ספרך אשר כתבת

"וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם,
וְאִם אַיִן –
מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"

משה הפציר בה' לסלוח לעם ישראל על חטא העגל, ואפילו ביקש להימחות מהספר למענם.

מה פשר בקשתו של משה "מחני נא מספרך"? רש"י פירש: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עליי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים", כלומר, משה ביקש לא להיות מוזכר כלל בתורה, אם ה' לא יישא את חטא העם.

יש קושי גדול לומר שדברי משה מכוונים למחיקתו מספר התורה. את ספר התורה כתב משה בעצמו לפני מותו, כמו שכתוב: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, עַד תֻּמָּם", ואם כן, כיצד אמר לה' "מספרך אשר כתבת"? הרי התורה עדיין לא נכתבה, וגם כשתיכתב, יהיה זה בידי משה ולא בידי ה'.

עוד הקשה הרמב"ן, שה' ענה למשה "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", והרי לא התפרשו שמות החוטאים כך שיהיה אפשר למחות אותם.

מפורסמת וידועה הדרשה שמפני דבריו של משה, לא הוזכר שמו בפרשת תצווה. את הדרשה הזו מביא בעל הטורים, והיא מוזכרת גם בזוהר. דרשה זו קשה עד מאוד, מפני שפרשת תצווה נאמרה עוד קודם חטא העגל, ועוד, שחלוקת הפרשיות המקובלת בידינו היא מאוחרת מאוד, ואין כל סיבה להתייחס לפרשת תצווה כיחידה אחת.

ספר החיים

השיטה הרווחת יותר בין הפרשנים היא שכוונת משה הייתה להימחות מספר החיים.

'ספר החיים' הוא משל, כביכול לפני ה' כתובים כל בני האדם, ומחיקת אדם מספר זה שקולה למוות. בקשת משה "מחני נא מספרך" היא כמו בקשתו בפרשת בהעלתך: "הָרְגֵנִי נָא הָרֹג".

הרמב"ן הוסיף ואמר שכוונתו של משה הייתה למסור את עצמו למוות במקום עם ישראל. משה אמר לה': אם אינך סולח להם, הרוג אותי במקומם, ואני אסבול את העונש שלהם. ה' סירב לבקשתו וענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". רק החוטאים ימותו, ואתה שלא חטאתָ – לא.

המשל של 'ספר החיים' מופיע עוד כמה פעמים בתנ"ך.

ישעיהו אמר: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם". כוונתו: כל הצדיקים אשר ייכתבו בספר החיים, יישארו בירושלים, אבל הרשעים יעברו מהעולם, כפי שאמר בדרך משל בפסוק הבא: "אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַיִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".

דבריו של ישעיהו הם המקור למה שאנו מבקשים בתפילת הימים הנוראים: "כתבנו לחיים".

בסוף ספר דניאל כתוב: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר". כמה פרקים קודם לכן, מתאר דניאל כיצד ה' שופט את העולם: "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ" (ובלשוננו: נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו, אלף אלפים ישרתוהו וריבוא רבבות יעמדו לפניו, יושב למשפט והספרים פתוחים).

בספר תהלים (פרק ס"ט), מבקש דוד מה' להיפרע מהרשעים: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". בפרק קל"ט מתאר דוד את ראשית יצירתו: "גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ", כלומר: עוד בטרם נולדתי, ידעת את צורתי, וכתבת אותי בספרך.

ירמיהו הנביא אומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ", כלומר: הסרים מדרך ה' ייכתבו בארץ, בתחתיות השאול, שלא כמו הצדיקים שנכתבים בספר שלפני ה'.

יחזקאל אמר על נביאי השקר: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ, וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ".

גם הנביא מלאכי מזכיר את כתיבת הצדיקים בספר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מיד לאחר מכן, מוזכר העונש לרשעים והשכר לצדיקים:

"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ…
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ".

נמבזה ונמס

"וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג,
וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר,
וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים,
וְעַל כָּל הַטּוֹב,
וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם,
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ"

שמואל הנביא שלח את שאול המלך להילחם בעמלק, ואסר עליו לקחת מאומה מהשלל.

