יתרו חותן משה, היה כהן מדין, כלומר: מנהיג רוחני לבני עמו. יתרו גם התמצא בניהול שלטון מדיני, והוא יעץ למשה כיצד לכונן את מערכת המשפט בעם ישראל.

את יתרו ומשפחתו אנחנו פוגשים פעמים רבות בתנ"ך כמשפחה שנלווית לעם ישראל. מעולם הם לא נטמעו בתוך עם ישראל, אבל תמיד חיו בשכנות וידידות. למרבה הפלא, כמה פעמים הם הוזכרו סמוך לעמלק: פרשת יתרו נסמכה למלחמת עמלק, בלעם נושא את משלו על עמלק ועל בני יתרו בזה אחר זה, ובמלחמת שאול בעמלק הוא מצווה על בני יתרו להיפרד מעמלק כדי לא להיפגע.
בני ישראל נלחמו במדיינים ובעמלקים גם במדבר וגם בתקופת השופטים, אבל לבני יתרו תמיד זכרו את החסד ולא פגעו בהם.

שמותיו של יתרו
חותן משה הוזכר בשמות רבים במקרא:

• בפעם הראשונה, הוא נקרא רעואל: "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת…  וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן".
• בפעם השנייה נקרא יתרו: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ".
• בפעם השלישית נקרא יתר: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ" (השמטת האות ו"ו בשמות פרטיים נפוצה מאוד בתנ"ך).
• בפרשת בהעלתך מבקש משה מחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה להצטרף אליהם ולהיכנס ארצה.
• בספר שופטים הוא נקרא "קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה".

רש"י מסביר (בעקבות דברי חז"ל) שליתרו היו שבעה שמות. שני השמות הנוספים הם חֶבֶר ופוטיאל.

בקרב פרשני הפשט מקובל להסביר שרעואל היה אביו של יתרו (כך כתב גם רש"י בפרשת בהעלתך) ופירוש הפסוק "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן" הוא: אבי אביהן.

הרשב"ם טוען שחובב הוא שם נוסף ליתרו, וראב"ע טוען שהיה אחיו של יתרו.

קיני הוא שם של עם קדמון שהוזכר עוד בימי אברהם,  אשר היה מתגורר באהלים. המדיינים נלוו אליהם במסעותיהם, ונקראו על שמם.

בתקופת ההתיישבות
בתורה לא נאמר בפירוש מה עלה בגורל בני יתרו. משה הפציר בחובב להצטרף ולקבל חלק בארץ ישראל, אבל איננו יודעים אם אכן נעתר חובב לבקשת משה.

בתחילת ספר שופטים נאמר: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם". מוכח מכאן שבני חותן משה נכנסו ארצה והתגוררו בסביבות העיר יריחו, ובשלב מסוים עזבו את יריחו ועברו למדבר יהודה.

אחד הקינים, חֶבֶר שמו, נפרד מאחיו יושבי המדבר ונדד עם משפחתו צפונה: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ". אשתו של חֶבֶר, יעל, התפרסמה כאשר הרגה את סיסרא שביקש מקלט באהלה (שהיה סמוך לעיר המקלט הצפונית – קֶדֶשׁ).

הביטוי "וַיֵּט אָהֳלוֹ" שנאמר על חבר הקיני, מוכר מאוד מסיפורי האבות בספר בראשית, אבל לאחר הכניסה לארץ כמעט ולא מוזכר עוד, כנראה בגלל שעיקר ההתיישבות הייתה בבתי אבן ולא באהלים. נראה שמשפחת יתרו לא הזדרזו להשתמש בהנאות העולם, והמשיכו לגור באהלים.

יונדב בן רכב
בספר מלכים מוזכר אדם בשם יונדב בן רכב, שסייע ליהוא מלך ישראל להכרית את משפחת אחאב ואת כהני הבעל. משפחתו של יונדב רמוזה בספר דברי הימים: "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". מפסוק זה למדו חכמינו שמשפחתו של יונדב הייתה מצאצאי יתרו.

סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, אסף ירמיה הנביא את בני יונדב בן רכב אל בית המקדש ומזג להם יין בגביעים. אפשר להניח שלא היה יין רב בירושלים הנצורה וכל אדם היה שמח לשתות את היין במקומם, אבל בני יונדב סירבו בתוקף לשתות, וסיפרו לירמיהו שאבי אביהם, יונדב, ציווה אותם לחיות חיי נזירות: לא לשתות יין, לא לבנות בתים ולא להחזיק בשדה או בכרם.

"כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:
לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".

ירמיה מביא אותם כדוגמה לכל בני ישראל: ראו כיצד הם שומרים על מצוות אביהם, ואתם אינכם שומעים אל דברי הנביאים אשר קוראים לכם יום יום לחזור למוטב.

ירמיה מסיים את נבואתו בהבטחה למשפחת יונדב: "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".

לסיכום

ראינו שמשפחת יתרו ליוותה את בני ישראל לאורך מאות שנים.
על אף הקשר המשפחתי למדיין אשר הצטווינו להכותם, או מקום מגוריהם בסמוך לעמלק אשר הצטווינו להכריתם, משמשים הם לנו דוגמה ומופת לנאמנות ארוכת שנים.

בשבת שירה, קוראים בתורה את שירת הים ומפטירים בשירת דבורה.

קיים דמיון בולט בין סיפור קריעת ים סוף לבין הסיפור שקדם לשירת דבורה: מפלת סיסרא וצבאו בנחל קישון.

מרכבות וסוסים:  600 מרכבות לפרעה, ו-900 מרכבות לסיסרא.
שטף מים פתאומי: בקריעת הים נאמר: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים", ובשירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם".

גם דמיונות לשון רבים בולטים בין השירות:

"וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" כנגד "וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא".
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" כנגד "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל".
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" כנגד "הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ".
"לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" כנגד "וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב, לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד".

לפי דברי חז"ל, כוונת הפסוק "לא נשאר בהם עד אחד" היא שפרעה בעצמו נשאר בחיים. גם סיסרא נשאר בחיים כאשר מכל צבאו "לא נשאר עד אחד".

הדמיון הבולט ביותר הוא כמובן השירה לאחר הנס. את שתי השירות מובילה אישה: מרים ודבורה.

בתנ"ך יש שירות רבות. כמעט כל השירות נכתבות לאחר מפלה ניסית של שונאי ישראל, ולכל השירות יש עימוד מיוחד שבולט מאוד גם בדפדוף מהיר. לדוגמה: רשימת מלכי כנען שהיכה יהושע בן נון, שמותיהם של עשרת בני המן שנהרגו ושירת דוד על הצלתו מכף אויביו.

שירת הים ושירת דבורה הן השירות היחידות בתנ"ך אשר נכתבות בעימוד של "אריח על גבי לבינה".
לבינה היא אבן בניין מלאכותית העשויה מבוץ שנדחף לתוך מסגרת עץ שנקראת מַלְבֵּן (זה מקור השם של הצורה מלבן). האריח הוא חצי לבינה, ואורכו שווה לרוחבו.
פסוקי השירה נכתבים כמו חומה: מעל ומתחת לכל קטע כתוב יש רווח, והשורות מתחילות ומסתיימות בקטעים קצרים וארוכים לסירוגין. צורת כתיבה כזו מעידה על איתנות ותוקף.

יתר השירות נכתבות בעימוד של "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", כלומר: בשני טורים, עם רווח גדול ביניהם.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט"ז ע"ב) אומרת שיש לכתוב את עשרת בני המן בשני טורים, כדי שלא תהיה תקומה למפלתם. אריחים העומדים זה על גב זה – אינם יציבים, וזה מרמז על נפילת המן ובניו. גם מלכי כנען נכתבים בצורה כזו לאחר מפלתם.

שירת האזינו נכתבת גם היא בשני טורים מפני שמטרתה היא לזעזע את עם ישראל ולהכניס פחד בליבם, ולא כדי לזרוע בהם תחושת עוצמה וביטחון.

