קרעו את בגדיהם והתגודדו. גם במקרה זה, ההתגודדות לא הייתה על צער של מוות, אלא על החורבן.

במסכת סנהדרין (דף ס"ח ע"א) מסופר שאחרי  מות רבי אליעזר, הלך רבי עקיבא מקיסריה ללוד, והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ. בעלי התוספות כתבו שם שרבי עקיבא לא עבר בזה על איסור, מפני שהוא הצטער על תורתו של רבי אליעזר שאבדה.

רבי עקיבא צעק: 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו! הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!', כלומר: יש לי עוד שאלות רבות, ועכשיו אין את מי לשאול. רואים מכאן שאכן הצער היה על אבדן חכמתו של רבי אליעזר, ולכן לא היה איסור במעשיו.