שאול והעם חמלו על אגג מלך עמלק, ועל השלל המובחר:

  • מיטב הצאן והבקר
  • הכרים והמשנים – הם הכבשים והשוורים המשובחים ביותר. יונתן תרגם: "שמניא ופטימיא", כלומר: השמנים והמפוטמים. הכרים מוזכרים פעמים רבות בתנ"ך בהקשר של בהמות מפוטמות. בשירת האזינו נאמר: "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים". עמוס האשים את עם ישראל על שאננותם ובטחונם, והזכיר בדבריו את מנהגי הפינוק שרווחו בעם: "וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק". המשנים לא הוזכרו עוד בהקשר לבהמות, אבל ייתכן שהכוונה לבהמה כפולה בגדלה (כמו "לחם משנה").
  • כל הטוב – כל מיני דברים טובים אחרים שלקחו בשלל.

אנו יודעים שהעמלקים היו נודדים במדבר ושודדים את כל מה שנקרה בדרכם. אפשר אולי להסביר שבהמות מפוטמות היו מצויות בעיקר ביישובי הקבע, ואם נמצאה בהמה כזו בידי העמלקים, זו ראיה לכך שהיא גנובה. ייתכן שזו הסיבה ששאול והעם התירו לעצמם לקחת את הבהמות האלו.

סוף הפסוק הוא הניגוד לחלקו הראשון: "וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". כלומר: שאול והעם לקחו את הבהמות הטובות, אבל לעומת זאת, את 'כל המלאכה נמבזה ונמס', לא לקחו, אלא החרימו.

על פי העניין נראה להסביר ש"כָּל הַמְּלָאכָה" הכוונה לבהמות אחרות, ואכן מצאנו שימוש במילה 'מלאכה' במשמעות זו: "אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ" נאמר על אדם ששמר על הבהמה של חברו.

נמבזה ונמס – זהו התיאור של הבהמות שהוחרמו. נמבזה, מלשון בזיון, כלומר: בהמות בזויות וחלשות, ונמס, כנראה מלשון מאס, בהשמטת האות א', כלומר: בהמות מאוסות.

בספר מלאכי יש שימוש במילה 'נבזה' במשמעות של בהמה כחושה:

"בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ… וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה".

בתהילים מופיעים יחד התארים "נבזה" ו"נמאס":

מִזְמוֹר לְדָוִד,
ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח,
עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

יש שלוש אפשרויות לפסק ולהסביר את המילים "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", אך מעניין לשים לב ששלוש האפשרויות מופיעות במקומות שונים בפירושי רש"י.

  • נִבְזֶה – בְּעֵינָיו נִמְאָס. כלומר: אדם בזוי, נמאס בעיני הצדיק. הכוונה היא שאותו צדיק שרוצה לדור באוהל ה', חייב למאוס באנשים נבזים. כך פירש רש"י את הפסוק. ההסבר הזה מסתדר היטב עם המשך הפסוק: "ואת יראי ה' יכבד". הוא מואס בבזוי, ומכבד את יראי ה'.
  • נִבְזֶה-בְּעֵינָיו נִמְאָס – הנמאס, הרשע, נבזה בעיני הצדיק. הסבר זה מופיע בפירוש רש"י על מסכת מכות בדף כד עמוד א. על פי מה שמודפס בגמרות שלפנינו, פירוש זה לא נכתב בידי רש"י, אלא בידי ריב"ן, חתנו. פירוש רש"י על מכות מסתיים כמה דפים קודם לכן, וייתכן שרש"י נפטר אז.
  • נִבְזֶה בְּעֵינָיו (ו)נִמְאָס – כלומר: האדם הצדיק, אינו חושש לכבוד שלו, אלא הוא נבזה ונמאס בעיני עצמו. לפי פירוש זה, המילים 'נבזה' ו'נמאס' מחוברות, וכאילו כתוב "נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו". הגמרא דרשה את הפסוק הזה על חזקיהו מלך יהודה על שגרר את עצמות אביו, המלך אחז, בבזיון גדול. רש"י פירש (סנהדרין מז עמוד א): "הוא עצמו נתבזה ונמאס בפני עצמו, שלא חש לכבודו במקום קידוש ה'". מעין זה כתב גם הרד"ק בפירושו לספר תהילים: "כי אף על פי שהוא הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת, אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס".