שירת דוד (שמואל ב' כ"ב) נקבעה להפטרת שביעי של פסח, אשר גם אז קוראים את שירת הים.  בתנ"ך קורן מופיעה שירת דוד בעימוד "אריח על גבי לבינה", כמו שירת הים ושירת דבורה, אך בדפוסים המדויקים על פי כתר ארם צובה (תנ"ך ברויאר) מופיעה שירת דוד כמו שירת האזינו.

 

מוקדש לאשת בריתי, שירה, לכבוד יום הולדתה.

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".

נביחה

בזמן מכת בכורות, נשמעה 'צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף', אבל בקרב בני ישראל הייתה דממה. איש לא יצא מפתח ביתו, ואפילו כלבים לא פצו את פיהם.

חריצת לשון – ביטוי נדיר אשר מוזכר מלבד כאן רק בספר יהושע: "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ". אונקלוס תרגם: לא ינזיק כלבא בלשניה לְמִנְבַּח, כלומר: לא יזיק הכלב בלשונו לנבוח. כמה פרשנים הסבירו בפרשתנו שחריצת לשון היא נביחת הכלב. רש"י בספר יהושע כתב שאיש מעמי כנען לא העז לדבר ולצעוק כנגד ישראל.

ייתכן לפרש את הפועל יֶחֱרַץ בהחלפת האותיות: יִצְרַח (מלשון צעקה), ולפי זה הפירוש יהיה: לכל בני ישראל לא יצרח כלב בלשונו.

צעקת הכלב נקראת נביחה, ומוזכרת פעם יחידה בתנ"ך בספר ישעיהו: "כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ".

בפיוט לחג החנוכה 'מעוז צור', אנו מייחלים להכין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ, כלומר: להרוג את האויב הנובח עלינו.

לאחר שמלך אשור הגלה את ממלכת ישראל, הביא עמים רחוקים והושיבם בערי שומרון השוממות. העמים שבאו הנה, המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובפסוקים מנויה רשימה של כל העמים ואליליהם:

"וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת,
וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל,
וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא.
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז…".

במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) פירשו חז"ל מה פשר כל אליל ואליל מהרשימה הזו: סוכות בנות, זו תרנגולת. נרגל זהו תרנגול. אשימא זוהי עז, נבחז זהו כלב. רש"י פירש שם שהכלב נקרא כך מפני שהוא נובח. על פי המסורה, האות זי"ן במילה נבחז נכתבת גדולה משאר האותיות ונראית כמו נו"ן סופית, וכך האליל נבחז נקרא נבחן, ככלב הנובח.

כלב כסמל לביזיון

במקומות רבים בתנ"ך מופיע הכלב כסמל לחיה בזויה.

אסור להקריב על המזבח 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב', כלומר: בהמה שניתנה בשכר הזונה או בהמה שהחליף כלב תמורתה.

ששה אנשים בתנ"ך הומשלו או המשילו עצמם לכלב בדרך ביזיון: גלית הפלשתי, דוד, אבנר בן נר, מפיבושת בן שאול, שמעי בן גרא וחזאל מלך ארם.

אליהו הנביא בישר לאחאב את הנבואה הקשה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". את בשר איזבל אשת אחאב אכלו הכלבים סמוך לחומת יזרעאל.

איוב רוטן כלפי אנשים צעירים ממנו שצוחקים עליו, ואומר עליהם: "אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם    לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי", כלומר: לא הייתי ממנה את אביהם אפילו על הכלבים שלי.

הכרת הטוב לכלב

"וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל).

אם כוונת התורה היא לאסור עלינו לאכול בשר בהמה שנטרפה בשדה, מה זה משנה מה נעשה בבשר? העיקר שלא נאכלהו!

רש"י דרש את הציווי להשליך לכלב את הבשר כשכר על שתיקתו במכת בכורות: "לימדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו".

