עכרתם אותי

שמעון ולוי אחי דינה, לקחו את חרבותיהם והרגו את שכם ואת אביו, יחד עם כל הזכרים בעיר שכם, מפני שטימאו את אחותם.

יעקב אביהם כעס מאוד על המעשה, וגער בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי". כלומר: עתה, יבואו הכנענים והפריזים לנקום את הרג אנשי שכם, ויפגעו בנו.

גם בסוף חומש בראשית, כאשר יעקב מברך את בניו, הזכיר לשמעון וללוי את מעשה שכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי,  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
קשה לומר שהבעיה היחידה במעשי שמעון ולוי היא ההתגרות ביושבי הארץ, שהרי בזמן הברכות לשבטים, עשרות שנים לאחר הרג אנשי שכם, כבר לא היה כל חשש מפני כנענים או פריזים, ובכל זאת ראה יעקב לגעור בהם על מעשיהם. זה מוכיח לנו שיעקב ראה פסול בעצם המעשה, בלי כל קשר להשלכות המסוכנות שהיו אז.

כאשר באו שכם ואביו לבקש את דינה מיעקב, כבר תכננו האחים את מזימתם: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ". האחים זממו כבר אז לייעץ לאנשי שכם למול את עצמם, ואז, מרוב חולשתם, יוכלו להרגם בקלות. אולי אפילו יעקב עצמו היה שותף לתכנית זו. אוסיף ואדגיש שהרמב"ם כותב שמעשי שמעון ולוי היו מוצדקים ונעשו על פי דין תורה. אם כן, מדוע כעס יעקב על בניו?

המלחמה באנשי שכם הייתה מוצדקת, גם לפי יעקב. הבעיה של יעקב התחילה מיד לאחר שהסתיימה המלחמה: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

הגערה של יעקב בבניו הייתה על לקיחת שלל העיר. מלחמת מצווה היא דבר קדוש ועליון, אבל ההתעסקות בביזה מוכיחה שלא הייתה כאן כוונה אמיתית. אמר יעקב לבניו: כאשר אתם אוחזים חרב בידכם ורוממות אל בגרונכם – אסור לכם לנצל את הרגע ולבזוז את העיר. מלחמה זו מתפרשת אצל יושבי הארץ כשוד וכרצח, ועלולה להעלות את חמתם. גם אחרי עשרות שנים, יעקב עדיין מקפיד עליהם על שערבבו בין אידיאלים גבוהים לבין חמדנות ותאוות בצע.

מודעות פרסומת

סולם

"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"

סולם – הוא חיבור בין גבהים שונים. בין הארץ לשמים, בין הבית לגג. הוא מאפשר מעבר עראי, אבל מהיר וקצר בין דרגות שונות. הרמב"ם כותב שהקפדה על דיני טומאה וטהרה היא סולם לרוח הקודש. רבי יהודה אשלג קרא לפירושו לספר הזוהר "פירוש הסולם" כדי לרמוז שבעזרת פירושו יהיה אפשר לטפס אל העלייה, אל הסודות הגנוזים בזוהר, ולהבין אותם.

פירושים רבים נאמרו על הסולם שראה יעקב. המילה סולם היא יחידאית בתנ"ך ולא ניתן ללמוד את פירושה ממקום אחר. בעל הטורים דרש את המילה בעשר צורות שונות, וביניהן גימטריאות ושׂיכולי אותיות. חז"ל במדרש רבה דרשו ש"סלם" בגימטריה "סיני", ויעקב ראה בחלומו את מעמד הר סיני, או שפירשו שסולם זה היפוך אותיות של "סֵמֶל", דהיינו פסל לעבודה זרה, ואמרו שראה יעקב שעתידים בניו לעבוד עבודה זרה.

הלמ"ד של המילה סלּם דגושה, ולכן ככל הנראה שורש המילה הוא "ס.ל.ל", מלשון "מְסִלָּה", מפני ששלבי הסולם מאפשרים לנו לעלות בקלות כמו על דרך סלולה.

כיום, משתמשים ב"סולם" כדי לתאר עלייה הדרגתית (סולם ריכטר, סולם הצלילים), וגם עלייה תלולה וקיצונית (הסלמה בטרור).

"יוגבים – אלו ציידי חִלָּזון, מסולמות של צור ועד חיפה" (שבת דף כו ע"א).

סולמות של צור הם רכסי הרים תלולים בגבול בין ישראל ללבנון, שמוכרים לנו בעיקר בזכות האתר "ראש הנקרה". לפי דברי הגמרא, בין ראש הנקרה לחיפה הייתה תעשיית ציד חלזונות לצורך ייצור צבע התכלת.

הכפר הערבי "סולם" דרומית לעפולה נקרא על שם העיר המקראית "שונֵם" בהחלפת עיצורים דומים (ש-ס, נ-ל), העיר שבה התארח אלישע, ושם החיה את בן האישה.

