מלך ערד

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב,
כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים,
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל,
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

מיד אחרי מותו של אהרן הכהן, מספרת התורה על המלחמה של בני ישראל כנגד מלך ערד.

בני ישראל נדרו נדר להחרים את שלל המלחמה, ואז נלחמו בו וניצחוהו. לערי מלך ערד הם קראו "חרמה".

הסיפור הזה מזכיר מעט סיפורי מלחמות אחרות שהיו לבני ישראל בסוף המסע במדבר. אדום יצאו לקראת ישראל למלחמה, וכן סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. בלק מלך מואב ראה את בני ישראל ופחד להילחם בהם. המשותף לכל המלכים האלה, שכולם עמדו בדרכם של בני ישראל אל הארץ. בני ישראל רצו לעבור דרכם או סמוך להם.

האם בני ישראל עברו גם ליד מלך ערד?

מלך ערד נקרא כאן "יושב הנגב", ולפי זה נראה שממלכתו הייתה ממש בתחומי ארץ ישראל. בפרשת מסעי, זה נאמר בפירוש: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

על מלך ערד נאמר שהוא רק שמע על בני ישראל, לא כמו מלך מואב שראה אותם.

אנו יודעים שערד נמצאת מזרחית לבאר שבע ודרומית לחברון. ערד מוזכרת גם בתחילת ספר שופטים. נאמר שם שבני יתרו התיישבו יחד עם בני יהודה בארץ הנגב:

"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה
עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה,
מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד,
וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם.
וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת שִׁמְעוֹן אָחִיו,
וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת,
וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ,
וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה".

המקום שמוזכר בפסוק, "דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", לא מופיע עוד בתנ"ך. חז"ל דרשו מילה זו ופירשו: "דרך התרים", כלומר בדרך שבה באו המרגלים, וכך גם תרגם אונקלוס. אכן על המרגלים נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". ייתכן שדרך האתרים היא דרך דרומית שעולה מהערבה אל הנגב, ומלך ערד פחד שבני ישראל באים לכבוש את ארצו.

לפי זה, אפשר לומר שבני ישראל נלחמו בתוך גבולות ארץ כנען עוד בימי משה, וערד זו העיר הראשונה שנכבשה בתוך הארץ.

מלך ערד מופיע גם ברשימת מלכי כנען בספר יהושע (מיד לאחר מלך חרמה). בספר יהושע לא מסופר על מלחמה כלשהי כנגד מלך ערד, אבל ברשימת המלכים מופיעים עוד כמה מלכים ללא סיפור מלחמה מפורש.

שיטות חז"ל

מצאנו כמה מדרשים על מלך ערד.

הגמרא במסכת ראש השנה אמרה:

"הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען.
סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? ערד שמו. ויש אומרים: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו? סיחון שמו".

אפשר להקשות על הסבר זה, מפני שסיחון לא היה כנעני אלא אמורי. גם המלחמה בסיחון התרחשה בצד המזרחי של ים המלח, על יד נחל ארנון. על המלחמה הזו מסופר בפירוט רב בהמשך, וקשה לומר שהמלחמה ב"דרך האתרים" היא אותה המלחמה כנגד סיחון.

במדרש רבה, אמרו חז"ל שמלך ערד היה עמלקי. הם סמכו פירוש זה על המילים "וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב", וגם על העמלקים נאמר: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מחלק את כיבוש ערד לשני חלקים. בימי משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שיצא לקראתם, ובימי השופטים כבשו בני ישראל את העיר והחרימו אותה.

לדבריו, בני ישראל נדרו נדר עוד בהיותם במדבר, שאם יצליחו לנצח את מלך ערד כעת, במדבר, אז גם לאחר שייכנסו ארצה יחרימו את עריו ויקדישו את השלל.

את הנדר קיימו בני ישראל רק בספר שופטים, עשרות שנים אחר כך, כאשר כבשו את הכנעני וקראו את שם המקום "חרמה".