הסבר נוסף על דרך הפשט: הכלב מתלווה אל הרועה ומסייע לו לשמור על הצאן מהטורפים הרעבים. לעתים, נדרש הכלב לחרף את נפשו ולעמוד תקיף אל מול אריה שואג או כנגד להקת זאבים. לימדה אותנו התורה דרך ארץ, שגם אם הכלב כשל במשמרתו וכֶבֶשׂ אחד ננשך ומת, אל לנו להעניש את הכלב על כך, אלא עלינו לתת לו את בשר הטריפה למאכל בשכר נאמנותו ואומץ ליבו.

"וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה, יְהִי לְתַנִּין".

במעמד הסנה התבקש משה להשליך את מטהו ארצה ולהפכו לנחש. משה חזר על מופת הנחש גם לעיני בני ישראל, אבל לפני פרעה הפך המטה לתנין ולא לנחש. מיד לאחר מופת התנין התחילו עשר המכות, כאשר המכות הראשונות באו גם הן בעזרת שימוש במטהו של אהרן דווקא.

איזו מין חיה זו תנין? האם הוא התנין המוכר לנו כיום (קרוקודיל)? אולי הוא חיה שאינה מוכרת לנו? או שמא הוא אחד משמות הנחש?

אם נעבור על כמה מהופעות התנין בתנ"ך, נראה שיש שלוש חיות שונות הנקראות בשם זה.

מלך היאור
הנביא יחזקאל המשיל את פרעה לתנין יאור גדול: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אין ספק שהתנין הוא מלך היאור. הוא ענק, חזק, זריז וקטלני. התנין שוהה זמן רב מתחת למים כאשר רק קצה חטמו בחוץ, וכאשר מתקרב טרף כלשהו, מזנק בבת אחת וטורף אותו. חכמינו קבעו את נבואת יחזקאל הזו להפטרת פרשת וארא.

היאור הוא מקור החיים של מצרים, ופרעה מתפאר בשליטתו המוחלטת במצרים בכך שמחשיב את עצמו לתנין, מלך היאור.

מטה אהרן הפך דווקא לתנין ובלע את מטות החרטומים, כדי לאיים על פרעה לקראת המכות שעתיד לקבל היאור, מקור עוזו וגאוותו, ולכן נסמך מופת התנין למכת דם ולמכת צפרדע שבהן לקה היאור במטהו של אהרן.

התנינים הגדולים
התנין הוא החיה הראשונה שמוזכרת בתורה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". מדרשים רבים נאמרו על פסוק זה, ורובם מסבירים שהכוונה ליצורי ענק אימתניים. תרגום יונתן על התורה מפרש שהתנינים הגדולים הם: לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. במקומות נוספים בתנ"ך מוזכר התנין כחיה גדולה החיה במעמקי הים, והבורא בעצמו נלחם בה, או שומר עליה שלא תחריב את העולם.

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים". פסוק זה משירו של אסף בספר תהילים, הוא המקור למדרשים המייעדים את הלווייתן למאכל לצדיקים לעתיד לבוא.

ישעיהו מתאר מלחמה עתידית כנגד הלווייתן והתנין: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

בתלונתו של איוב נאמר: "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין, כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?". לפי התיאור של איוב, התנין כלוא בתוך הים הגדול ומוקף בהררי חול, ומשום כך לא יכול לצאת ולהרוס את העולם.

 נחש
"ששה שמות נקרא נחש: נחש, שרף, תנין, צפעוני, אפעה, עכשוב" (אבות דרבי נתן לט).

רש"י מסביר שתנין הוא נחש, והמופת שעשה אהרן לפני פרעה הוא המופת שעשה משה בסנה ולפני בני ישראל. אמנם האבן עזרא מייחס פירוש זה לשיטת הקָרָאים, אבל נראה שפירוש זה נסמך על פסוקים שבהם הוזכרו התנין והנחש יחד.

בשירת האזינו נאמר: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר", והכוונה: היין שלהם אינו ראוי לשתייה, כמו חֶמֶת מלאה בארס נחשים. הפתן הוא נחש, והוא מופיע בהקבלה לתנין (לתנין היאור אין ארס בשיניו כמו לנחש).

בספר תהלים כתוב: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". שחל (אחד משמות האריה) מקביל לכפיר, ופתן מקביל לתנין.