תרפים

"וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ"

התרפים הוזכרו בתנ"ך כמה פעמים ככלי לגילוי עתידות. איננו יודעים מה הייתה צורתם וכיצד השתמשו בהם. ככל הנראה היו אנשים שממש עבדו את התרפים, מפני שלבן קרא להם "אֱלֹהָי", אבל אפשר להניח שברוב המקרים הכוונה היא לחפץ שמסייע לנבא את העתיד, ולא לפסל שנעבד.

התורה אסרה כל מיני פעולות אליליות למטרת תקשורת וחיזוי:

"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ,
קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

התרפים לא הופיעו ברשימה, וכלל לא הוזכרו עוד בתורה מלבד אצל לבן. בכל זאת אפשר להתרשם מהיחס השלילי של הנביאים אליהם:

יאשיהו מלך יהודה ביער מממלכתו "אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים".

זכריה הנביא אמר: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".

בתרפים השתמשו כאמור לחזות את העתיד. מלך בבל השתמש בתרפים ובקסמים נוספים כאשר החליט לעלות למלחמה על ירושלים:

"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ,
בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם:
קִלְקַל בַּחִצִּים, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד".

חז"ל אמרו במדרש שרחל גנבה את התרפים כדי שאביה לא ישתמש בהם ויגלה לאן הם ברחו.

אפוד ותרפים

פעמיים הוזכרו בתנ"ך התרפים יחד עם האפוד. גם באפוד השתמשו לצורך חיזוי וקבלת תשובות לשאלות קשות. על האפוד של הכהן הגדול היה קשור החושן ובתוכו "האורים והתומים", והיו אנשים נוספים שהיו חגורי אפוד ככל הנראה כחלק מתהליך של התקדשות והכנה לנבואה.

הנביא הושע אמר: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים". נבואתו מכוונת לתקופה ארוכה של ריקנות בעם ישראל, ללא שלטון יציב וללא התגלות אלוהית, גם בדרכים כשרות (אפוד), וגם בדרכים אסורות (תרפים).

האפוד והתרפים היו חלק מאביזרי הפולחן בבית האלהים שהקים מיכה: "וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה… וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים".

מיכה אירח בביתו את הנער הלוי יהונתן בן גרשום, מינה אותו לכהן בבית האלהים, ודאג לכל מחסורו: "וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ".

תנאי האירוח של הנער מזכירים מעט את תקופת מגורי יעקב בבית לבן. יעקב ביקש מה' שייתן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ועל משכורתו נאמר "עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כאשר עלו המרגלים משבט דן צפונה לחפש נחלה לבני השבט שלהם, עברו דרך בית מיכה וקיבלו שם את ברכתו של הכהן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן: לְכוּ לְשָׁלוֹם! נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ". לאחר זמן, עלו כל בני שבט דן לכבוש את נחלתם בצפון, ושוב עברו דרך בית מיכה. הם גנבו ממנו את הפסל והמסכה, את האפוד ואת התרפים, וגם את הכהן שכנעו להצטרף אליהם.

מיכה ובני ביתו נזעקו לרדוף אחרי בני דן, והצליחו להשיגם: "נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן", בדומה לנאמר במרדף של לבן אחרי יעקב: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו… וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ".

מיכה אמר להם: "וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם!", ולבן שאל: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?".

מיכה ראה שבני דן חזקים ממנו ושב לביתו, וגם לבן שב לביתו מבלי להציל את התרפים שלו.

דוד ומיכל

כאשר ביקש שאול להרוג את דוד, שלח את חייליו אל בית דוד וציווה אותם לשמור על הבית ולהרגו בבוקר. מיכל, אשת דוד (בִתּו של שאול), הורידה אותו בעד החלון, וכך הצליח להימלט. כדי להטעות את חיילי שאול, הניחה מיכל על מיטת דוד את התרפים, הניחה מראשותיו את 'כְּבִיר הָעִזִּים' (בגד כלשהו משערות עיזים), ואמרה לחיילים שדוד חולה. רק אחרי ששאול התעקש ודרש "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ" התגלתה התרמית.

אפשר למצוא דמיון גם בין הסיפור הזה לסיפור התרפים של לבן. בשני המקרים מגלה אישה נאמנות לבעלה ומשקרת לאביה, ובשניהם היא משתמשת בטענה של חולי כנגד אביה ('כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי').

מסיפור זה אפשר ללמוד שלתרפים יש צורת אדם, עד כדי כך שהיה אפשר לטעות ולחשוב שדוד אכן שוכב על המיטה.

