תבלול, שבלול וחילזון

"אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ"

התורה מונה שמות של מומים, פגמים גופניים. רשימה אחת למומים אנושיים אשר פוסלים כוהנים מלעבוד במקדש, ורשימה שנייה של מומי בהמות, אשר פוסלים בהמה מהקרבה על המזבח.

המשנה במסכת בכורות (פרקים ו-ז) מרחיבה ומפרטת את מומי הבהמה ואת מומי האדם.

ברשימת מומי האדם, נכתב "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ". המשנה הסבירה ששלושה מומים אלו, הם מומים בעין.

  • גִּבֵּן – זה האדם שגבות עיניו שוכבות ומכסות עת העיניים.
  • דַּק – מי שיש לו קרום שמכסה את גלגל העין, או כתם קבוע בעין.
  • תְּבַלֻּל – ערבוב בין החלק השחור שבעין לחלק הלבן.

יש דעה אחת במשנה לפיה הגיבן זה 'מי שיש לו שני גבין', כלומר: גבו עקום ומפותל, אולי כמו משמעות המילה בלשוננו.

על ה'דק' ועל ה'תבלול' אומרת המשנה: "הֲרֵי בְּעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב". הפירוש המקובל למשנה הוא ש'חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב' אלו צורות שונות של תבלול.

הגמרא מסבירה ש'תבלול' זה מלשון "דבר המבלבל את העיניים", והרמב"ם כתב שזה מהשורש 'בלל', מפני שהשחור והלבן בלולים ומעורבים זה בזה. יש מסבירים ש'תבלול' הוא מלשון 'תֶּבֶל' (מלשון השחתה).

אנסה לברר מדוע מונה המשנה את שלושת התיאורים של התבלול 'חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב'.

אונקלוס תרגם את המילה תבלול – "חִלִיז". ייתכן שזהו מלשון 'חילזון'. ב'תרגום יונתן' על פסוק זה, נכתב: "אוֹ דְחִלָזוֹן בְּעֵינוֹי דִמְעַרֵב חִיוְורָא בְּאוֹכְמָא", כלומר: או אשר חילזון בעיניו, שמעורב הלבן בשחור. לפי זה, אפשר לומר ש'תבלול' זהו 'שבלול', בהחלפת ש' ו-ת' (כמו שמצוי רבות, בעיקר בארמית).

השבלול מוזכר בתנ"ך בפעם היחידה בספר תהילים: "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ". אחד הפירושים לפסוק זה הוא: כמו השבלול אשר נמס על הארץ בהליכתו. ייתכן ששמו של השבלול מגיע מהדמיון ל'שׁוֹבֶל', שולי הבגד המשתרכים על הרצפה.

רש"י כותב שהשבלול הוא לימצ"א בלעז, והוא מזהה אותו עם ה'חומט', אחד השרצים הטמאים המוזכרים בתורה. בגמרא, מתאר רש"י אותו כך: "מין שרץ הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל". הקליפה היא הקונכייה העוטפת את השבלול. תיאור זה לא מותיר ספק שכוונת רש"י היא לשבלול שאנו מכירים.

החילזון איננו מופיע בתנ"ך, אבל בדברי חז"ל הוא מוזכר רבות, בעיקר חילזון התכלת. במסכת סנהדרין מסופר על וויכוח בין רבי אמי לאחד המינים על תחיית המתים. רבי אמי אמר לאותו המין: "עֲלֵה לָהָר וּרְאֵה שֶׁהַיּוֹם אֵין בּוֹ אֵלָּא חִלָזוֹן אֶחָד, לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלָּא כֻּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת". גם תיאור זה מתאים לשבלול שלנו. אפשר אולי לומר שחילזון הוא מלשון 'זחילה', בהחלפת אותיות השורש.

יש חלזונות הגדלים בתוך קונכייה, ויש הגדלים בלעדיה.

