"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"

התורה מבטיחה לנו שאם נלך בחוקות ה', לא תהיינה עוד חיות רעות בארץ, אבל אם חלילה לא נלך בדרך ה', נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה… וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם".

 

נחלקו חז"ל האם החיות עתידות להסתלק מהארץ, או שמא הן יישארו במקומן אך לא יזיקו לבני האדם.

"רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם.
רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזיקו.
אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים?".

נראה שלשיטת רבי הודה ההבטחה היא על הרחקת הנזק מסביבתנו, ולשיטת רבי שמעון ההבטחה היא על שינוי מהותי בטבע בעלי החיים כך שלא יזיקו עוד לבני האדם.

 

עד לפני כמה מאות שנים, חיו בתחומי ארץ ישראל חיות טרף רבות. בתנ"ך מופיעים כמה מקרים של אנשים שפגשו בחיות טרף חופשיות. כמה דוגמאות:

• יעקב היה משוכנע שחיה רעה טרפה את יוסף בנו.
• שמשון פגש כפיר אריות בדרכו לעיר תמנה, ושיסע אותו בידיים חשופות.
• דוד היכה את האריות והדובים שניסו לטרוף כבשים מהעדר שלו. הוא סיפר על כך לשאול המלך כדי שיאפשר לו לעמוד יחידי ולהילחם בגלית הפלישתי.
• בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה המלך, הרג אריה בתוך בור ביום השלג.
• ירבעם בן נבט הקים בבית אל עגל זהב. נביא שנשלח מארץ יהודה להוכיח אותו (חז"ל אומרים שהיה זה עידו הנביא), הצטווה לא לאכול מאומה בבית אל. הנביא נשאר בכל זאת לאכול שם ובדרכו חזרה פגע בו אריה והרגו.
• אלישע הנביא קילל ילדים קטנים שהתקלסו בו, ושתי דובות פגעו בהם והרגו 42 מהם.

 

"פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה"

התורה אומרת שאחרי שייכנסו בני ישראל לארץ, לא יצליחו לכבוש את כולה בפעם אחת:

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

חיות השדה מצויות במקומות שוממים מאדם. הכיבוש האידיאלי של הארץ צריך להיעשות בהדרגה. לכבוש וליישב. לכבוש וליישב. אם יישאר שטח שומם, הוא יהיה בית גידול לחיות ולכל מיני מזיקים.

כאשר ישעיהו הנביא מתאר את חורבן אדום, הוא מונה רשימה ארוכה של חיות בר ושל עופות דורסים שימצאו לעצמם מסתור בין חורבות העיר:

"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…
וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא…"

כמה פסוקים אחר כך, מתאר הנביא את חזרת עם ישראל ארצה, כאשר למרות השממה הגדולה שהייתה בארץ, אין בה כלל חיות רעות:

"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ…
לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה,
וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם,
וְהָלְכוּ גְּאוּלִים".

מובן מדברי ישעיהו שבארץ לא יהיו כלל חיות רעות, ובערי אויבינו החרבות – יהיו לרוב.

 

"זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ"

בנבואה אחרת, מתאר ישעיהו הנביא את כל הבריות בטבע מתקיימות יחד בהרמוניה מושלמת:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ,
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי…"

יחזקאל הנביא מתאר גם הוא את החיים לצד חיות השדה: "וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד".

גם בנבואת הושע מסופר על שלום עתידי בין יושבי הארץ לחיות השדה: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח".

אליפז התימני אומר לאיוב שאם ינהג כראוי ויתקן את מעשיו, יזכה לחיות בשלווה ובנחת: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".

סיכום

מכל האמור לעיל, רואים אנחנו שיש ארבעה סוגים של מפגש בין האדם לבין חיות השדה:

1. חיות שנשלחות כעונש על התנהגות לא ראויה.
2. חיות שממלאות שטחים כבושים ושוממים.
3. חיות שנעלמות כליל מהארץ.
4. חיות שמתקיימות בהרמוניה ציורית לצד בני האדם.

שלחן לחם הפנים

בפרשיות בניית המשכן מופיע הציווי להכין שולחן לחם הפנים. השולחן עמד בצפון אוהל מועד,  מול המנורה, ועליו היה מונח הלחם: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד".

נחלקו המפרשים בפירוש הביטוי 'לחם פנים'.

רש"י הסביר כדברי הגמרא, שהיו ללחם פנים (דפנות) מכל צדדיו.

רשב"ם פירש ש'לחם פנים' הוא לחם נאה ומובחר. אונקלוס תרגם: לְחֵם אַפַּיָא. אלקנה נתן לאשתו חנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם". הוא לא נתן לה מנה כפולה (כפי שרבים נוטים להסביר), שהרי היא אוכלת לבדה ומה תעשה בשתי מנות? ועוד כתוב בפירוש 'מָנָה אַחַת'. אלא הוא נתן לה חלק מובחר יותר (כך תרגם יונתן). אַפַּיִם הם פָּנִים בארמית, ומופיעים בתנ"ך במשמעות דומה: 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' 'וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה'. לחם הפנים נקרא כך מפני חשיבותו, שהיה מובחר ומשובח מכל לחם אחר.