לפי ההסבר השלישי, שהמילים "נבזה ונמאס" מחוברות, אפשר להבין גם את המילים "נמבזה ונמס" כביטוי של בזיון ושפלות.

קשוות ומנקיות

"וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו,
אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן,
זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

כמה כלים הוכנו יחד עם שולחן לחם הפנים, ונועדו לעבודות הקודש הקשורות בלחם הפנים.

הקערות נועדו להכנת הלחם, והכפות הם כלים קטנים אשר נועדו להכיל את מנחת הלבונה. אך מה הן הקשוות והמנקיות?

כוסות ומזלגות

בפסוק שהובא לעיל נאמר "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן", וקשה להבין על מי מכלי השולחן מוסבות מילים אלו, אך בספר במדבר נאמר: "וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ", ומשמע מכאן שדווקא הקשוות קשורות לעבודת הניסוך, ולפי זה הן כלי קיבול.

האבן עזרא אמר שפירוש המילה קשוות הוא "כוסות", בהחלפת האותיות קו"ף וכ"ף, ובהחלפת שי"ן שמאלית וסמ"ך. האבן עזרא גם ציין אפשרות להסביר את המילה 'קֶסֶת' (צנצנת הדיו של הסופר) מלשון כוס, או קשׂווה.

את המילה 'מנקיות' פירש האבן עזרא 'מזלגות', כנראה לצורך הכנת הלחם. פירוש זה מבוסס על פסוק בדברי הימים, שם הוזכרו מזלגות במקום מנקיות: "וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת זָהָב טָהוֹר".

המשנה במסכת כלים מזכירה כלים בשם "קוסים הצידוניים", וכוונתה לכוסות מתוצרת צידון, והתחתית שלהן מחודדת, אז אכן רואים שהמילים קוסים וכוסות אכן מתחלפות.

במסכת סנהדרין הוזכרו שלוש עבירות שמי שעובר עליהן אינו נשפט בבית דין, אלא נהרג בידי קנאים: "הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאים פוגעים בו". הגונב את הקסווה זה הוא אדם שגנב אחד מכלי בית המקדש. אולי אפשר להבין מכאן שזהו שם כללי לכל הכלים במקדש.

במסכת סוכה מובאים דברי רבי יהודה: "שני קשוואות היו שם, אחד של מים ואחד של יין". רבי יהודה מדבר על שני כלים שהיו בראש המזבח, אחד נועד לניסוך היין, ואחד לניסוך המים. הכלים האלו היו מנוקבים בתחתיתם, והנוזלים היו זורמים דרכם אל תחתית המזבח. גם מכאן אפשר להבין שקשׂוות הם כלים, והם אכן משמשים לצורך ניסוך. יש שהסבירו ש"הגונב את הקסווה" זהו אדם שגנב את אותו כלי מראש המזבח שנועד לניסוך המים, מפני שהצדוקים טענו שלא מנסכים מים על המזבח.

קנים ועמודים

הפירוש המקובל יותר לקשׂוות ולמנקיות הוא על פי הגמרא במסכת מנחות: קנים וסניפים. הסניפים הם ארבעה עמודים שעמדו מצידי השולחן וראשיהם היו מפוצלים, וביניהם הושחלו הקנים, צינורות זהב חצויים לארכם. הקנים שימשו כמדפים להנחת חלות לחם הפנים. מהגמרא משמע שהקשוות הם הסניפים (העמודים), והמנקיות הם הקנים החצויים. לעומת זאת, רש"י פירש להפך: הקשוות הם הקנים החלולים.

על פי הסבר זה, פירוש המילים "אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן" הוא מלשון מסך או סכך, שהקנים האלו היו מכסים את הלחם ומסככים עליו, ולא מלשון ניסוך.

האבן עזרא הביא את דברי רבי נתן בעל 'הערוך' שטען שהקשוות הם קנים וגם הביא ראיה לכך מערבית, אך הוא חלק עליו וטען שמי שאמר לו שכך הוא בערבית, לא הכיר את המבטא הנכון של השפה. יש לציין שבספר 'הערוך' בערך 'קשווה' לא נמצא ההסבר שציטט האבן עזרא משמו של הערוך.