בספר שופטים לא נאמר שכבשו את ערד, אלא את צפת אשר הייתה סמוכה לערד (כמובן שאין זו העיר צפת המוכרת לנו מארץ הגליל), והרמב"ן ייאלץ להסביר שצפת היא אחת מעריו של מלך ערד.

הקושי הגדול על דבריו הוא שכבר בספר במדבר נאמר שבני ישראל החרימו את ערי מלך ערד.

הרמב"ן כתב: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו בני ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו".

מפירוש זה אפשר להבין שכוונת הרמב"ן היא שהפסוק הזה נכתב אחרי חתימת התורה, רק בימי השופטים!

ר"י אברבנאל כתב בחריפות נגד פירוש הרמב"ן ואמר: "והתימה משלמות תורתו וקדושתו שייצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל 'כי דבר ה' בזה'".

אברבנאל הציע שתי אפשרויות להסביר זאת:

  1. כיבוש ערי מלך ערד נכתב בתורה בנבואת משה, אבל התרחש בפועל עשרות שנים אחר כך.
  2. עוד במדבר, רדפו בני ישראל אחרי מלך ערד כבשו את עריו וקראו להן חרמה, אבל לא לקחו את הערים לעצמם, מפני שהן בתוך ארץ כנען ובני ישראל עדיין לא נכנסו ארצה. יהושע הרג את מלך ערד, ובספר שופטים הלכו בני יהודה ובני שמעון לכבוש את יתר הערים של מלך ערד, וקראו להם חרמה, כפי שקראו לערים שנכבשו בימי המדבר.

המעפילים

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר"

"המעפילים" – כך כינו חכמינו ז"ל את האנשים אשר ניסו להיכנס ארצה כנגד הוראתו המפורשת של משה.

פירושים רבים למילה ויעפילו, ונמנה אותם להלן.

בספר דברים, מספר משה לבני ישראל על חטא המרגלים, ואומר:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'.
אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ.
וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ,
וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה…
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה"

המילים המקבילות ל"ויעפילו" הן "ותהינו" (מלשון אומץ ותעוזה), ו"ותזידו".

אונקלוס תרגם את המילה "ויעפילו" – "וְאַרְשַׁעוּ", מלשון רשע וזדון.

רבים פירשו שההעפלה היא חיזוק הלב, מלשון "עופל". עופל הוא מבצר חזק שהיו בונים במקום גבוה ושמור על יד העיר. אפשר עוד לומר שהעפלה היא טיפוס, כמו העופל שנמצא בראש ההר.

רש"י הזכיר את דברי המדרש שלפיהם עופל זה מלשון חשיכה, כמו 'אופל' באל"ף. כוונת המדרש היא שמעשי הרשע משולים לדרך חשוכה, כמו שמתואר בפסוקים רבים: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ", "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" ועוד.

בתרגום יונתן כתוב: "וְאִזְדְרָזוּ בַּחֲשֵׁיכָא קֳדָם קְרִיצְתָּא לְמֵיסוֹק לְרֵישׁ טוּרָא" (פירוש: וימהרו בחושך, לפני עלות השמש, לעלות אל ראש ההר). המילה "ויעפילו" נדרשת כאן במשמעות של אפילה ממש, שהם עלו אל ראש ההר בעוד לילה, לפני הזריחה.

בתרגום הירושלמי (באחת הנוסחאות) מתורגמת המילה ויעפילו: "וּכְמַנוּ", כלומר: הסתתרו. לפי הסבר זה, עופל הוא מקום מסתור. גיחזי, משרתו של אלישע הנביא, לקח מתנות מנעמן הארמי, והפר את ציוויו של אלישע. את המתנות הוא החביא בעופל: "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת". את המילה "עופל" תרגם יונתן: "אֲתַר כַּסִי", כלומר: מקום מוסתר ומכוסה.

אפשר לומר שמשמעות השורש "עפל" היא כמו השורש "עלף", בהחלפת אותיות.