האבן עזרא הסביר שהלחם נקרא פנים כך מפני שהוא מונח תמיד לפני ה'.

תרגום יונתן על התורה הסביר שלחם הפנים הוא 'לַחֲמָא גַוָואָה', כלומר: לחם פנימי (מלשון 'גו' – תוך), אשר נמצא תמית בתוך ההיכל.

דיני לחם הפנים לא הוזכרו יחד עם בניית השולחן, אלא הופיעו בספר ויקרא בפרשת אמור:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת, וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת…
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם… עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה…
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד…
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ,
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם".

מדי שבת הוחלפו 12 חלות הישנות בחדשות, והחלות הישנות התחלקו לאכילת כל הכהנים במקדש. בגמרא נאמר ש-7 חלות ניתנות לכהנים שמתחילים את עבודתם בשבוע הקרוב, ו-5 חלות ניתנות לכהנים שסיימו את עבודתם והם ממתינים לצאת השבת כדי לחזור הביתה.

לחם הפנים נאסר באכילה למי שאינו כהן, לכהן שאיננו טהור, וכן מחוץ למקדש.

 

לחם הפנים בנוב עיר הכהנים

דוד המלך ברח מפני שאול והגיע אל נוב עיר הכהנים. בנוב עמד המשכן, והכהן הגדול היה אחימלך בן אחיטוב, ממשפחת עלי הכהן.

דוד ברח מביתו בלי אוכל ובלי כלי נשק, והיה צריך עזרה בדחיפות. באותם הימים טרם נודעה בעם שנאתו של שאול לדוד, ולכן הזדרז אחימלך לסייע לו בחשבו שהוא הולך בשליחות שאול המלך. אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ואת חרב גלית הפלישתי שהייתה שמורה במשכן.

העזרה שהגיש אחימלך לדוד מאפשרת לנו להציץ לרגע אל סדרי עבודת המקדש באותם ימים, ולראות כיצד התנהלה עבודת לחם הפנים.

היה זה ביום השבת, והלחם היחיד במקדש היה לחם הפנים: "כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'".

דוד ביקש מאחימלך: "מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם? תְּנָה בְיָדִי! אוֹ הַנִּמְצָא". דוד רמז לו שהוא מעוניין לקבל 5 ככרות לחם, כי ככל הנראה הוא ראה בצד ערימה של 5 חלות לחם הפנים, ואמר: אם לא תמצא לחם אחר – הבא לי את אלו.

אחימלך הבין שדוד בסכנת חיים ולכן יהיה מותר לו לאכול את הלחם, אבל ווידא לפני כן שדוד טהור, ושאין בכוונתו לתת מהלחם לאחד מאנשיו שלא שמר על עצמו בטהרה.

דוד הבטיח לו שכל נעריו טהורים, לקח את הלחם ואת חרב גלית, ויצא לדרכו הארוכה.

מסיפור זה אפשר ללמוד שבמשכן בנוב קיימו את מצוות לחם הפנים עם כל פרטיה ודקדוקיה.

החליפו לחם בשבת, שמרו על הלחם בטהרה, נמנעו מלהאכיל אותו לאנשים שאינם כהנים, ואפילו חילקו את החלות לשני חלקים: 5 ו-7, כמו שהיה נהוג בבית המקדש שנים רבות אחר כך.

מולך והעברה באש

שני איסורים הוזכרו בתורה: איסור העברת ילדים למולך, ואיסור העברת ילדים באש:

• 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא י"ח כ"א).
• 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' (דברים י"ח י).

רבים נוטים לומר שמדובר באותה עבודה אסורה: העברת ילדים דרך מדורת אש לכבוד 'המולך', האליל.

הגמרא (סנהדרין סד ע"ב) מחברת גם היא את האיסורים בגזירה שווה, ואף מתארת את צורת העבודה הזו: שורת לבֵנים באמצע ושתי מדורות של אש משני הצדדים, ומעבירים את הילד על הלבנים בין המדורות.

ומה שלום הילד? התנאים נחלקו מה דינו של אדם שהעביר את עצמו באש, אם חייב או פטור. אם המעביר את עצמו מסוגל לתת את הדין על מעשיו זו הוכחה שעבודת המולך הכתובה בתורה לא גורמת למות הילד.

משה מזהיר את בני ישראל להתרחק מתועבות יושבי הארץ, ואומר עליהם: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם'. רואים מכאן שהייתה גם עבודה הכוללת שריפה ממשית, ולא רק העברה.

בספרי הנביאים, מוזכרת עבודת המולך ביחד עם  שריפה באש, וככל הנראה במהלך השנים התערבבה עבודת המולך הכוללת העברה בלבד עם עבודות אחרות שבהן שורפים  למוות.