ייתכן שההסבר שהמנקיות הם הקנים החלולים, מבוסס על לשון המשנה, ששם 'מניקית' היא צינורית קטנה: "חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקית בתוכה". אולי היא נקראת כך מפני שאפשר לינוק דרכה ולשתות את הנוזל שבתוך החבית.

לסיכום

שלוש אפשרויות להסביר מה הם הקשוות והמנקיות.

  • קשוות הם כוסות, ומנקיות הם מזלגות.
  • קשוות הם סניפים (עמודים מפוצלים), ומנקיות הם חצאי קנים חלולים.
  • קשוות הם הקנים, והמנקיות הם הסניפים.

תשלומי ארבעה וחמישה

"כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה,
וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר,
וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה"

תשלומי ארבעה וחמישה הם קנס שקבעה התורה לאדם שגנב שור או כבש, ושחטו או שמכר אותו. אם אדם גנב כבש, עליו לשלם את הכבש ועוד שלושה כבשים נוספים, ואם גנב שור, ישלם את השור ועוד ארבעה שוורים.

לא נאמרה בתורה סיבת ההחמרה בענשו של גנב בהמות, וכן סיבת ההחמרה על גניבת שור יותר מגניבת שׂה, אבל חז"ל נתנו כמה טעמים לכך.

אמרו בגמרא שגנב הבהמות מחויב בקנס גדול בגלל 'שנשתרש בחטא' או מפני 'ששנה בחטא', כלומר, המעשה הרע הושרש היטב בגנב ולכן הוא נענש בחומרה, ועוד, הגנב הוסיף חטא על פשעו כאשר לקח את הבהמה למכרה בשוק או ששחט אותה, ולכן יש להחמיר בענשו.

חז"ל נתנו גם שני טעמים לתשלום הגבוה יותר על גניבת השור:

"שור שביטלו ממלאכתו – חמישה. שׂה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה…
שור שהלך ברגליו – חמישה. שׂה שהרכיבו על כתפו – ארבעה".

כבשת הרש

פעם אחת בתנ"ך מצאנו דין שנפסק כמצוות התורה בגניבת בהמה.

נתן הנביא ביקש מדוד לפסוק את דינו של האיש העשיר שגנב את כבשת האיש הרש והכינה למאכל לאורח הבא אליו.

דוד פסק נחרצות ואמר: "חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".

זהו בדיוק המקרה של אדם שגנב כבש ושחטו. התורה אמרה "אַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה", ודוד פסק עליו לשלם "אַרְבַּעְתָּיִם". אבל דוד הוסיף וגזר גם עונש מוות על הגנב. ייתכן שדוד השתמש כאן בסמכותו המלכותית להרוג פושעים כרצונו. את הנזק הממוני יחזיר הגנב, וגם את הקנס שקצבה לו התורה. אבל במקרה חמור כל כך, של אדם עשיר שגונב את הכבשה היחידה של העני, חייב להיות גם עונש נוסף מהמלך.

דוד לא ידע שהוא גוזר את הדין על עצמו, על שלקח לאישה את בת-שבע אשת אוריה החיתי.

גם העונש שגזר דוד, הגיע אליו בסופו של דבר, והוא שילם 'תשלומי ארבעה', בארבעה מילדיו: הילד שנולד מבת שבע – מת, תמר נאנסה, אמנון נרצח, ואבשלום מרד באביו ונהרג.

שלמה המלך, בנו של דוד (ובת שבע!) משווה בספר משלי בין גנב הבהמות לאדם הנואף:

"לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב.
וְנִמְצָא, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן".

ולעומתו:

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.
נֶגַע וְקָלוֹן יִמְצָא, וְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה".

כלומר: אדם שגנב ברוב רעבונו ואכל, גם אם הוא מתחייב לשלם תשלום גבוה (שבעתיים), עדיין אפשר לדון לכף זכות ולא לבוז לו. לעומת זאת, אדם שנואף את אשת רעהו – לא יימחה פשעו לעולם.

הקנס שהוזכר במשלי הוא "שבעתיים". אולי הוא חיבור של הקנסות על שור ושה יחד (שלושה כבשים נוספים וארבעה שוורים נוספים, מלבד מה שגנב), ואולי הכוונה היא לתשלום גדול מאוד, ולאו דווקא פי שבע.