על תמר, כלתו של יהודה, נאמר: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף", והכוונה היא שהיא התעטפה והסתירה את עצמה. להתעלף, כמו להתעטף (למ"ד וטי"ת מתחלפות).

במקומות רבים, עילפון זהו אבדן ההכרה עקב צימאון או עייפות, וגם במשמעות זו מתחלפות האותיות למ"ד וטי"ת. על יונה הנביא נאמר: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף", ובתפילתו הוא אמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי".

אם נחבר בין העפלה לעילפון, נוכל לומר ש"ויעפילו" הכוונה היא שהם התעטפו והסתתרו. אפשרות אחרת היא לומר ששתי מילים אלו דומות מאוד אבל במשמעות הפוכה, שהעפלה היא מלשון חוזק ואומץ, ואילו עילפון הוא מלשון חולשה ואבדן.

אל נא תהי כמת

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת,
אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ,
וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לאחר שמרים, אחות אהרן ומשה, הצטרעה, ביקש אהרן ממשה שיסלח להם, ואמר לו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

רבו הפירושים על דבריו של אהרן, ונסכמם כעת.

מצורע חשוב כמת

הפירוש המקובל הוא שאהרן ביקש ממשה לרפא את מרים כדי שהיא לא תהיה כמת (מדרש תנחומא).

מפסוק זה למדו חז"ל שהמצורע חשוב כמת. אפשר לומר שהמצורע יושב הרחק מחברת אנשים, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו המת, אשר כבר עזב את משפחתו והוא קבור מחוץ למחנה.

עוד אפשר לומר שבשרו של האדם המצורע נרקב ונאכל, והרי הוא כמו מת.

ככל הנראה חז"ל התכוונו דווקא להסבר השני, שכן בהמשך הפסוק אומר אהרן "וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".

תיקון סופרים

את המשך דברי אהרן, הסביר האבן עזרא כמשל כללי, שהמצורע הרי הוא כמו נֵפל מת.

התרגום הירושלמי הסביר את הפסוק בדרך הדרש, והמשיל את מרים לעובר שמת בלידה לאחר תקופת היריון ממושכת וסבל רב. כך גם מרים, עברה את הגלות ואת השעבוד, יצאה ממצרים, ורק לפני הכניסה ארצה כל זה יימנע ממנה. לכן ביקש אהרן – "אל נא תהי כמת אשר בצאתו…" , חוס ורחם עליה, שתתרפא ולא תמות עכשיו.

חז"ל הסבירו את דברי אהרן כתיקון סופרים.

תיקוני סופרים אלה מקרים שבהם השתנתה מילה בתורה או בדברי הנביאים ובכתובים, כדי להימנע ממשמעות שלילית או מדבר שקשה לאמרו.

לדוגמה, שמואל התנבא על עלי הכהן ואמר: "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו". היה צריך להיכתב "מקללים לי", אבל השתנה הכתוב.

דוגמה נוספת: חבקוק פנה לה' ואמר: "ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". כוונתו הייתה לומר "לא תמות", אבל אין זה ראוי להזכיר מוות יחד עם שם ה'.

גם כאן פירשו חז"ל את דברי אהרן כתיקון סופרים. כוונתו הייתה לומר "אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ", כלומר, מרים היא אחותנו. היא נולדה לאִמנו, והיא בשר מבשרנו. כאשר היא מצורעת, חצי מבשרנו נאכל.

הרשב"ם פירש שאהרן ביקש נמשה: "אל תהיה אתה כמת", שהרי מרים אחותנו נולדה לאִמנו והיא בשר מבשרנו, ואם היא נשארת מצורעת, זה כאילו אתה מצורע.

עשתי עשרה

"בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם,
נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר"

עשתי עשר – זהו כינוי עתיק למספר אחת עשרה. השימוש בו נפוץ בתנ"ך בספרים  רבים (כ-20 פעמים), ואפילו הוא נפוץ יותר מ"אחת עשרה".

מצאנו גם עשתי עשרה ואחת עשרה סמוכים:

"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ…".

כיום, מסבירים את המילה "עשתי" על פי השפה האכדית, ופירושה הוא: אחד (išten), כלומר: אחד ועשר.