הימצאות התרפים בביתו של דוד מפתיעה עד מאוד. אפשר לחזק כך את ההשערה שהתרפים לא נחשבו לעבודת אלילים, והיו גם אנשים כשרים בישראל שהשתמשו בהם.

רבי יצחק אברבנאל הסביר שאמנם היו אנשים שהשתמשו בתרפים לצורך עבודה זרה או ניחוש, אבל היו גם תרפים למטרה אחרת: "והיו עושים הנשים זה על צורת בעליהן כדי שיהיה תמיד תוארו לנגד עיניהן מרוב אהבתן אותו, ומזה המין היו התרפים אשר למיכל בצורת דוד, לאהבתה את דוד מאוד, ולא היה בהם צד עוון".

מודעות פרסומת

אתה זה בני עשו?

אנו נוהגים לסמן משפטי שאלה ב'סימן שאלה' בסופם. בתנ"ך אין סימן מיוחד לשאלה, ולכן קיימת הקפדה גדולה על 'מילות שאלה', כמו מי, מדוע, למה, או על ה' השאלה ("הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?").

יש כמה פסוקי שאלה בתנ"ך אשר אין בהם מילת שאלה כלשהי, אבל ממשמעות הפסוק מובן היטב שזו שאלה. בפסוק אשר מתאר ניגוד או 'קל וחומר', מובנת השאלה גם ללא מילת שאלה. לדוגמה, בדברי שמשון לאשתו כאשר סירב לגלות לה את פתרון החידה: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?" או בדבר ה' ליונה הנביא: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן… וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?".

בכמה פסוקי שאלה נוספים ללא מילת שאלה, אפשר להבין את הפסוק גם כשאלה וגם כאמירה.

דוגמה אחת יש בפרשת תולדות. יצחק ביקש לברך את עשו בנו, ויעקב הגיע מחופש כדי לקבל את הברכה בעצמו.

יצחק חשד ביעקב, וביקש למשש אותו ולבדוק מי הוא: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא". יצחק לא הצליח לזהות את יעקב, ואמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו". לאחר מכן נאמר: "וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר, אָנִי".

בפעם הראשונה, אמר יצחק "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", עם ה' השאלה, מפני שהיה ספק גדול בליבו. בפעם השנייה, לאחר שמישש ובדק, שאל יצחק את אותה השאלה, אבל ללא ה' השאלה, מפני שכעת הוא כבר התחיל להשתכנע  שאכן עשו עומד לפניו.

דוגמה נוספת והפוכה יש בספר שמואל, בסיפור מרד אבשלום.

דוד המלך היה בעיר מחנַיִם, וחיכה לשמוע את תוצאות הקרב.

יואב בן צרויה ואנשיו הרגו את אבשלום בשדה הקרב, והפרו פקודה מפורשת של המלך דוד. חייליו של דוד שמחו מאוד על סיום הקרב בניצחונם, אבל יואב חשש מהרגע שבו יגלה דוד שאבשלום בנו נהרג.

אחימעץ, בנו של צדוק הכהן הגדול, התנדב לרוץ ולבשר לדוד על תוצאות הקרב. יואב ידע שהבשורה תכעיס את דוד, ועל כן ניסה להניא את אחימעץ:

"לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה,
וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר,
וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר,
כִּי עַל [כֵּן] בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת".

יואב שלח את הכושי (אחד מעבדי דוד) לבשר לדוד. אחימעץ התעקש בכל זאת לרוץ גם כן, ויואב הסכים. אחימעץ רץ במהירות, הצליח להגיע למחנים עוד לפני הכושי, והזדרז לומר לדוד:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ"

דוד הבין מדבריו שאבשלום וכל המורדים שאיתו נתפסו חיים, ושאל:

"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

השאלה של דוד הופיעה ללא ה' השאלה. היא יכולה להישמע כקביעת עובדה, שמפני שהיה ברור לדוד שאבשלום בנו עדיין בחיים.

אחימעץ נבהל מהשאלה הישירה, וגמגם משפט התנצלות ארוך:

"רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה".

המשפט אינו ברור, אבל הכוונה היא: 'הייתה מהומה גדולה, ואיני יודע בדיוק מה קרה'. אפשר לשמוע במשפט הזה את הפחד שאחז לפתע באחימעץ. כאן התחיל  דוד לחשוש לחיי בנו.

כעבור זמן קצר, הגיע גם הכושי, ובפיו הבשורה:

"יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ"

כאן, שאל דוד בחשש גדול:

"הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?"