הרד"ק פירש ש"אַרְבַּעְתָּיִם" הוא פי שמונה. כל גנב חייב לשלם פי ארבעה, אבל לגנב רשע שכזה – ראוי להכפיל את העונש. בדבריו הוא מביא גם את תרגום יונתן בן עוזיאל (בנוסח שהיה לפניו) שפירש: "עַל חַד אַרְבְּעִין", כלומר: פי ארבעים. בנוסח התרגום שלפנינו מופיע "עַל חַד אַרְבְּעָה".

במדרש תהילים אמר רבי יהודה בר חנינא:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נאפת אחת, שש עשרה נואפות לך.
אתה רצחת אחד, שש עשרה נרצחות לך.
ארבעה על ארבעה".

לפי מדרש זה, המילה "אַרְבַּעְתָּיִם" אינה קשורה לקנס שקצבה התורה, אלא פירושה הוא ארבע כפול ארבע. יש לציין שלא מצאנו פירוט כלשהו של שש עשרה הנואפות או הנרצחות בבית דוד.

שבעתיים

מלבד בפסוק שראינו מספר משלי, המילה "שִׁבְעָתַיִם" מופיעה בתנ"ך עוד שש פעמים.

"לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". לפי פשט הכתוב, מי שיהרוג את קין ייענש בעונש גדול פי שבע. התרגום, המדרשים וכן רוב הפרשנים אמרו שהכוונה היא לשבעה דורות שבהם לא ייגעו לרעה בקין.

בתהילים נאמר: "כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם". הכוונה שם לזיקוק רב, ולאו דווקא לשבע פעמים.

במזמור ע"ט בתהילים אומר אסף: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם", והכוונה היא: רעה פי שבע ממה שעשו. מעין זה נאמר גם בפרשת הקללות בספר ויקרא: "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

בסוף ספר שמואל מסופר שהגבעונים דרשו לנקום במשפחת שאול ולהרוג שבעה מבניו. דוד נענה להם, והם הרגו שבעה מנכדיו של שאול. נאמר שם: "וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּ[י]ם יָחַד". כוונת הפסוק היא שהם נהרגו בבת אחת, אבל המילה 'שְׁבַעְתָּם' נכתבה עם יו"ד, ואפשר להבין מכאן שמשפחת שאול נענשה בעונש גדול שִׁבְעָתַיִם.

הנביא ישעיהו אומר:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה,
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם,
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים".

פשט הפסוק הוא שאור החמה ירבה מאוד כמו אור של שבעה ימים יחד. יש שדרשו פסוק זה על האור שהוזכר בבריאת העולם.

במסכת פסחים דרשה הגמרא את המילים 'שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים' – שבע כפול שבע, כפול אור שבעת הימים, כלומר: פי שלוש מאות ארבעים ושלושה.

יהונתן בן גרשום

"וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם"

יתרו לקח את בִתו, אשת משה, ואת שני בניה, גרשם ואליעזר, והלך אל משה אל הר האלהים.

אפשר לשער שארצו של יתרו לא הייתה רחוקה מאוד ממקום חניית בני ישראל, שכן כאשר רעה משה את צאן יתרו, נהג את הצאן והגיע "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה".

נחלקו חכמים בגמרא אם יתרו הגיע עוד קודם מעמד הר סיני (כסדר הפסוקים), או שהגיע לאחר המעמד, במהלך התקופה שחנו בני ישראל מתחת להר סיני.

מיד לאחר מעמד הר סיני, אמר ה' למשה:

"כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב…".

לפי השיטה השנייה, האנשים היחידים מבני ישראל שלא היו נוכחים במעמד הר סיני, הם דווקא אשתו של משה, ושני בניו. הם היחידים שאי אפשר לומר עליהם "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".

יתרו נפרד ממשה וחזר לארצו, אבל לא סיפרה לנו התורה עוד על בני משה, וגם לא על אשתו. יש אומרים שציפורה היא 'האישה הכושית' מפרשת בהעלתך, ויש שדרשו שגרשום הוא הנער שסיפר למשה על אלדד ומידד אשר התנבאו במחנה.