פרשני התורה, לא הכירו את הלשון האכדית, ונדחקו לפרש כל אחד בדרכו את המילה הזו.

רבי יונה אבן ג'נאח כתב בספר הרקמה:

"ודע כי העיקר באמרם עשתי עשרה הוא על שתי עשרה, כלומר: המספר אשר קודם שתי עשרה… וחיסרו הלמ"ד להקל ,ואמרו עשתי".

הרד"ק חלק עליו, ואמר שאם כדבריו, היה ראוי לומר בזכר "עַשְׁנֵי עָשָׂר" (כמו "על שנים עשר").

לדברי הרד"ק, פירוש המילה "עשתי" הוא מלשון "עשתונות", מחשבות. וכך כתב הרד"ק בספר השרשים:

"ונקרא כן לפי שהוא מחשבת הסופר, ותחילת מה שיעלה בלבו לספור אחר עשרה, כי עשרה סוף המספר".

לדבריו, מפני שעשר הוא המספר האחרון וממנו והלאה משתמשים בספרות הקיימות (אחד ועשר, שנים ועשר…), אז המספר הראשון שצריך לחשוב ולחבר שני מספרים כדי לקרוא לו בשם, זה אחת עשרה. לכן הוא נקרא "עשתי עשרה", כי זה עשר יחד עם מחשבת הסופר.

רבי אברהם אבן עזרא הזכיר גם הוא את פירוש רבי יונה, ודחה אותו. האבן עזרא הסביר כאילו יש סוד גדול במילה עשתי עשרה, ואמר זאת ברמז בלבד:

"וטעם עשתי כמו עשתונות, מה שיולידו מחשבותיו, כאילו העשר הוליד, הוא סוד גדול".

אפשר להסביר את דבריו ולומר שלשיטתו המספר עשר נחשב לאחד (ועשרים לשנים, שלושים לשלוש וכן הלאה), והמספר אחת עשרה הוא כאילו הילד של העשר, שגם הוא אחד.

כל המוסיף גורע

במסכת סנהדרין שואלת הגמרא: "מנין שכל המוסיף גורע?", ורב אשי ענה וציטט את הפסוק: "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם".

פירש שם רש"י, שאם ניקח את העי"ן מהמילה עשתי, נקבל את המספר שתים עשרה, ומכאן שהוספת אות גורעת את ערך המספר.

איש על דגלו

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם,
יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל חנו סביב אוהל מועד, מארבעה כיוונים. בכל כיוון, שלושה שבטים.

כל קבוצה כזו נקראה 'דגל', וכך היו סביב המשכן ארבעה דגלים. דגל מחנה יהודה ואתו יששכר וזבולון, דגל מחנה ראובן ואתו שמעון וגד, דגל מחנה אפרים ואתו מנשה ובנימין, ודגל מחנה דן ואתו אשר ונפתלי.

משמעות המילה דגל היא – כינוס ואסיפה.

לפי רש"י, הדגל המוכר לנו, הבד הצבעוני התלוי על עמוד, לא נקרא דגל אלא אות. וכך כותב רש"י בפרשתנו: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו", כלומר – כל אחד יראה את האות, וכך יידע היכן הדגל שלו, מקום חניית השבט שלו.

בתהלים נאמר: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל". רש"י פירש שם: "ובשמו נדגול – נתאסף ונעשה חיל".

בניגוד לרש"י, פרשנים רבים הסבירו שהדגל הוא הבד המתנוסס. הרשב"ם וראב"ע אמרו שהאותות הם ציורים שהיו על הדגל.

גם את הפסוק בתהילים פירשו כך. ראב"ע כתב שם: "בשם אלהינו נדגול – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך". הרד"ק כתב: "בשמו נרים ניסנו ודגלנו".