כעת, כבר לא נותרה לדוד עוד תקווה גדולה לחיי בנו, ולכן הוא שאל עם עם ה' השאלה.

הכושי ענה לו:

"יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ,
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה"

הלוואי שיקרה לכל אויביך את מה שקרה לאבשלום.

ותפול מעל הגמל

גמל

מתוך ויקיפדיה

"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ
וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק,
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"

רבקה הגיעה אל יצחק מארם נהריים רכובה בראש שיירת גמלים, ויחד איתה באו נערותיה, מיניקתה, ועבדו של אברהם. בפעם הראשונה שראתה רבקה את יצחק, היא הגיבה בצורה משונה: נפלה מעל הגמל והתעטפה בצעיף שלה.

הפרשנים תיארו כל אחד בדרכו את הנפילה של רבקה, ואת הסיבה לנפילה.

רש"י הסביר על פי התרגום והמדרש שרבקה רכנה מעל הגמל. כפפה את קומתה והרכינה ראשה בעודה על הגמל.

הרשב"ם והרד"ק הסבירו שהיא נפלה מהגמל בגלל צניעותה. אולי כוונתם היא שרבקה לא רצתה שיצחק יראה אותה רוכבת, ולכן ירדה במהירות ארצה. ההתעטפות בצעיף מיד לאחר מכן מחזקת פירוש זה.

האבן עזרא הסביר שהיא נפלה ברצונה, כנראה כדי להשתחוות לפני יצחק.

נפילה מעל הבהמה לקראת מישהו מבטאת כבוד והכנעה, ומצאנו עוד אנשים שנהגו כך.

נעמן

נעמן, שר צבא מלך ארם, התרפא מצרעתו על ידי אלישע, וכאשר פנה ללכת לדרכו, רדף אחריו גיחזי, משרתו של אלישע, כדי לקחת ממנו מתנות. נעמן ראה את גיחזי ונפל מהמרכבה:

"וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו,
וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם?"

בנפילה זו ביטא נעמן את הכבוד הרב שרחש לאלישע.

אביגיל

אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, רכבה על החמור לקראת דוד כדי לפייס אותו ולהניא אותו מכוונתו להרוג את בעלה. כאשר הגיעה אל דוד, ירדה מהחמור ונפלה ארצה:

"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד,
וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ".

אביגיל ביטאה בכך את הכנעתה המוחלטת לדוד, ואכן דוד שמע לקולה ולא הרג את נבל.

עכסה

שונה מכולם היא עַכְסָה, ביתו של כָּלֵב.

כלב הבטיח: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה".

עתניאל בן קנז, אחיו הקטן של כלב, הצליח לכבוש את העיר קרית ספר, ואכן קיבל את עכסה לאישה.

המפגש בין עתניאל לעכסה היה מוזר עד מאוד:

"וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה,
וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר,
וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ?
וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם!
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".

עכסה דרשה מעתניאל לבקש מכלב אביה שדה. לאחר שקיבלה את השדה, דרשה עכסה מאביה להוסיף לה גם מעיינות מים בנחלה, מפני שהשדה שקיבלה נמצאת בשטח מדברי ויבש. את בקשתה שילבה עכסה ב'הצגה': צנחה מהחמור וגרמה לאביה לצאת מגדרו כדי לרצות אותה.

אפשר לראות דמיון רב בין סיפור עכסה לסיפור רבקה.

בשניהם מתקיים 'מבחן' לקראת חתונה. עבד אברהם בחן את גמילות החסד של הכלה המיועדת, וכלב בחן את גבורת החתן.

רבקה השקתה במים רבים את העבד ואת גמליו, ועכסה דרשה מעיינות מים בנחלתה.

עכסה ביקשה את השדה, ויצחק יצא "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה".

עכסה קיבלה בנחלה את "אֶרֶץ הַנֶּגֶב" ועל יצחק נאמר שם "וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב".

רבקה נפלה מהגמל, ועכסה צנחה מהחמור.

ההבדל ביניהם בולט מאוד. אפשר להתרשם שרבקה מתנהגת באצילות ובהכנעה. היא עומדת בניסיון של העבד בהצלחה, מסכימה לבוא אחריו אל ארץ לא נודעת, ומרכינה את עצמה לפני יצחק ברגע שראתה אותו. היא גם מתיישבת אתו בארץ הנגב ועוברת יחד אתו את מצוקת המים ואת המלחמות עם הפלשתים על הבארות.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מעכסה הוא של פינוק ודרישת מותרות. היא גדלה ב'משפחת אצולה'. כלב אביה היה הנשיא של שבט יהודה, ובעלה עתיד היה להיות השופט הראשון שיושיע את ישראל. הצניחה מהחמור לא באה מתוך כבוד והכנעה וגם לא מצניעות, אלא כדי למשוך תשומת לב ולעורר רחמים.