עמי הארץ שהתיישבו בשטחי ממלכת ישראל הכבושה היו עובדים את אליליהם כהרגלם. בספר מלכים מסופר על כל העמים ועבודותיהם: '…וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם'. שמות האלילים מזכירים את שמו של המולך, והעבודה כוללת שריפה ממשית.

גם אחז ומנשה מלכי יהודה העבירו את בניהם באש.

על אחז נאמר: 'וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ'. אותיות השורש התחלפו, והעברה באש הפכה להבערה, כלומר: שריפה ממש. חז"ל אומרים שאשת אחז הצילה את חיי בנה (חזקיהו המלך לעתיד) ומרחה את עורו בסלמנדרה (שרץ שדמו עמיד באש).

ירמיהו מתנבא על בני ישראל ש'בָּנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ'. במקום אחר הוא אומר: 'וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ'. רואים מכאן שבגיא בן הינום עורבבו יחד גילולים רבים: מולך, בעל ושריפת אדם.

העונש שמנבא ירמיהו לעובדי האלילים הוא: 'לֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם, כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה. וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם'. כלומר: גיא בן הינום יהפוך למקום קבורה לכל ההרוגים.

 

אלוהי עמון

שמו של המולך הגיע ככל הנראה מהמילה מלך, והשתנה כדי לא לחלוק כבוד לעבודה זרה.

דומָה לו העבודה הנקראת בדברי ירמיהו: 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם'. הכתיב החסר רומז על כך ששמה המקורי היה 'מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם' (אולי כוכב נוגה), והשם השתנה לגנאי.

בני עמון עבדו אליל בשם 'מִלְכּוֹם': 'מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים' (מלכים א' י"א ה), וכעבור שני פסוקים הוא נקרא: 'מֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן'.

דוד המלך נלחם בבני עמון וניצח אותם. לאחר המלחמה, לקח דוד מהשלל כתר זהב מפואר וכבד: 'וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד'. יש מפרשים שהיה זה הכתר של מלך עמון, אבל רבו המפרשים שאומרים שהיה זה קישוט לאליל מִלכום, המולך.

דוד לקח בשבי את חיילי מלך עמון והענישם באכזריות:

'וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא,
וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל,
וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן (כתיב: במלכן).
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן'.

יש האומרים שדוד העביד אותם בחציבת אבנים לבניין ובהכנת לבנים במלבן (דעת מקרא), אבל רוב הפרשנים מסבירים שדוד הענישם והרג אותם במיתות משונות, ועלינו להסביר מה ראה דוד לעשות להם כך.

לפי כתיב הפסוק, דוד 'העביר אותם במלכן', ביטוי דומה להפליא ל'העברה למולך'. לפי הקריאה המסורה בידינו, היה זה מַלְבֵּן (מקום ייצור לבנים). לפי זה נוכל לומר שבמקום ייצור הלבנים העביר דוד את בני עמון באש, וראינו כבר שלפי דברי חז"ל העבודה התבצעה מעל שורת לבנים.

כמו שירמיהו מנבא שעובדי המולך ימותו בגיא בן הינום, מקום העבודה, כך העניש דוד את העמונים, עובדי המולך, והרג אותם במקום עבודת אלוהיהם.

 

איסור נישואי נכרייה

איסור העברה למולך מוזכר בתורה באמצע פרשת העריות ואיסורי הביאה.

יש לשאול: אם כוונת התורה היא לאסור עלינו את עבודת האליל 'מולך', מדוע נכתב פסוק זה כחלק מדיני עריות?

מחבר 'תרגום יונתן' על התורה פירש את הפסוק הזה כך (מתורגם בחזרה לעברית): 'מזרעך לא תיתן לבת הגויים לעבר אותה לעבודה זרה'. לפי דבריו, איסור העברה למולך הוא איסור ללדת ילד מאישה שאיננה בת ישראל, והילד יגדל לעבוד עבודה זרה.

בבתי כנסת שבהם נוהגים לתרגם את קריאת התורה לארמית, אם יתבלבל המתרגם ויקרא את תרגום יונתן לפסוק זה במקום את תרגום אונקלוס, תתעורר בבית הכנסת מהומה גדולה.

המשנה אומרת (מגילה ד ט): "הָאוֹמֵר: 'מִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ – וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא' מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה".

כוונת המשנה היא שכל מי שמסביר לציבור שאיסור העברה המולך הוא איסור לעבֵּר אישה ארמית – יש להשתיקו ולגעור בו.

הסיבה שבגללה גוערים במתרגם היא לא מפני שהפירוש איננו נכון, שהרי התרגום אומר כך בפירוש וגם הפסוק נכתב ברצף של איסורי חתונה וביאות אסורות, אלא שחוששים שמא השומעים יפרשו את דבריו לא נכון ויאמרו 'אישה ארמית – אסורה, אישה אחרת – מותרת'. אולי  גם יטעו לומר שאין איסור חתונה עם אישה שאיננה עובדת את המולך או שאיננה עובדת כלל עבודה זרה.

כמובן שגם לפי הסבר זה, איסור העברה באש (שהוזכר במקומות אחרים) עדיין בממקומו עומד.