בספר דברי הימים מסופר שלאליעזר בן משה היה בן אחד בשם רחביה, ולגרשום היה בן בשם שבואל:

"בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר.
בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ.
וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ, וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים".

על פי המסופר בהמשך, שבואל ורחביה שימשו בתפקידים חשובים בימי דוד המלך, והיו ממונים על האוצרות. לפי מסורת השנים המקובלת, זה יהיה אפשרי רק אם הם האריכו ימים מאוד, או שהכוונה בדברי הימים היא ללויים אחרים מצאצאיהם.

פסל מיכה

לקראת סוף ספר שופטים מסופר על מיכה, איש משבט אפרים, שהיה לו 'בית אלהים' עם פסל ומסכה ועם אפוד ותרפים. מיכה אירח בביתו נער לוי אשר נדד בארץ ללא מנוחה, והציע לו להיות כהן בביתו, והוא ידאג לו לכל מחסורו.

בסוף הסיפור, עזב הנער את בית מיכה, הצטרף לבני שבט דן, והיה להם לכהן.

לאורך כל הסיפור, לא הוזכר שמו של הנער. רק כמעט בפסוק האחרון נאמר: "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי".

הפירוש המקובל הוא שיהונתן, היה נכדו של משה. האות נו"ן במילה 'מנשה' נכתבת מעל השורה. חז"ל אמרו שהנו"ן נוספה מפני כבודו של משה, כדי לא להזכירו יחד עם נכדו, הכהן של הפסל. אולי משום כך גם הוסתר שמו עד לסוף הסיפור.

יהונתן בן גרשום בן מנשה

מסיפור זה, למדו חז"ל שכדאי לאדם להתחתן עם אישה ממשפחה טובה:

"אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים,
שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן.
אהרן שנשא בת עמינדב – יצא ממנו פינחס".

אפשר לראות דמיון בין המפגש בין משה ליתרו לבין המפגש בין יהונתן למיכה:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
"וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו"

גם משה וגם יהונתן חיפשו מקלט, ושניהם הצטרפו לביתו של עובד אלילים והפכו לבני משפחתו. שניהם עזבו את המארח שלהם, והתמסרו למשימה חדשה לכל ימיהם: משה – להנהגת עם ישראל, ויהונתן – להנהגת שבט דן.

אמרו חכמינו שיהונתן היה כהן לעבודה זרה רק מפני שהיה זקוק לפרנסה, אבל בליבו – לא האמין בה. עוד אמרו, ששבואל הוא גרשום, ושמו השתנה לשבואל מפני ששב לאל בכל ליבו.

כחצות הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר ה',
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם"

מכת בכורות נקבעה לחצות ליל ארבעה עשר בחודש הראשון. הכאת הבכורות אכן החלה בחצות, כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

את המילה 'כחצות' אנו עשויים להבין כמועד משוער. קרוב לחצות הלילה, לפניו או אחריו.

בגמרא, ניסו חז"ל להסביר מדוע אמר משה 'כחצות' ולא 'בחצות'.

ההסבר הראשון הוא שכאשר הודיע משה לפרעה וליועציו על מכת בכורות, הוא חשש שמא ינסו לחשב את חצות הלילה ויטעו בחשבונם, וייראה כאילו משה לא אמר דברי אמת, לכן אמר להם זמן משוער.

ההסבר השני הוא שמשה דיבר עם פרעה בחצות בלילה קודם מכת בכורות, ואמר לו "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", כלומר כמו עכשיו, באותה השעה, בלילה הבא.

חשוב לציין שחישוב הרגע של חצות הלילה היה כמעט בלתי אפשרי בימי קדם, אבל מפני שליל מכת בכורות היה בתאריך י"ד בלילה, אפשר היה להיעזר בירח לשם כך, שכן באמצע החודש הירח זורח בתחילת הלילה ושוקע בסופו.

כ"ף האימות

אנו רגילים שכ"ף כאות שימוש היא כ"ף הדמיון (כמו…), אבל במקומות רבים בתנ"ך משמשת האות כ"ף לתפקיד שונה: כ"ף האימות. במקרים אלה, הכ"ף מחזקת את המילה הצמודה לה ומדגישה אותה.