השורש "דגל" מופיע בתנ"ך גם בשיר השירים, בשלוש הטיות שונות:

  • "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"
  • "דָּגוּל מֵרְבָבָה"
  • "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

את הפסוק הראשון הסביר רש"י: "וקבוצתי, שדגלני אליו, אהבה היא עלי". את הפסוק "דגול מרבבה" פירש: "נדגל בחיילות הרבה", כלומר – חיילים רבים נאספים סביבו. פירוש הביטוי "איומה כנדגלות" הוא: מטליה אימה כמו מחנה צבא.

הגמרא במסכת שבת אומרת: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן". רש"י, לשיטתו, הסביר שם: "מאספין זה את זה, ואומרים: בוא ונלמד ונבין בין שנינו".

ספיחים ונזירים

"אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר"

בשנת השמיטה, נאסרה עבודת השדה והאילן: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וגם את הצמחים שגדלו ללא טרחה מצד בעל השדה – אסור לו לקצור ולאסוף לביתו.

ספיח

הספיח הוא הכינוי לתבואה שגדלה מעצמה, מגרעיני תבואה שנפלו בקציר הקודם.

השורש "ספח" משמך בדרך כלל לתאר דבר שנוסף על אחרים. ישעיהו אמר: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב", כלומר: הגרים יצטרפו לעם ישראל.

התבואה שגדלה מעצמה נקראת ספיח, מפני שהיא נוספת על קציר השדה. כל התבואה גדלה בתלמים ישרים, והספיחים מפוזרים בין התלמים, ונקצרים ונאספים יחד.

אחד ממיני הצרעת נקרא 'סַפַּחַת', מפני שהוא נוסף של הגוף.

ישעיהו אמר לחזקיה מלך יהודה:

"אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ,
וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ,
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

המילה 'סחיש' לא מופיעה עוד בתנ"ך. פסוק זה מופיע גם בספר ישעיהו, ושם כתוב "שחיס". נהוג להסביר שהסחיש הוא שאריות הספיח, כלומר: התבואה שגדלה מעצמה לאחר שנתיים ללא זריעה מסודרת.

נבואה זו נאמרה בזמן שסנחריב מלך אשור הקיף את ירושלים עם צבאו העצום. תושבי ירושלים לא היו יכולים לצאת מהעיר ולזרוע את שדותיהם. ישעיהו אמר להם שאחרי שסנחריב וחייליו יפלו, הם יאכלו את הספיחים שצמחו בשדותיהם, ובשנה שאחרי יאכלו את הסחיש, ובשנה השלישית יאכלו את פרי אדמתם כהרגלם.

יש הטוענים שסנחריב עלה למלחמה בירושלים בשנת השמיטה, ובשנה ההיא אכלו ספיחים, וגם בשנה שאחריה לא הייתה תבואה, מפני שלא זרעו בשמיטה ולכן אכלו את הסחיש. טענה זו מסתדרת עם חישוב השמיטה על פי מסורת השנים המקובלת בידינו כיום, אבל ב"סדר עולם רבה" נאמר שסנחריב עלה על ירושלים בשנה הרביעית לשמיטה, ואנשי ירושלים אכלו מהשאריות בשנה ההיא ובשנה החמישית, ורק בשנה השישית זרעו וקצרו, ואז התקיימה הברכה המובטחת בתורה והספיקה להם התבואה לזמן רב.

נזירים

הרמב"ן פירש ש'ענבי נזיריך' הם הענבים שגדלו ללא זמירת הכרם.

בכל שנה, לאחר תום הבציר, זומרים את הכרם ומסירים ממנו את כל הענפים הדקים והזמורות, מפני שענפים אלו מפריעים לגידול העלים והענבים בעונה הבאה. זמירה נכונה, תקבע כמה אשכולות יגדלו על כל ענף.

כרם שלא נזמר, נקרא 'נזיר', אולי בגלל שהזמורות הישנות שנשארו עליו נראות כמו שיער הנזיר, שהוא פרוע ומגודל.

כיסוי הדם

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם,
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל,
וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

לאחר שאסרה התורה לאכול את הדם, חייבה התורה לכסות את הדם לאחר השחיטה.