כיום ניצב בכפר סולם שלט המספר על הנס, ורבים פוקדים את המקום ומתפללים על עקרות שייפקדו בילדים.

מהעיר שונם הובאה לדוד אבישג השונמית, ויש מפרשים שעליה אמר שלמה בשיר השירים: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית" (שוב, בהחלפת ל-נ).

בתקופת בית המקדש השני, היו משפחות חשובות שהשתתפו בהקרבת קרבן עצים למקדש. מדי שנה בתאריך קבוע היו בני המשפחה מביאים עצים לירושלים, ומעצים אלו היו מבעירים את האש על המזבח. אחת המשפחות הייתה משפחת "בני סלמאי הנטופתי". הגמרא מספרת לנו שבזמן בית המקדש הראשון נאסרה העלייה לירושלים, והיו בני המשפחה מגיעים מנטופה עם סולמות על כתפיהם, ואומרים לשומרים שהם הולכים להוריד גוזלי יונים מהשובך בעזרת הסולמות. לאחר שעברו את השומרים, פירקו את הסולמות והעלום כעצים למקדש, ובזכות מעשה זה נקראו "בני סלמאי", וזכו להתנדב עצים שנה בשנה.

תאומים

229px-Gemini.svg

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ".

מלבד לידת יעקב ועשו, הוזכרה בפירוש בכל התנ"ך רק עוד לידה אחת של תאומים: כאשר ילדה תמר את פרץ ואת זרח: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ".

גם פרץ וזרח 'נאבקו ביניהם' מי יצא ראשון. זרח הוציא את ידו, והמיילדת קשרה עליה חוט אדום כדי לסמן שהוא הבכור, אבל פרץ אחיו דחק ויצא לפניו.

מכשור רפואי מתקדם לא היה בימי קדם, אבל בכל זאת שמעה רבקה עוד בימי הריונה ששני גויים בבטנה, וגם תמר ידעה עוד לפני הלידה שתאומים בבטנה, שהרי אם לא ידעה, מה ראתה המיילדת לסמן את היד שיצאה ראשונה?

לידת תאומים הייתה תופעה לא שגרתית.  כותב הרשב"ם ש"והנה תאומים" מראה שזה חידוש.

בספר בראשית רמוזות לידות נוספות של תאומים.

"וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן… וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל". על לידת הבל לא נאמר "ותהר", וזה רומז שקין והבל נולדו מהיריון אחד. במדרש נאמר גם שעם קין נולדה אחות תאומה, ועם הבל נולדו שתי אחיות תאומות (מובא ברש"י). לפי זה, הלידה הראשונה בעולם הייתה לידת חמישייה.

יש המסבירים שרחל ולאה היו גם הן תאומות, וההבדל היחיד ביניהן היה בעיניים, שעיני לאה היו רכות ודומעות (רד"ק) ועיני רחל לא, ולכן הייתה רחל יפת תואר ויפת מראה.

הרד"ק כותב שאפרים ומנשה היו תאומים, מפני שבפסוקים שמתארים את לידתם הוזכרה רק לידה אחת וקריאת שני שמותיהם ברצף: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים… וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה… וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם".

מהמילה "תאומים" נגזרו המילים "תואם", "מתאים", "התאמה" ועוד. שני חפצים מתאימים, אין הכוונה שהם זהים, אלא ששניהם מרכיבים מציאות שלמה (כמו שני חלקי פאזל).

גם תאומי ספר בראשית, יותר משהודגש הדמיון ביניהם, הודגש ההבדל. מעניין לשים לב שבכולם היה מאבק סמוי או גלוי על הבכורה, ובכולם דווקא האח הצעיר זכה למעמד חשוב יותר: קרבנו של הבל התקבל, יעקב זכה להתברך, רחל הייתה האישה האהובה, ואפרים התברך תחת יד ימינו של יעקב. גם פרץ אשר אמור היה להיוולד אחרון אלמלא "התפרץ", זכה למלכות בית דוד שתצא ממנו.

אצל בעלי החיים המוזכרים במקרא מצויות גם לידות תאומים. יונים מטילות בדרך כלל שתי ביצים בלבד. מי שמקריב את קרבן העוף "שני בני יונה", מקריב בעצם קן של יונה ובו שני הגוזלים שבקעו יחד. המשנה שעוסקת בקרבנות העוף, נקראת "מסכת קינים", על שם קיני היונה.

בשיר השירים נאמר "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה". רש"י אומר שהצביה יולדת תאומים. כמה פסוקים קודם לכן נאמר: "שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת (כבשים) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם". פירוש המילה מתאימות הוא: "דומות", אבל רבי אברהם אבן עזרא פירש שכבשה מתאימה היא כבשה שיולדת תאומים, ולפי זה פירוש הפסוק הוא: ליד כל כבשה עומדים זוג טלאים קטנים, ואין שם אף כבשה שכוּלה, עם טלה בודד.