נראה כמה דוגמאות:

כ"ף האימות מצויה פעמים רבות בתיאורי זמן: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה", "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים", "כָּעֵת חַיָּה".

יעקב ביקש מעשו אחיו: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי". רש"י פירש זאת: "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה". רואים אנחנו שרש"י התעקש לשמור על הכ"ף בתפקידה המקובל. לעומתו רוב הפרשנים (רס"ג, רשב"ם, רמב"ן, רד"ק) הסבירו שזו כ"ף האימות. לדבריהם, 'כיום' פירושו 'עכשיו'.

בפרשת בהעלתך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים". אפשר להסביר שזו ככ"ף האימות, שהם באמת הצטערו ובכו, ואפשר להסביר שזו כ"ף הדמיון, שהם רק חיפשו עלילה להתלונן עליה, והצער שלהם לא היה אמתי.

ביום המלכת שאול על ישראל, היו אנשים שלעגו לו: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ: מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ". גם כאן אפשר לומר שזו כ"ף האימות, שהרי שאול באמת שתק ולא העניש אותם, אבל אפשר להסביר זאת גם ככ"ף הדמיון, שהוא אמנם שתק, אבל שמר את הדבר בליבו.

נחמיה העיד על חנני אחיו: "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת, וְיָרֵא אֶת הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים". כאן ברור שהכוונה לאימות, ולא רק 'כמו איש אמת'.

בזמן המצור של סנחריב על ירושלים, אמר ישעיהו הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה". סוכה בכרם ומלונה במקשה הם אכן משלים, ולכן הכ"ף היא כ"ף הדמיון, אבל 'כְּעִיר נְצוּרָה' זה כבר לא משל, אלא תיאור של ירושלים כפי שהיא באמת, ולכן אפשר לומר שזו כ"ף האימות.

הושע הנביא אמר: "הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל". מסתבר לומר שגם כאן הכוונה היא לכ"ף האימות, וכוונת הנביא להוכיח אותם על גניבת קרקעות. גם ישעיהו (בן דורו של הושע), הוכיח על הסגת גבול: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ". לעומת זאת, פירש רש"י: "כאדם המדביק גבול חברו, כך הם מהרו לאחוז בדרכי ישראל חבריהם המלכים". לשיטת רש"י, תוכחה זו היא משל. הסגת הגבול נמשלה ללימוד ממעשיהם של מלכי ישראל הרשעים. רש"י חתם את דבריו ואמר: "וכמשמעו – היו גוזלים שדות. אך קשה בעיני, כי היה לו לכתוב 'מסיגי' גבול ולא 'כמסיגי'". כלומר: גם רש"י מודה שההסבר הפשוט יותר לפסוק הוא כ"ף האימות.

חמרים חמרים

"וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ"

הצפרדעים נערמו בערמות רבות, והן הבאישו את ארץ מצרים.

החומר הוא מידת הנפח הגדולה ביותר. בלשון חז"ל הוא נקרא 'כור'. יחזקאל הנביא דיבר על שיעורי המידות, ואמר: "וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר – הָאֵיפָה", כלומר: בכל חומר יש עשר איפות. באיפה אחת יש עשרה עמרים: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות ט"ז ל"ו).  בפרשת בהעלתך מסופר שבני ישראל אספו כמות גדולה של שׂליו: "הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים", שהם 1000 עמרים, פי 1000 מכמות האוכל היומית של כל אחד מבני ישראל[1].

דגורין

אונקלוס תרגם את המילה "חמרים" – דְּגוֹרִין. את הפסוק "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" שנאמר בפרידת יעקב מלבן, תרגם אונקלוס: "וּנְסִבּוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְגוֹרָא", ולבן הארמי בעצמו תרגם את המילה "גַּלְעֵד" וקרא לו "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

משמעות השורש 'דגר' היא מלשון כינוס ואסיפה. העופות דוגרים, כלומר אוספים את הביצים למקום אחד כדי לרבוץ עליהן.

דגירת העופות מוזכרת פעמיים בתנ"ך.

ישעיהו אמר שבחורבות ממלכת אדום, יקננו ציפורים רבות ללא הפרעה, מפני שלא יהיה אדם שם: "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז (שם של ציפור) וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ".