מעשה עכסה מופיע פעמיים בתנ"ך: בספר יהושע ברשימת ערי נחלת יהודה, ובתחילת ספר שופטים. ספר שופטים תיאר את ההידרדרות של עם ישראל ואת הרפיון בכיבוש הארץ. ייתכן שסיפור עכסה נועד להדגיש את החולשה הזו ואת הרצון לספק את הצרכים המידיים במקום להתמודד עם אתגרי הארץ.

בנות לוט

Cave_Cañón_del_Río_Lobos"וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן"

בפרשת וירא, מספרת לנו התורה על מעשה גילוי העריות של לוט ובנותיו במערה, לאחר חורבן ערי הכיכר.

הערים סדום, עמורה, אדְמה וצבוים נחרבו, אך העיר צוער לא נפגעה בעקבות בקשתו של לוט. בכל זאת, פחד לוט לשבת בצוער, ונשאר לגור במערה יחד עם בנותיו. הבנות השקו אותו יין עד שהיה 'שיכור כלוט' ושכבו עמו, וכך באו לעולם העמים מואב ועמון.

מעשה בנות לוט דומה להפליא לחטאו של חם בן נח. שני המקרים קרו לאחר חורבן גדול, בשניהם ניצלו ממוות אנשים צדיקים עם משפחתם הקרובה, ובשני המקרים נוצלה שכרותו של האב לצורך גילוי עריות עם יוצאי חלציו.

ההבדלים הבולטים בין שני המקרים הם שנח שתה בעצמו והשתכר ואילו לוט הושקה בידי בנותיו. מעשה חם הסתיים בקללה על עבדות עולם על כנען ועל זרעו, ואילו מעשה בנות לוט הסתיים בשתי אומות נכבדות שקיבלו נחלה רחבת ידיים מעבר לירדן. חם מוצג כחוטא שפל, אך אצל לוט ובנותיו לא נרמזת ביקורת כלשהי על המעשה.

בדברי חז"ל, בנות לוט מוזכרות אף לשבח.

"אמר רבי יהושע בן קרחה:
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה,
שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה,
זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות".

גילוי העריות, אחד מהאיסורים החמורים ביותר, נקרא כאן "דבר מצווה". התורה אסרה על ממזר, על עמוני ועל מואבי לבוא בקהל ה' גם לאחר עשרה דורות. ייתכן שסמיכות הממזר לעמון ומואב רומזת על גילוי העריות שהביא את האומות האלו לעולם:

"לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'.
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם".

למרות האיסור הזה, בנות מואב ועמון הצטרפו לעם ישראל, היישר למשפחת המלוכה: רות המואביה, אם אבי ישי אבי דוד, ונעמה העמונית, אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם.

את ההבדל בין היחס העדין לעוון העריות של בנות לוט לבין הקללה שהטיל נח על כנען נוכל להסביר אם נבין מה הייתה הכוונה בכל מקרה.

המטרה של בנות לוט מוזכרת בפירוש: "אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". הן הבינו שהעולם נחרב וקיום המין האנושי תלוי בהן בלבד. כוונתן הייתה להחיות את העולם: "וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". לשון זו דומה למה שנאמר לפני המבול: "לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". אולי ראו בנות לוט את עצמן כנח בתיבה, שעל כתפיו הוטלה הצלת העולם.

חם לעומת זאת, חטא בתקופה שלֵווה, לאחר היציאה מהתיבה וכריתת הברית של ה' עם נח, ולאחר שהחיים בעולם חזרו למסלולם. מה הייתה כוונתו של חם? בעבר שיערתי שחטאו של חם היה מעשה של גילוי עריות עם אימו, כדי שהילד שייוולד ממנה ייחשב לבן של נח לעניין הירושה, אך בפועל יהיה בנו של חם. מטרתו הייתה להשתלט עם בניו על העולם.

מעשה כמעט זהה בשני המקרים, אך כאשר המטרה היא לכבוש את העולם – המעשה  חמור ומקולל, וכאשר המטרה היא להחיות את העולם – המעשה ראוי ומבורך.