התורה אומרת שתבלול בעין, כלומר כעין שבלול לבן בתוך השחור, פוסל את הכהן. כדי שנדע מהי צורתו של השבלול, אמרו לנו חכמי המשנה: "תְּבַלּוּל, חִלָזוֹן, נָחָשׁ וְעֵנָב" וכוונתם: תבלול שהוא כחילזון נחש, ארוך, ותבלול שהוא כענב, עגול.

מודעות פרסומת

סולם

"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"

סולם – הוא חיבור בין גבהים שונים. בין הארץ לשמים, בין הבית לגג. הוא מאפשר מעבר עראי, אבל מהיר וקצר בין דרגות שונות. הרמב"ם כותב שהקפדה על דיני טומאה וטהרה היא סולם לרוח הקודש. רבי יהודה אשלג קרא לפירושו לספר הזוהר "פירוש הסולם" כדי לרמוז שבעזרת פירושו יהיה אפשר לטפס אל העלייה, אל הסודות הגנוזים בזוהר, ולהבין אותם.

פירושים רבים נאמרו על הסולם שראה יעקב. המילה סולם היא יחידאית בתנ"ך ולא ניתן ללמוד את פירושה ממקום אחר. בעל הטורים דרש את המילה בעשר צורות שונות, וביניהן גימטריאות ושׂיכולי אותיות. חז"ל במדרש רבה דרשו ש"סלם" בגימטריה "סיני", ויעקב ראה בחלומו את מעמד הר סיני, או שפירשו שסולם זה היפוך אותיות של "סֵמֶל", דהיינו פסל לעבודה זרה, ואמרו שראה יעקב שעתידים בניו לעבוד עבודה זרה.

הלמ"ד של המילה סלּם דגושה, ולכן ככל הנראה שורש המילה הוא "ס.ל.ל", מלשון "מְסִלָּה", מפני ששלבי הסולם מאפשרים לנו לעלות בקלות כמו על דרך סלולה.

כיום, משתמשים ב"סולם" כדי לתאר עלייה הדרגתית (סולם ריכטר, סולם הצלילים), וגם עלייה תלולה וקיצונית (הסלמה בטרור).

"יוגבים – אלו ציידי חִלָּזון, מסולמות של צור ועד חיפה" (שבת דף כו ע"א).

סולמות של צור הם רכסי הרים תלולים בגבול בין ישראל ללבנון, שמוכרים לנו בעיקר בזכות האתר "ראש הנקרה". לפי דברי הגמרא, בין ראש הנקרה לחיפה הייתה תעשיית ציד חלזונות לצורך ייצור צבע התכלת.

הכפר הערבי "סולם" דרומית לעפולה נקרא על שם העיר המקראית "שונֵם" בהחלפת עיצורים דומים (ש-ס, נ-ל), העיר שבה התארח אלישע, ושם החיה את בן האישה.

כיום ניצב בכפר סולם שלט המספר על הנס, ורבים פוקדים את המקום ומתפללים על עקרות שייפקדו בילדים.

מהעיר שונם הובאה לדוד אבישג השונמית, ויש מפרשים שעליה אמר שלמה בשיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית" (שוב, בהחלפת ל-נ).

בתקופת בית המקדש השני, היו משפחות חשובות שהשתתפו בהקרבת קרבן עצים למקדש. מדי שנה בתאריך קבוע היו בני המשפחה מביאים עצים לירושלים, ומעצים אלו היו מבעירים את האש על המזבח. אחת המשפחות הייתה משפחת "בני סלמאי הנטופתי". הגמרא מספרת לנו שבזמן בית המקדש הראשון נאסרה העלייה לירושלים, והיו בני המשפחה מגיעים מנטופה עם סולמות על כתפיהם, ואומרים לשומרים שהם הולכים להוריד גוזלי יונים מהשובך בעזרת הסולמות. לאחר שעברו את השומרים, פירקו את הסולמות והעלום כעצים למקדש, ובזכות מעשה זה נקראו "בני סלמאי", וזכו להתנדב עצים שנה בשנה.