ירמיהו אמר: "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט". בפסוק זה נמשל האדם שמתעשר במרמה לציפור ששמה 'קורא'. פירושים רבים נאמרו על הקורא, אך לפי רוב הדעות מדובר כאן על ציפור שגונבת ביצים או אפרוחים מציפורים אחרות. רש"י זיהה את הקורא עם הקוקיה, ואת המילה 'דגר' הוא הסביר כקריאה וצפצוף לאפרוחים כדי למשוך אותם אליה. אנו יודעים שהקוקיה, לא רק שלא גונבת ביצים ואפרוחים, אלא בדיוק להפך: היא מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות.

פירושים אחרים (רד"ק) מזהים את הקורא עם אחד המינים הקרובים לחוגלה, ואכן עוף זה נוהג לגזול ביצים מקוראים אחרים. יונתן תרגם את המילים "קֹרֵא דָגַר": "הָא כְּקוֹרָאָה דִּמְכַנֵּשׁ בֵּעִין", כלומר: כקורא האוסף ביצים.
פרופ' יהודה פליקס סיפר שמצא באזור ירושלים קן של חוגלה עם 32 ביצים, שכנראה נאספו מחברותיה [2].

בספר איוב נאמר: "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". התרגום הארמי כתב: "וְעַל אַרְעָא תִּדְגָּר". זה אולי המקור לשימוש במילה דגירה במשמעותה המקובלת כיום: חימום הביצים.

קורא וקוקיה

קוקיה מימין, וקורא משמאל. מתוך ויקיפדיה

כפילות

הכפילות 'חמרים חמרים' מתארת את איסוף הצפרדעים בערמות רבות.

בתנ"ך יש כמה מקרים של הכפלת מילים כדי לתאר חזרה על פעולה פעמים רבות.

חזקיהו מלך יהודה ציווה על העם לתת מעשר מתבואתם לכהנים וללוויים:

"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם
לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'…
הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר וּדְבַשׁ
וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה וּמַעְשַׂר הַכֹּל לָרֹב הֵבִיאוּ…
וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת".

בתהילים נאמר: "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", כלומר: המלכים יוצאים למלחמה ונודדים אחורה (נסוגים) שוב ושוב.

יואל הנביא תיאר את ההרג הרב שיהיה בצבא הגויים המתקבצים סביב ירושלים: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ", כלומר עוד ועוד הרוגים.

מילות זמן שנכפלות, מתפרשות גם כן כחזרה שוב ושוב. לדוגמה:

"וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ".

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

בפרשת בשלח נאמר על המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס". הביטוי "בבוקר בבוקר" מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך. יש מפרשים שכוונת הביטוי היא 'מוקדם בבוקר', עוד קודם הזריחה, אבל יש מפרשים: מדי בוקר, יום אחרי יום.

לחי החמור

"וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה,
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם,
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ
"

מה פשר השיר שחיבר שמשון לאחר שהרג 1000 פלשתים עם לסת של חמור?

נהוג להסביר ששמשון השתמש כאן בכפל לשון. החמור הראשון שהוזכר, 'לְחִי הַחֲמוֹר' זו אכן עצם של חמור, אבל החמורים האחרים, 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם', הם מלשון ערימות, שגוויות הפלשתים נערמו שם. יונתן תרגם: "רְמִיתוּן דְּגוֹרִין", כלומר: עשיתי אותם לערמות.

המילים "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" מזכירים פסוק אחד בסוף שירת דבורה:

"הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,
רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

פסוק זה אמרה דבורה על הנשים שניסו לנחם את אמו של סיסרא, ואמרו לה שבוודאי בנה עכשיו מחלק את השלל ולוקח לעצמו נשים רבות מבנות ישראל. 'רַחַם רַחֲמָתַיִם' פירושו: אישה אחת, או נשים רבות. זו לשון זלזול, כאילו יש נערות רבות שנפלו בשבי, ואף אחד לא סופר כמה נערות לוקח לעצמו כל חייל.

כך גם מסבירים את שירו של שמשון: בלחי החמור, היכיתי את הפלשתים וערמתי מהם ערמות רבות של חללים, עד שהיה קשה לספור את הערמות.


 

[1] בשם ידידה אחי

[2] טבע וארץ בתנ"ך, פרק 44