חובת הכיסוי נאמרה רק על עופות ועל חיות השדה, ולא על הבהמות המבויתות. הסיבה היא שבזמן המשכן, הבהמות (בקר וצאן) היו מוקרבות רק במשכן, ושם היה נאסף הדם ונזרק על המזבח, ואילו את החיות והעופות שהיו לוכדים, היו שוחטים מחוץ למשכן.

גם לאחר שהתירה התורה לאכול בשר בהמה מחוץ למשכן, לא חייבה לכסות את דמה:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר,
כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ,
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

הבהמה מותרת באכילה כמו חיות השדה (צבי ואייל), אבל שלא כמו החיות, דמן נשפך כמים על הארץ.

טעמי המצווה

כמה הסברים נאמרו על טעם מצוות כיסוי הדם.

הרשב"ם אמר שהטעם הוא לפסול את הדם, שלא יהיה ראוי לאכילה.

האבן עזרא אמר שחובת הכיסוי היא להסתיר את הדם, שלא יחשבו שמישהו הקריב קרבן לעבודה זרה.

ר"ע ספורנו כתב שמפני שמקום הציד הוא שומם, אין להשאיר שם דם מגולה, כדי שלא יימשכו אליו שדים ומזיקים.

טעם מוסרי

בעל הטורים ציין טעם אחר למצווה זו: "שלא תהא מידת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אפשר להבין מדבריו שיש פחיתות מוסרית בהריגת חיה שלא לשם קרבן, ומידת הדין עשויה לקטרג על כך.

אפשר להבין זאת גם מלשון התורה: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ", שנראה כאילו מדובר ברצח. גם על שחיטת בהמה מחוץ למשכן אומרת התורה מילים קשות מאוד: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ".

לפיכך, חובת כיסוי הדם נועדה להסתיר את המעשה המכוער של שפיכת הדם על הארץ.

כיסוי דם מטעם זה, מוזכר כמה פעמים בתנ"ך.

קין והבל

לאחר שקין רצח את הבל אחיו, אמר לו ה':

"מֶה עָשִׂיתָ?
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה,
מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ,
לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".

האדמה מכסה על הדם ואי אפשר לראות את שמישהו נרצח כאן, אבל בגלל חומרת המעשה, הדם מסרב להיבלע, וזועק מן האדמה.

דמי ירושלים

יחזקאל הנביא תיאר את חטאות ירושלים, זמן מועט קודם החורבן:

"כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ.
לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ, לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר".

בשנים האחרונות של המקדש הראשון, רבו מקרי הרצח בירושלים. על מנשה מלך יהודה נאמר: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה". הנביא הושע תיאר גם הוא את ריבוי ההריגות: "פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ".

חז"ל אמרו שיחזקאל כיוון את נבואתו לרצח זכריה, בנו של יהוידע הכהן הגדול. זכריה נרגם באבנים בחצר המקדש, בפקודת יואש מלך יהודה. באגדות החורבן בגמרא (גיטין נ"ז ע"ב), מסופר שדמו רתח עוד שנים רבות אחרי הרצח.

איוב

לאחר שהתלונן איוב על מכאוביו ופצעיו הרבים, זעק ואמר:

"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי,
וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי"

כיסוי דמו של איוב הוא משל להסכמה והשלמה עם הייסורים הרבים שתקפו אותו. בזעקתו זו, איוב מצהיר שהוא לא מקבל על עצמו את כל מה שאירע לו.

אחרית הימים

נביאים רבים עוסקים במשפט שעתיד ה' לשפוט את הארץ.

הנביא יואל חתם את ספרו בפסוק "וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן", כלומר: על כל חטאות הגויים יש מחילה, אבל על הדם שהם שפכו אין מחילה.

ישעיהו אמר שכאשר יבוא ה' לשפוט את יושבי הארץ, יתגלו כל המקומות שבהם כיסתה הארץ על מקרי רצח:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו,
וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ,
וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ".

רואים מכאן, שגם אם התכסה הדם באדמה, עדיין הרצח עומד בחומרתו.

"וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ,
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".